פצפונת וארנון - יוצאים מהמים

אביגיל לב | 21/11/2011 | הרשמו כמנויים

הרגע שבו התיישבתי בכסא, שידעתי ששייך למטפל, כלומר לי, היה רגע מטלטל.

עוד לא היה איתי אף אחד בחדר. רק אני והגלשן, כלומר הכסא עליו ישבתי, ועוד כסא ריק, השמור למטופל.

בעוד שבוע או שבועיים, ימלאוֹ בחיים. חיים של אדם, איש או אישה, ילד או ילדה. אלוהים אדירים.

בינתיים, נערמו לפניי שלושה תיקים. שונים בעוביים, שונים במספרם, בשמותיהם, בגילם, ובעוד הרבה הרבה הרבה דברים. אני, שרק לפני כמה חודשים הייתי תיק שכזה, ושיוועתי שיראו בי יותר מכך, השתדלתי שלא ליפול בעצמי למלכודת שיוויון הנפש, לנוכח תיקים שטוחים, שבעצם מייצגים בני אדם אמיתיים 3D. מולי היו לפיכך שלושה אנשים שונים.

הנה אני קוראת שוב את התיקים, והפעם בסטינג עצמו. וזה עושה הכל, את ההבדל. אני קוראת עם האחריות שבאה עם הכסא, עם החדר, עם התפקיד. אני בתפקיד.

מילאתי תפקידים בחיי, אבל עכשיו זה מרגיש שזה תפקיד חיי (כן, באמת? זה תפקיד חייך? וכשתהיי אמא מה תגידי?).

אבל אז, כשקלטתי פתאום במה דברים אמורים, נחרדתי. לרגע החדר נראה לא בטוח כלל, סבבתי על צירי, חיפשתי נקודה יציבה לשבת בה. הרגשתי שאני נעשית קטנה, פצפונת, כמו אליס. ודווקא הכסא הריק שמולי הרגיש כל כך מלא, וכבד, ודורש. ג'יזס כרייסט.

זה ארך רק כמה שניות, ומהר התנערתי. אבל הרגע הזה נצרב בלבי, ומלווה אותי עד עכשיו. טיפול בחשיפה יקרא לזה ארנון, ואני אכן התחלתי בחשיפה לצד שלי בסטינג. כרגע המטופל נוכח רק בדימיוני עדיין לא אין ויוו. בקרוב כן.

אני יודעת שזה הולך להיות מפחיד, ולא קל. ושאצטרך למלא את הכסא שלי, בעצמי, לאורך 50 דקות, ולתת למטופל שמולי הרגשה שיש איזון כאן, שהוא לא קטן עלי ולא גדול עלי. ובעיקר, שאני רואה אותו, את כולו, שם.

למזלי, יש לי עם מי לחלוק את התחושות האלו, ולקבל פידבק, בלוג-פידבק.

לפני שבועיים התחיל

דיאלוג בבריכה, "על רטוב", במקום "על יבש", עם

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ארנון רולניק, פסיכולוג מומחה, ושחיין חובב, ואיתי, מאסטרנטית טירונית, הקטנה ממנו בשנים וסנטימטרים.

בקרוב אצטרך לצאת מהבריכה ליבשה ולצעוד, לעמוד, לשבת בכסא, ליישם, וזה יהיה דווקא "על רטוב".

היו לי הרבה שאלות לארנון, ולו היו תשובות מרתקות בעיני. חשבנו איך לחלק בינינו, כי כל אחד התאהב בחלקו, וכל אחד רצה להציג את עבודתו בסטינג שלו, בבריכה הביתית.

אז תודה שחיכיתם בסבלנות, מביאה את חלקי הקטן בשיחה, ומזמינה אתכם להמשיך

לחלקו של ארנון הגדול(רב-משמע).

יאללה מספיק דיברנו, בואו נדשח...

אביגיל:

אני מרגישה שאני נכנסת למקצוע שמאד קשה ללמוד אותו בעצם. אמנם, יש לי את החומר התיאורטי, ואת ההדרכות, אבל בסופו-של-דבר, אני לבד מול המטופל. אפילו את המדריך או המדריכה שלי אני יכולה להשוות למורה לנהיגה שלא יושב ליד התלמיד בזמן השיעור. אני מרגישה שאני חשופה יותר לביצוע טעויות, אין מי שידרוך על דוושת הברקס ברגע שיקלוט שאני הולכת להיכנס ב"אין כניסה", וזה, במידת מה מוסיף לחרדה ולחשש. יש לנו המון אחריות, ולדעתי אפילו יותר אחריות מניפוץ מכונית. מה יש לך לומר בעניין?

ארנון:

יש משהו בתהליך הגדילה שלנו כפסיכולוגים שהוא קשה יותר מתהליכי גדילה אחרים שחוויתי בחיים. כך למשל, בכניסה שלי לצבא, נכנסתי לקורס חובלים וידעתי שאני ממש לא החובל הקלאסי, ובכל זאת, היה משהו בתהליך שבכל פעם נתן לי להרגיש יותר ויותר מתאים להיות קצין ים. ובפסיכולוגיה, ואני עוד לא מבין עד הסוף למה, היה משהו שבכל פעם העלה יותר את השאלה "האם אני בכלל יכול להיות פסיכולוג?". מה זה התהליך המסרס הזה שאנחנו נחשפים אליו? מדוע איננו יכולים להיות כמו הסנדלרים שלומדים עם סנדלר אחר, ולומדים ומפנימים את האומנות שבמקצוע? האסוציאציה לסנדלרות איננה מקרית, והאסוציאציה לכך קשורה לתפקיד השוליה. במקצועות שבהם מתאפשר מעמד השוליה, למשל הסטאז'ר שלומד לנתח ולחבוש, או שוליית הנפח שלומד לעצב את הברזל, מתאפשרת למידה תוך כדי צפייה ומתן פידבק מהאמן/מומחה. ורק במקצועות שלנו לא קיימת כמעט האפשרות לשבת עם איש מקצוע ושהוא יצפה בנו עובדים, ותוך כדי זה להיכנס בהדרגתיות ל"גלימה" (כדי לדעת על איזו גלימה ארנון מדבר, כנסו אליו לפוסט). היום בקליניקה שלי, אני עושה מאמץ שיהיו פגישות שבהן גם אני וגם המטפלים הצעירים יהיו נוכחים בפגישה, דבר המאפשר להם ללמוד אותי, ולי ללמוד אותם.

אביגיל:

די מהר אחרי שהתקבלתי, בתזמון שווייצרי, החלו הנוירוזות שלי לצאת החוצה. מה זה לצאת, הן יורות זיקוקי דינור, מגרדות את עורי ממש. הנה הגעתי ל"ארץ המובטחת", ואני מרגישה כמו אחרונת המצורעים. עננת ה"תכף יראו עלי", "תכף יגלו שאני לא המצטיינת שתפקדה היטב בכמה שעות של יום הערכה" שטה מעליי כמו לווין ביון רוסי.

אולי אני מפחדת מתוך המקום שנדחה פעם אחת, ורק אחר כך התקבל, שיגלו שהם טעו כשקיבלו אותי. איך מצפים שאדם יחוש כלפי עצמו אם נוהגים כלפיו בחוסר עקביות שכזו?

...

תראה, אני עם עצמי יודעת שאני מתאימה למקצוע. התקבלתי גם בגלל מי שאני ולא רק למרות מי שאני, אבל כל השכנועים העצמיים האלה לא עוזרים. עדיין, מרגישה אנושית עד כאב בשביל התפקיד המורם מעל הזה. הרי עומדים לתת לי לטפל באנשים עם בעיות, וגם אני אדם עם בעיות משלו.

והרי תמיד מתארים את הפסיכולוג כאדם בריא, חסר פתולוגיות, דמות הורית מתקנת. האם אכן קיימת חיה כזו? ואיך נכנסים למשבצת הזאת אם לא בטוחים שאנו בכלל דמות הורית מתקנת?

ארנון:

השאלות שלך נוגעות בי. ומגרדות חוויות אישיות גם שלי, שאת חלקן אני אף חולק

בבלוג שלי באתר.

ברמה התיאורטית ארצה לענות לך דרך שני מטפלים חשובים בעלי שם דומה: קארל יונג וג'פרי יאנג.

התשובה הקלאסית תיקח אותנו לקונספט ה"מרפא הפצוע" (Wounded Healer). שפותח ידי יונג. המחשבה היא שאנו יכולים לטפל טוב יותר דווקא בשל החלק הכאוב שלנו. רעיון זה פותח על ידי יונג על סמך

המיתוס של כירון שידע לרפא פצעי אחרים אך לא את פצעיו שלו.

אבל אני רוצה לקחת את תשובתי לחשיבה מודרנית יותר הקשורה בטיפול ממוקד סכמה של ג'פרי יאנג. לפי חוקר ומטפל זה נוצרים אצלנו במהלך ההתפתחות מצבי סכמה (modes) שונים, מעין סוגי נוכחויות שכל אחת מהן היא חלק מהאני שלנו. הבעיה היא שלעיתים מצב סכמה כזה או אחר תופס פיקוד ומנהל אותנו באופן נוקשה.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

מהו טיפול בעצם? מטרתה של הפסיכותרפיה היא להרחיב את דרגות החופש שלנו, כך שנוכל להגיב לא תמיד באותה דרך ובאותה אוטומטיות. כלומר, זוהי היכולת להכיר את האופנויות השונות שלנו, "לדבר איתן" ולאפשר לחלקים הבריאים יותר לקחת פיקוד בעת הצורך.

במובן זה, הפגיעות או מצבי הסכמה הילדיים או הבעייתים עשויים להדהד למצבים דומים של המטופל אבל אני חושב, שברגע שיש לך את היכולת להכיר את האופנויות האלו שלך, את יכולה לגייס את מצב הסכמה שג'פרי יאנג קורא לה "המבוגר הבריא" ועימו את יכולה לטפל.

המשך שאלות, קושיות, הצעות ותשובות תוכלו למצוא בהמשך הדו-שיח

בבלוג של ארנון.

תודה לארנון רולניק, טל ורד ולמאזינים,

עד הפעם הבאה,

אביגיל לב