עד דלא ידע / תניה צ'יפמן

חברי הקהילה | 10/3/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

ערב חורפי, קריר אך בהיר. הולכת מהעבודה לרכב המצוי אי שם בסמטאות מאה שערים.

בדרך, ילדים הקימו דוכן קטן, מוכרים רובי מים, סביבם התקהלות סקרנית. ילדים חרדים מוכרים רובי פלסטיק?

במורד הרחוב חולף על פני טנדר נ-נחי.

מהרמקולים בוקעים צלילים "עד- עד- דלא ידע... עד- עד- דלא ידע.. עד דלא ידע..."

אני מזמזמת בלי משים את המשך השיר, ופתאום נעצרת, מוצאת עצמי ממלמלת פתאום בקול "מה זה השטויות האלה? אני לא רוצה לא לדעת".

המילים יוצאות מפי (לצידי פח זבל עולה על גדותיו) ופתאום מוצאת עצמי תוהה.. אני רוצה לדעת? רוצה לא לדעת?

פחד, או אולי רק חשש פתאומי אוחז בי. לא לדעת בין ארור המן וברוך מרדכי? לא להבחין בין טוב ורע? וכל זאת בשירה תמימה המתנגנת לה בחוצות?.. המחשבות מתרוצצות בראשי מהר יותר משאני מצליחה לתפוס אותן.

טוב ורע. לכאורה ברור שלא ניתן להתבלבל ביניהם. כמות יין עצומה גם בה אין די לבלבל בין המן ומרדכי, בין הטוב והרשע... האמנם? אולי ניתן גם ניתן להתבלבל, לא לדעת, לא להבחין...?

לא להבחין בין הטוב והרע שבפנים? בין הטוב והרע שאנו עושים – לעצמנו, לאחרים...?

"עד- עד- דלא ידע.. עד- עד- דלא ידע..." ... בעוד מילות השיר מתנגנות בי, תוהה אולי המן ומרדכי לא שונים כל כך? מופלאה היתה יכולתו של מרדכי לקרוא, להבין ולתמרן את המן היטב... כה מופלאה שאולי קשורה היא בהכרתו ובידיעתו אותו... קשורה בהיכרותו מבפנים את המנגנונים הנפשיים הפועלים בהמן, ובו. קנאתו של המן במרדכי, האין קנאה קשורה על-פי רוב בדמיון ובקרבה בין אנשים? אולי מרדכי יודע את המן? המן יודע את מרדכי?

טוב. רע. נדמה כי פעם היו הקווים המבחינים ברורים. החוקים, הכללים, המניעים.

אך היום. הרי בשורש - הדברים כה דומים. הכוחות הפנימיים המניעים, החזקים – טובים הם ורעים. רעים וטובים.

... השנה האחרונה לימדה אותי על כוחות ועל עוצמות. על אנרגיות של חיים שיכולות גם להרוס. על אנרגיות הרסניות שסופן בנייה והולדה. על הגבול הדק עד כדי לא קיים בין מקומות של הרס, כליון, כליה... והחיים המופחים בו במקום. בי.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

בעולם. לפני ההבחנות: אור וחושך, יום ולילה, המים שמעל לרקיע והמים שמתחת. לפני הכל – הכל הרי היה אחד. בספירת בינה הכל יכול להתהפך, בשורש. (ומעניין כי קוראים לה בינה, תבונה. בעודה כה כוללת, לא מובחנת)

שוב מתעורר הפחד (עכשיו הוא כבר לא רק חשש). הפחד הנטוע במקום בו עוצמות וכוחות יש בכוחם להתהפך. הפחד לא לדעת. לא להבחין בין טוב ורע. פחד הקשור לפרידה מחוקים ומכללים, ולהבנה כי האחריות על החוקים והכללים שלי היא. פחד לבחור בטוב ולגלות כי שגיתי. פחד להיות ברע. להיות רעה.

עד- עד דלא ידע... דלא ידע - לא רק טוב ורע. לא ידע. המחשבות עוד רצות, מדלגות. אני חושבת על הרצון שלא לדעת. אל מול הרצון לדעת. הרצון בתמימות, הרצון לשוב למקום ילדי, ינקותי בו אין ידיעה ואין קווים. והרצון העז, הבלתי נשלט - לדעת ולדעת. לדעת ולגעת.

נבראנו. ומיד חטאנו בחטא הרצון לדעת. אכלנו מן העץ. (נגענו בעץ.)

אכלנו מן העץ, חטאנו בלדעת... – האם היה זה ברוך או ארור? חיים או מוות? ובכלל, האם ניתן לקרוא לאותו "חטא קדמון" חטא? ואולי אם לא היינו אוכלים מן העץ היה זה חטא גדול יותר?

בני אדם רוצים לדעת. רוצים סדר. רוצים ודאות, בהירות, שליטה ושקט.

והיכולת הקשה להיות במקומות שאין בהם ידיעה, בחלל הפנוי, באותו מרווח פתוח חופשי מאפשר. ללא זכרון וללא תשוקה. (חושבת עלי כמטפלת, על הקושי להיות עם אדם אחר במקומות בהם הדרך אובדת, בהם אין ידיעה ואין כיוון. על הדחף העז לארגן למסגר להבהיר. על הקושי להיות.)

ידיעה, דעת. והאדם ידע את חווה אשתו.

ההזמנה לא לדעת... מהי? איזה חיבור מיילד ומצמיח יכול להיות ללא ידיעה? (דבריו של ביון מהדהדים בראשי. מתקפות על החיבורים. האין בחיבור מן הידיעה? האין החיבור והקשר - הבסיס לידיעה? האם אדם יכול לדעת את חווה, חווה את אדם - באין דעת, באין ידיעה?)

אז מהו החג הזה הקורא לנו לשוב אל מקומות בהם אין ידיעה. מקומות שהם לפני הבריאה, או ממש בתחילתה. מקומות בהם הכל יכול לחזור לשורשו ולהתהפך?

עד דלא ידע. ואחר כך? מה יהא אחרי שלא נדע?

הזמנה מפתה. הזמנה מסוכנת. מתנגנת לה בראש חוצות בלי משים.

הזמנה המביאה למחוזות חדשים, לתהומות פעורים. למרחבים המייצרים בריאה חדשה מתוך האין. מרחבים מולידים.

חייב איניש לבסומי עד דלא ידע. חייב?