פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

הברירה הטבעית

אביגיל לב

פסיכולוג נולד

אביגיל לב | 20/5/2010 | הרשמו כמנויים

עבר כחודש מאז הדינאמיקה הקבוצתית, ולא שמעתי דבר מהמכללה. לא כיף בכלל. חוסר הוודאות מכרסם הרבה פיסות טובות ממני. בינתיים אני מניחה לזה להיות בצד ומנסה להתמקד במה שעוד נותר. אבל בשעות הקטנות של הלילה זה מתחוור לי. הם ראו שם משהו, שאני אולי לא הייתי מודעת אליו, או שאולי רק ניחשתי ביני לביני כששחזרתי את הרגעים והדקות בהם דיברתי בקבוצה או השמעתי דעה. אולי הייתי פתוחה מדי, כשנתתי את עצמי ככה, מבלי לשמור מרחק, אולי "נכנסתי בהם" חזק מדי, או הדלקתי אורות גבוהים מדי ('תראו אותי, תראו כמה שאני חכמה ומעניינת')? אולי מרוב שסנוורתי הם לא הצליחו לראות אותי באמת. כמובן שבמבט לאחור הכל נראה יותר מוקצן. זכוכית המגדלת של הזיכרון תמיד מבליטה אצלי את הרגעים שבדיעבד בא לי בגללם לקבור את הראש בכרית מרוב בושה, בעוד שבאותו הרגע הרגשתי גאה ובטוחה בעצמי, מחוברת למצב, למקום, לזמן. לא פלא שאני מעדיפה לשים את זה בצד...

ובריאיון האישי בקליניקה הצפונית. חמישים דקות צפופות, בהן פרשתי בין השאר את אחד הרגעים האישיים והכואבים בחיי. לא יכולתי שלא לשים לב שאפילו המראיין התרגש. הרגשתי שהצלחתי לגעת. אבל (על חוף ירדן כמו) מאומה לא קרה, שום מילה. השתפכות ארוכה ובסופה מה? עוברים הימים, ולא שומעים דבר, שום אות ושום סימן. ובאין רמז אחר, אני מתחילה להבין את הרמז. מביטחון עז בסיכויי לעבור, להשלמה עם אובדן הסיכוי במקום נוסף. לאט לאט הם נופלים, מבלי להתכוון. כאטבי כביסה שנשמטו מבין ידי בעת תלייתם. שבריר שנייה של חוסר ריכוז, של ביש מזל, של אלוהים יודע מה, והופ, זה כבר לא בידיים שלי.

בינתיים אני משתדלת להיאחז בקיים. ישנם עדיין שני מוסדות במרכז הארץ שאליהם עוד יש סיכוי שאתקבל. אני מאד רוצה לדלג מעל המשוכות הבאות, אך חוששת שיש בי דבר-מה שמכשיל אותי בדרך. האם אוכל לאתרו עד לריאיון הקרוב? האם אוכל לשלוט בו? והאם באמת הכל תלוי רק בי, או שמדובר כאן בצורך עז בתחושת שליטה והוא שגורם לי לחפש את הבעיה אצלי?

אהיה אמיצה ואמשיך בייחוס פנימי. חשוב לי להביט פנימה, גם אם אמצא שם דברים לא נעימים.
אבל איך בכלל עושים תחקיר לאירוע שהרגשת שפעלת בו כשורה, שהיית נאמן לעצמך? הרי אין שום פידבק (חוץ מחוסר זימון), ושום דרך לדעת היכן הייתי לא בסדר. אני יכולה רק לשחזר את מה שהיה, ולנסות לחשוב איך נראיתי מבחוץ. לצערי, זה המצב הכי רגיש ומסוכן, כי אפשר לקחת את המסקנות מאד רחוק. אבל זה בעיקר תלוי עד כמה אתה מאמין בעצמך וביכולתך.

שמעתי פעם משפט נכון, אדם צריך להיות מודע למסוגלותיו, אך גם למגבלותיו. האם אני מודעת? או שמא אני לוקה בתסמונת "לה לה לנד", כמו עוד אחת מהמתמודדות בכוכב נולד, שצריכה לגלות מפי פבלו רוזנברג שהיא לא נבראה לעולם על מנת להיות זמרת? או שזוכה לקבל משפט בסגנון "איך לא עצרו אותך מלהגיע לפה?", ו"אם מודעות היא גיהנום, אז את חיה בגן עדן" (ותודה לצדי צרפתי על המשפט המדוייק). אולי בתודעה שלי אני מתאימה להיות פסיכולוגית, בעוד שבמציאות אני לא?

אני רוצה להאמין שאני מסוגלת לזה. אבל אם מישהו מבחוץ חושב שלא, קרוב לוודאי שזה ישפיע עלי. שזה יערער את תפיסתי, וגם יקשה עלי לגייס ביטחון לריאיון הבא. אבל אם אני באמת מאמינה שלהיות פסיכולוגית זה מה שאני רוצה ומה שמתאים לי להיות, אסור לי לתת לזה לפגוע ברצון, או בחלום ובשאיפה. בינתיים אני מנסה ללקט רמזים, לעשות בדק בית עם עצמי כדי לזהות את המקומות החלשים שלי (ומשתדלת גם לזכור להתמקד בחזקים).

אולי כל אלו הם סוג של חבלי לידה, אבולוציה של מועמד – הגדוּלה היא לא בחוזק, אלא בהתאמה: המתאים לתהליך שורד. אך כדי להיוולד בתור סטודנט לתואר שני צריך לעבור תעלה לא פשוטה. יש הרבה לחצים בדרך. וזה עוד מתחיל במתחרים, וכולם רוצים, ואי אפשר לתת לכולם לעבור. ואחרי זה ישנה הדגירה, וההמתנה וההבשלה. אני כרגע עושה מדי פעם בדיקות אולטרסאונד, מנסה להבין מה מצבי. מנסה לזהות את המומים שאולי קיימים. למעשה, גם למראיינים מחכות ההחלטות הקשות לגבי מועמד ללידה מסטרנטית. בכל זאת, גם המראיינים מבקשים לידה מוצלחת ובטוחה עם מינימום פגמים, שעלולים לפגוע בהתפתחותו המאוחרת של הפסיכולוג הצעיר. מכאן, שכל מראיין הוא למעשה ועדת הפלה.

החשש שלי, הוא שהפגמים שיש בי, עולים על הצדדים החזקים שלי, או שמציקים מדי בעין של המראיין מכדי שהוא יוכל להעביר אותי בלב שקט הלאה. אני חוששת שהניסיון לטשטש את המומים בעת הריאיון (שהוא כנראה סוג של בדיקת אולטרסאונד) לא מצליח, ושאני לא מצליחה להחזיק היראיון.

אבל עוד לא אבדה תקוותנו, בינתיים אני ממשיכה לחכות לתאריך הצפוי והידוע. מה שלא יהיה, ל-28.6 כבר הזמנתי אפידורל (גם דחייה זה כואב).

תגיות: | | |

עוד בבלוג של אביגיל לב

"על הדבש ועל העוקץ" אומרים שמעז יוצא מתוק. אני מקווה שכך יקרה איתי בשנה הקרובה. לא התקבלתי לקלינית....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יובל שפיריובל שפיר2/6/2010

הדיעה שלהם לא רלוונטית לשאלה. הרצון שלך להיות פסיכולוגית איננו נקבע על פי הערכה חיצונית של פוסקים אלו או אחרים. כיצד ועדת קבלה זו או אחרת יכולה לקבוע את הרצון שלך? היא רק יכולה לאתגר את רמת האנרגיה שלך להשיגו ואת הבטחון שלך שהמקצוע יביא אותך למקום שאת רוצה להיות בו.

אין בכלל דבר קבוע כזה 'פסיכולוג'. את יכולה ליצור את התפקיד באינסוף אופנים. האנשים האלה לא יודעים איזו מין פסיכולוגית את עשויה להיות וגם אם ידעו לא בטוח שיתחברו לזה למרות שאולי תהיי נפלאה. הם יכולים מנקודת מבטם לתת הערכה מסוימת שיכולת הניבוי שלה מוגבלת. הספר 'זן ואמנות החזקת האופנוע' נדחה ע"י 120 הוצאות ספרים. שמעתי גם שלזוכה פרס נובל פרופ' אומן המליצו באבחון תעסוקתי לעשות משהו עם הידיים ולא משהו עיוני. דובר קוסאשווילי, במאי 'חתונה מאוחרת', נדחה כמועמד ללימודים ע"י ביה"ס לקולנוע סם שפיגל וכו' וכו'.

כל זה לא אומר שאת יכולה להיות פסיכולוגית טובה או לא. זה אומר כמובן שהרצון שלך לבדו (וכל האירועים החיצוניים יכולים להשפיע עליו במידה כזו או אחרת) צריך להביא אותך לבחור אם ללכת בדרך הזו או לא. כל השאר רעש. נניח שהיה לך חוסן נפשי מושלם, וכל הסימנים בעד או נגד היו מקבלים את משקלם האמיתי - במציאות כזו היית הולכת רק לפי רצונך. למה לא בעצם? ובאשר לסוגיה הטכנית, שבידי אנשים מסוימים הכוח להחליט אם יקראו לך פסיכולוגית או לא - את יכולה לראות עצמך כמטפלת ולטפל באנשים by hook or by crook, יחליטו הגילדה ובאי כוחה מה שיחליטו.

בהצלחה :)

אביגיל לבאביגיל לב24/5/2010

לג'יין אייר ולקוקו לה. תודה רבה על התגובות האוהדות והבעת ההזדהות. זה תמיד כיף אחרי שמשתפכים לשמוע קולות הזדהות ולדעת שאני לא לבד במצב הזה... אז תודה שוב מקרב לב, לכן ולכל המזדהים שהצהירו זאת על גבי האתר :)

ואכן קוקו, לגבי חיפה, לבי איתך... גם אני מעולם לא שמעתי מהם :( לפחות קיבלנו הזדמנות פנים אל פנים, מכירה גם הרבה אנשים טובים אחרים שלא קיבלו זימון ואני יודעת שהם אנשים מרשימים ומתאימים.

בכל אופן, עובדת זהותי שמורה כאן ולא חלקתי אותה עם אף מראיין. לדעתי לא יהיה זה הוגן להגיד בריאיון שאני כותבת את הבלוג, כי זו אכן במה רחבה להכרות עם העולם הפנימי שלי, וכל אחד היה יכול להגיע לרמות כאלו של עומק והיכרות אם הייתה ניתנת לו הבמה הזו. זו הייתה החלטה שהיתה איתי כל הדרך, שאם אתקבל זה יהיה על סמך אותם קריטריונים שיש לכולם (קו"ח, מתא"ם, BA, ריאיון).

קוקו להקוקו לה21/5/2010

את כותבת מקסים ומדוייק. אם המראיינים היו קוראים את מה שאת כותבת היית כבר בפנים... לא מפתיע שהרבה מזדהים, התחושות האלו כנראה מלוות את כולנו. אני חייבת לציין שגם לי עולות המחשבות האלו של חוסר מודעות עצמית כמו בכוכב נולד, ואולי גם אני משלה את עצמי וחיה בסרט... מצד שני, תראי כמה אנשים חכמים, מודעים ורגישים יש בפורום שלא התקבלו ולא יתכן שכולם לא מתאימים ולא מודעים לעצמם... אני מאוד מזדהה גם עם החוויה שעברת בחיפה.הרגשתי בראיון בדיוק אותו הדבר. יצאתי בהרגשה ממש טובה ועכשיו ההרגשה היא אחרת לגמרי. כאילו חשפתי את כל נפשי ונשמתי גם במקומות שאולי הייתי צריכה לשמור לעצמי. אבל שוב, אנחנו לא באמת יודעות מה מחפשים ויכול להיות שבסוף עוד נופתע.

ג'יין איירג'יין אייר21/5/2010

ריגשת מאד!. מאד התחברתי למה שכתבת...

אביגיל לבאביגיל לב21/5/2010

היי שירלי יקרה. תודה רבה על התגובה והעידוד :)
אני באמת הרגשתי שיש תכונה דומה אצל כל המועמדים, ואולי לכן הרשומה הזו נפלה בעיתוי של הזדהות חזקה.
את צודקת גם לגבי השקעת האנרגיה בדבר שבסוף גורם לנו להרגיש איתו רע. אשתדל להתמקד במה שכן הופך אותי למתאימה... ונקווה לטוב :)
שתהיה גם לך הצלחה בהמשך דרכך המקצועית!

שירלי משירלי מ20/5/2010

בהחלט מובן.... את כותבת מקסים, אהבתי את ההשוואה ללידה :-)
את מה שאת מתארת מרגישים כנראה כל כך הרבה מועמדים, ולפעמים הידיעה הזו גורמת להקלה.
חבל להפיל את הכל על עצמך, כשברור שזה לא כך, הרי המון אנשים מתאימים אינם מתקבלים מסיבות רבות שלא קשורות אליהם. זה אמנם נותן תחושת שליטה, אך מביא איתו אשמה וחוסר ביטחון, ככה שאני לא חושבת שזה שווה את זה!
מאחלת לך המון בהצלחה בכל התהליך, ושתקחי ממנו איתך הלאה (ולא משנה איך הוא יגמר) רק את הדברים הטובים!
שירלי

אביגיל לבאביגיל לב20/5/2010

לחיפושית אדומה ולה לה. תודה על התגובות ובהצלחה גם לכן :)

לה לה - קודם כל סליחה אם העלבתי בטעות כשהזכרתי את "לה לה לנד". אין קשר בין זה אליך בכל אופן :)
את צודקת שההסתכלות העצמית חשובה, ואולי משום כך זה כל כך מתסכל, כי נראה לנו שאנחנו מתאימים ואז חוטפים זאפטה ומגלים שלא. או שיש מתאימים יותר מאיתנו. זה נכון שזה התחיל לי טוב מבחינת זימונים, אבל זה גם מפחיד שאחרי שהם רואים את האדם פנים מול פנים הוא מתחיל ליפול מהשלבים הבאים. זה אומר שמה שטוב על הנייר בקורות חיים, לא מחזיק מעמד בחוץ. אבל אולי פשוט התחרות קשה, ויש הרבה מזומנים וכולם מאד מתאימים.
צריך באמת להישמר ולא להפיל על עצמנו את כל האשמה,
תודה על העידוד והעצה לקראת הריאיון הבא.
בהצלחה גם לך!


לה להלה לה20/5/2010

הי אביגיל,. כתבת הרבה דברים שהרגשתי בשנה שעברה. הפחד הזה שאולי את לא כל כך מתאימה כמו שחשבת, זה מאוד מאיים, לפחות כך זה היה אצלי, כי חלק ממה שחשבתי על עצמי היה שאני מודעת לעצמי. הרגשתי ממש בושה אחרי שלא התקבלתי...
אני רוצה להגיד לך היום כשאני מנסה פעם שנייה, שהסתכלות עצמית היא חשובה, אצלי לפחות היא הביאה אותי להתקדמות משמעותית. אולם חשוב שתזכרי משהו- את זו שמכירה את עצמך הכי טוב, ראיון של 50 דקות או סך הכל של 10-20 דקות בראיון קבוצתי במכללה לא יכולים להגיד עלייך יותר ממה שאתה יודעת על עצמך.
בנוסף, יש הרבה אנשים מתאימים שלא מזומנים ולא מתקבלים. פשוט כי יש הרבה אנשים מתאימים.
אל תשכחי גם שזומנת ליותר מארבע ראיונות במקומותנחשבים, וזה כבר אומר משהו על היכולות שלך, גם זה לא משהו שעבור אנשים אחרים הוא מובן מאליו.
תאמיני בעצמך, תנסי להזכיר לעצמך את הדברים שהופכים אותך לכן מתאימה, ואז תלכי לראיון הבא.
בהצלחה

חיפושית אדומהחיפושית אדומה20/5/2010

תודה. היה ממש מעניין לקרוא את מה שכתבת. אני מאוד מזדהה

בהצלחה לכולנו

אביגיל לבאביגיל לב20/5/2010

לאם הבית. אמן, אמן ואמן :)

אם הביתאם הבית20/5/2010

וואו.... כל כך מזדהה..
נגעת בנקודות עמוקות שאני חשה וחווה בכאב בימים האלה..

הלואי ולא נאבד את האמונה בעצמנו, עם כל תשובה שתגיע או לא ב28.6..

ובכלל- הלוואי ואכן ניוולד לתהליך הMA...!