פסיכולוגיה עברית

×Sergey Kovalevsky
Sergey Kovalevsky ©
זכור אותי

כתיבה יצירתית

חברי הקהילה

לאבי שבשמיים/ שלומית מירון

שלומית מירון | 20/5/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

"חכה רגע!" אני נזעקת כשאני רואה אותו הולך לפתע. גבו אלי. הכביש שט מעצמו, לאיטו, ולצידו - במסלולים מקבילים - נעים אורות במהירויות אחרות, נעים אל מקומות שמעבר לזמן. על פניו חיוך של ילד ביישן. הוא מאושר. הוא מתנצל. "אני מצטער מותק שלי," הוא שמח לוותר על זכות הבחירה, "זה כבר לא בידיים שלי." פניו מוסבות אלי, עיניו זורחות מבעד למשקפיים העבים שלו כשגופו נע קדימה - ממני והלאה, "את רואה בעצמך, באו לקחת אותי."  

אני מתחננת אליו: "עוד דקה אני מגיעה לבית החולים," אך נדהמת מול השמחה וההקלה שקמות בי. כי הנה נחסך ממנו. הכול נחסך ממנו. כל האימה הזאת, שממתינה לקשיש שכמותו - הצינורות שיוכנסו לגוף, הנשימה שתיכפה עליו כשהלב כבר ייכנע, המבטים המעונים, חסרי האונים, של אלו שהוא מוכן לחיות ולמות למענם, של אוהביו כעצמם ובשרם. כל מטען האהבה המהולל הזה שלא יוכל להגן עליו ולו במעט מפני הגסיסה האיטית שיעניקו לו אלו המפחדים מהמתים.

לך לך אבא. חסד אחרון ניתן לך. לך ולי. פרידה באחת. כבר לא יהיה פה אב מגונן ובת רגישה כמותו, שיש לרכך את העולם בעבורה. כבר לא תהיה ילדה שמפחדת מהמוות ואבא שמסתיר את לכתו לשם. שנינו עתה מחוץ למשחק שכה היטבנו לשחק.

ואני הרי ידעתי. בהכירי את רחש שתיקותייך המגינות, ידעתי שאתה מתכונן, סוגר חוזים, חוזה את לכתך. ראיתי אותך מביט בנו מהצד, מתרחק בעודך בגופך, מתיר סיבים. ויום אחד באת ואמרת: חלום חלמתי. רק לי העזת לומר, לבתך המוזרה שחלומות אינם זרים לה. וכבר באותו שבוע נסענו לירושלים ובתוך רסק הקברים שהותירו הירדנים בהר הזיתים חיפשנו את הקבר של סבך, זה שאביך ציווה עלייך בחלומך לפקוד. פעמיים היינו שם. בפעם הראשונה לא מצאנו. עַבֵּד, שומר בית הקברות הקשיש, זימר לך תפילות בעברית ואתה השבת לו בפתגמים בערבית – אִילִי אִילוֹ נַסִיב בִּאִישִי יַאכְדוֹ וּהוּ נָאיים (מי שמגיע לו משהו - יקבל אותו גם כשהוא ישן). אני זוכר, עבד אמר, אני אמצא. שבוע אחרי זה עמדנו מול הקבר. אתה נגעת בידך הקמוטה באבן הקרה ונטפת דמעות שאסור לאב להראות לבתו. אתה בכית ואני כמו לא ראיתי. התרחקתי. צילמתי. תיעדתי מציאות שלא רואים בה פרטים שאי אפשר לעכל.

כמה מהר זה יקרה עכשיו, עם לכתך. כמה מהר תהפוך מאב שברירי למדריך רוחני, למרפא קדמוני, לשמאן שאין רוח שתוכל לו. כמה מהר יישכחו הרגעים שבהם ביקשתי להימלט מפנייך הדואגות תמיד, מעינייך המהססות לשאול, מאזלת ידך מול הדרכים המסוכנות שבהן צעדתי אל מול קומתך הנכפפת, אל מול לבך הקורס.

אבל תמיד זכרתי, אבא, את כפית הכסף הזעירה, המכושפה, שנתת לי כשהייתי ילדה, את רגע החסד ההוא שבו שיקרת לי בזריזות, בבהילות, לפני שאמא תראה ותגנה: מה אתה מכניס לילדה כאלה דברים לראש? גם ככה היא לא יודעת איפה היא חיה.

ועד היום, בלי שאמא תדע, בלי שאיש ידע, אני מחבקת את שקרך המתוק. אני מבקשת מהכפית בקשות שונות ומשונות. אני פותחת את פי ועוצמת את עיני לקבל את מה שתגיש לי השעה. כי גם אני, כמוך אבא, חיה מפחד לפחד אבל בעלת חלומות. בתוך הבית הקטן שבו הייתה המיטה הגדולה שלך ושל אמא, שאליה הייתי נכנסת בשבתות, יש עדיין חלון זכוכית קטן, ומשם מציצה מכשפה בלי פנים, שרק אני הייתי רואה. מכשפה חולקת סוד עם בעלי חלומות אחוזי אימה, שחזיונותיהם הם מתנתם הנוראה, הם כנפיהם אל עולמות שבהם יש טעם לחיים ואולי גם למוות. טעם שמוגש על כפית כסף זעירה. 

בתוך הפרוזדורים הארוכים של בית החולים מהדהדים קולות אחיי השואלים. אבל מה סיבת המוות? הם מקשים על הרופאים, המביטים בהם בעיניים תמהות: האם המוות צריך סיבה? ואם כן - האם זיקנה אינה סיבה מספיק טובה? אבל עונים: פרפור שיצא משליטה, פרפור פרוזדורים. פרוזדורים שבהם נחבטת והתפתלת עד שנחלצת.

שהרי פרפר היית. מרפרף בכנפייך השקופות, השבריריות, בין טיפות הגשם הגסות של החיים האלה, בחרדה תמידית שמה טיפה אחת תהיה כבדה מידי עבורן. מעופף היית בין אימה לאימה בסקרנות ובפליאה. מרחבי פנטזיה הציצו מאופקים ששמרת לעצמך בסתר, נגלים רק בציורייך שבהם שורטטו עולמות אחרים, בראשיתיים, טרם ביקר שם אדם. ילד תם ואובד על משמרתך היית, עם אהבת אין קץ, עם שבועה להגן על אהובייך מפני כל אורב.

הנתינה הטוטאלית שלך, החרדה התמידית היו לעיתים כבדות מנשוא, אך תומם ניצח. תפילותייך נענו סוף סוף. כי הנה, עם לכתך, נס גדול נענה ובא. שארית חיי הוארה. שהרי עכשיו אני כבר יודעת, אבא, איך נגמר המסע. אני זוכרת את חיוכך האחרון. סוף סוף לא היתה בו טיפת אימה, אבל היתה בו אמא. זו שחזרה לאסוף אותך אל זרועותיה. זו שאהבה לספר סיפורים ובמיוחד את הסיפור עלייך - הילד בן השמונה שתרם לה דם עת נלחמה על חייה בבית חולים מרוחק מביתה, שגידל את אֶחַיו ואחיותיו, שניחם ועודד ודחק את פחדיו שקמו עליו רק בבוא ילדיו.

היא חיכתה לך בסבלנות, עד לשעה הראשונה של תאריך פטירתה שלה. היא רצתה שיהיה ברור שזה לא מקרי. ואז, כשהורה השעון  אחת, היא הופיעה מולך במלוא זוהרה, שערה הלבן קורן כהילה. על פנייך, מתוך שינה עמוקה, הופיע חיוך של אושר והקלה.

"יא איבני," היא נשקה למצחך הקמוט, אוחזת בידך הדקיקה, "אני יודעת שלא היה קל..." היא נאנחה וקינחה את צערך המוּשָל, "אבל הנה, זה נגמר. באתי לקחת אותך."

ואתה, מבלי לחשוב פעמיים, התמסרת למגעה.

המוניטור צפצף.

"רגע אמא," אמרת, "מה יהיה עליהם?" ומנית את כולנו.

היא חייכה אלייך באהבה: "די יא אלבי, נתת להם כל מה שבן אדם יכול לתת בחייו. הם יהיו בסדר.  אתה עשית מסע הפוך – מזקן לצעיר. אתה משאיר להם ולנו, לכולנו, בכל העולמות, הרבה תקווה."

דמעות של התרגשות הציפו את חדרי לבך שדממו. ראית את הגאווה בעיניה. ידעת שהיא אמתית. שאין אמת גדולה ממנה. נשמתך נעה מאליה לכיוון האור ששרה סביבה.

המוניטור צפצף בשנית.

"רגע..." נעצרת וחשבת עלי, "אבל מה יהיה עליה. היא לא כמו כולם."

אמך צחקה: "מספיק לדאוג לה. היא כבר לא ילדה, היא תדע. ואם לא, היא תכתוב סיפור, אתה מכיר אותה. בוא, בוא יא רוחי, הגיע השעה."

המוניטור צפצף והפעם הוא לא הפסיק. מהומה שלמה קמה סביב גופך הריק בזמן שנגלית אלי הולך.

לך לך אבי הטוב. מעבר לקירות החיים הדקים, אני עדיין שומעת אותך מספר לי סיפור, כמו פעם, ואני מאמינה. תמיד אאמין. שהרי אתה לימדת אותי, ועדיין מלמד, איך לחיות עם פחד מוות ואיך למות בלי לפחד.

 


עוד בבלוג של חברי הקהילה

מה בכלל אני עושה פה? בטח אתה ממש שונא את העבודה שלך אני בדיכאון כי אני לא אוהב לבוא לפה אני שונא את המשפחה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אתי רוזנצוייגאתי רוזנצוייג24/5/2019

מרגש, נוגע ומעורר מחשבות. תודה על השיתוף. [ל"ת].