תרגילי כתיבה

פרופ. עמיה ליבליך | 8/12/2012 | הרשמו כמנויים

סרט צרפתי חדש בשם "בתוך הבית" הותיר אותי עם מחשבות רבות אודות כתיבה, התבוננות, מציאות ודימיון, ושאר נושאים שאני מרבה לעסוק בהם. זוהי כמובן נקודה לטובת הסרט – אם הוא משאיר אותך, הצופה, מהורהר וממשיך לעסוק במה שראית גם אחרי רדת המסך. במקרה שלי, אודה ולא אבוש כי הסרט העסיק אותי עד כדי כך שיצאתי מן החנייה בדיזנגוף סנטר באור אדום (כנראה!), ורק השוטר שעצר אותי שלף אותי מהרהוריי. הוא רק התבונן במראה פני ההמומים ומשום מה שלח אותי לדרכי ולא נתן לי רפורט על העבירה החמורה... דימיון? מציאות? הרי בכך עסקינן.

בסרט שראיתי מסופר על נער בן 16 הלומד בבית ספר תיכון בפריז, בשנה בה הוחלט על הטלת משמעת על הנערים והנערות בחיוב תלבושת אחידה לבית הספר. המסר של התלבושת הינו מובן – כולכם דומים, על כולכם ללכת בתלם שאנו קבענו, המבוגרים. עלילת הסרט מגלה עד כמה אין זה אפשרי. בתלבושת לא נטשטש את השונה בינינו.

בראשית אותה שנה, בשעורי בית בכתיבה בשפה הצרפתית, מתבקשים התלמידים לכתוב מה עשו במהלך סוף השבוע. קלוד מגיש למורהו ג'רמיין עבודה בה הוא מספר על ביקור שערך בבית חברו לכיתה, ותאר במדוייק את מה שאירע בביקור זה אצל "משפחה נורמלית ממעמד הביניים" - כך הוא מציג אותם ברשימתו. הרשימה כתובה היטב, בהשוואה ליתר החיבורים הדלים שקיבל המורה המשועמם, ומה שמיחד אותה היא הסיומת "המשך יבוא". מיד למחרת מגיש קלוד למורהו – בלא שהתבקש לכך - את העמוד הכתוב הבא, המתאר את התצפית המשתתפת הבאה שלו בחוג אותה משפחה. המורה נלכד במלכודת הכישרון והמקוריות, ופותח בסידרה של מפגשים אישיים עם קלוד, בהם הוא מלמד אותו את יסודות הכתיבה מתוך השוואה ליצירותיהם של גיבורי התרבות החשובים. (בניגוד לאשתו של ג'רמיין, המציגה בגלריה שלה אמנות עכשווית מפוקפקת שאיש אינו יכול להסכים על ערכה...) וכך מדי יום ביומו – התבוננות, כתיבה, ודיון פרטי של המורה ותלמידו על הפרק. במהלך המפגשים הללו – של קלוד בבית המשפחה של חברו, ושל קלוד עם מורהו אודות הכתיבה, הופכים קלוד, מורהו ואישתו – לה הוא קורא בקול את רשימותיו של תלמידו – למציצנים בחיי אחרים, הלכודים, בו בזמן, במערבולת של יחסיהם ההדדיים. במו כולנו, המציצים בסרט, כמובן... מציצנות זו כה כובשת עד ששני הגברים, הנער ומורהו, מוכנים גם לעבור עבירות חמורות כדי לאפשר את המשך תהליך ההתבוננות, הכתיבה וההדרכה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

בהדרגה, ולאור הנחיותיו של המורה, מתנתק קלוד מהדיווח המציאותי, ומרשה לדימיון להוסיף ולשנות את המציאות כדי להעשיר ולחזק את העלילה המתפתחת. בה בשעה, השתתפותו של קלוד בחיי אותה משפחה נצפית, והיוזמות שהוא נוקט בהן כדי להעמיק את תצפיותיו ולהוסיף להם נופך דרמטי, מובילות אותו להתנסויות נוספות. מה קורה כאשר המחבר חובר אל דמויות סיפורו במציאות? והאם אין זה קורה תמיד בדימיוננו, כשאנו עוסקים בnon fiction לכאורה? ואיך נתיר את הסבך הזה בכלל?

כמי שעוסקת בכתיבה של סיפורי חיים ובהוראה של תחום זה במסגרות שנות, סרט זה עורר אצלי הרבה שאלות. משימה שבה נבקש ממתלמד בכתיבה להתבונן כל יום בחיי משפחה אחת, או אפילו במה שמתרחש כל יום באותה שעה בגן הציבורי הסמוך לבית המשפחה, יכול להוות תרגיל מעולה להתבוננות ולכתיבה. בהדרגה הופך המתבונן לרגיש יותר לשינויים ולניואנסים, שבדרך כלל אין אנו מבחינים בהם. אולם, וכאן נכנסת הפסיכולוגיה כמובן, בהדרגה ניבנים גם תהליכי קישור נפשיים עם מושא ההתבוננות. אני חשה התנשאות מול המשפחה בה אני צופה, או קינאה באושר שאני מגלה בה. אני לומדת מדרכיה. אני חולמת שאני משתייכת למשפחה זו, וזה יכול להיות סיוט - או התגשמות של משאלה. מה היה קורה אתי אילו אותה אישה חביבה שאני צופה בה הייתה אמי, בעוד שאני עצמי יתום מאם? אם במקום אבי הנכה אולי היה אבי אותו גבר מוצק המשחק כדורסל עם בנו, עד כמה היה גורלי טוב יותר? (האם אין כל אלה תהליכים נילווים גם למצב הטיפולי? ברור שכן, אך נניח לעניין זה כרגע.)

כל ההשלכות וההזדהויות חוברות לצבוע את התצפית בצבעים עזים שבמידה והם אינם חומקים מתודעת המתבונן, תורמים כמובן ליכולת הכתיבה הרב שכבתית שלו. אך אם מעבר להתבוננות יש גם השתתפות, ואם ההשתתפות מתפתחת לכדי פעילות יזומה המשנה את המציאות – מה קורה אז? מה קורה לכותב ומה קורה לכתיבה? והאם יתכן שלא יקרו תהליכים שכאלה?

מספרים על עמוס עוז שכאשר היה מבקר בבית ידידיו נהגו לומר לו: "ואני מבקש שלא תשתמש באינטראקציה שבינינו כרגע כאפיזודה ברומן הנוכחי שאתה כותב"... כל השאלות הבלתי פתורות הללו משיקות לשאלות האתיקה של איסוף סיפורי חיים או כתיבה על אחרים. אני מקפידה לבקש רשות והסכמה מכל אדם שאני כותבת עליו, גם אם אני מסווה היטב את זהותו. אני משתדלת מאוד לא להשפיע על התצפיות בעצם נוכחותי או בשאלותיי. אבל האם זה יתכן? כפי שאומרת תורת היחסיות – הרי עצם ההתבוננות שלנו משנה את התופעה. אני מעריצה את היכולת להעביר את כל עומק הרעיונות הללו בסרט קולנוע מסחרי!

למזלי לא סיימתי את הקריירה שלי (עדיין) בישיבה על ספסל הגן כמובטלת, לאחר שהפסדתי את מקום עבודתי בגלל חריגות בנוהל התקין של הוראה או מחקר, כפי שקרה עם ג'רמיין המורה בסוף עלילת הסרט. אור אדום ברמזור? היתקלות קלה עם המשטרה? נו, לא נורא, העיקר שאיש לא נפגע חס וחלילה.

=