שלוש מחשבות לאחר הבחירות

גבי בונויט | 27/4/2019 | הרשמו כמנויים

הבחירות האחרונות, כמו גם תהליכים תרבותייים ופוליטים בחברה הישראלית, מצביעים על הפרדוכס הבא:

מצד אחד נראה שאנחנו שרויים תחת תרבות תלות: המנהיג - האב הגדול של השבט, הוא מושא לאידאליזציה. הוא מורם מעם. עליו לא חלים כל החוקים שחלים על בני אנוש 'רגילים'. בתוקף הפריווילגיה הזאת הוא יכול לקחת לעצמו מה שאיש מן השורה איננו יכול. תכונותיו ומעמדו המלכותי הופכים אותו למי שהעם מכיר בזכויות היתר שיש לו. העמדה הזאת, שמתלווה לה לעיתים תחושת הערצה, מקטינה ומגמדת את המעריץ והופכת אותו לילד שאיננו יכול להתמודד ולהתווכח עם אביו, שהרי אין לו את הידע או את היכולת להבין בדברים שנשגבים ממנו. עמדה זאת מתכתבת עם האמירה "נסתרות הן דרכי האל". המנהיג הנערץ הוא הנכחה  אנושית של האל.

ומצד שני אנחנו בעידן ה- ME-NESS  אותו מושג שטבע גורדון לורנס יחד עם אלסטייר בין ולארי גולד, מממשיכי דרכו של ביון. לורנס תאר מצב חברתי שבו אין משמעות לקבוצה, אלא רק ליחידים שמרכיבים אותה. יתרה מזאת, הקבוצה כקבוצה נחווית באופן רודפני וכמסכנת את היחיד, ומתוך כך אין טעם לבנות מכנה משותף, ערכי או תרבותי. למשל, מושג הסולידריות אינו קיים בקבוצה שנמצאת תחת הנחת הבסיס ME-NENESS, משום שהקבוצה כקבוצה אינה מקור לאמון. היחיד, לכן, עסוק בגבולותיו האישיים. כאשר  בנוסף, גבולותיה של הקבוצה מטושטשים ואינם ברי קיימא, אגב גבולותיה המטושטשים והלא מוסכמים של מדינת ישראל, האמון והסולידריות נחלשים עוד יותר. מי שייצג בבחירות האחרונות את התפיסה של ME-NESS במלוא עוזה היה משה פייגלין, בעיקר סביב עמדתו ביחס ללגליזציה של סמים קלים.

וכיצד מיישבים את הסתירה הזאת בין תרבות התלות ומחיקת  היחיד מול הסמכות הפטריארכלית לבין מרכזיותו של 'האני' בתפיסת הME-NESS? וכיצד אנחנו מבינים את האצלת הסמכות המוחלטת למנהיג ואת הבוז והשנאה לאופוזיציה?

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

לתפיסתי, האופוזציה מהווה מרכיב מרכזי בהוויה האנושית. הלא מודע הוא האופוזציה של הנפש, הדיאלוג עימו חיוני להתפתחותנו, שהרי בלעדיו חיינו נועדו לסטגנציה ולניוון. על כן, ההתקפה על האופוזיציה היא התקפה על הלמידה ועל ההתפתחות.

אפשרות אחת להבנת הסתירה שתיארתי היא שאחרי הכל, סמכותו של האב במשפחה נחלשת בכל העולם והוא איננו נתפס עוד ככל יכול. בנו לא יירד עוד על ברכיו בכדי לנעול לאביו את נעלי הבית, ויכולתו של האב להורות או לצוות על בנו עשייה כלשהי היא די מוגבלת. הבן מחפש דמות חליפית שבה יוכל להשקיע את צרכי האידאליזציה שלו. תחליף אפשרי הוא המנהיג הפוליטי, "האבא של המדינה", אבל כיוון שאין יחסים בפועל עם המנהיג, אלא רק יחסי העברה (Transference), ההערצה והאידאליזציה הרבה יותר זמינים ואפשריים. המנהיג איננו הולך לשירותים ואיננו נוחר בשנתו. הוא תמיד לבוש למשעי. כל שערה מונחת במקומה - מעשה ידו של אדריכל לענייני שיער, והרקע לתמונה - ספרי תורה ודגל ישראל, רק מעצים את חווית ההערצה.

אבל גם משאלת ההיפרדות והאינדיווידואציה שמיוצגת בME-NESS עוברת שינוי. אין תהליך היפרדות, שהרי כדי להיפרד צריך להפוך את הדמות הפטריארכלית לאנושית וזה איננו אפשרי. הפתרון הוא ליצור תנאים מנטליים שבהם אין צורך לעבור תהליך של היפרדות. מלכתחילה אני לבד ואין לי שום צורך להיפרד ממשהו. אין, לכאורה, אב שממנו אני צריך ללמוד להיפרד ולעמוד על שלי. אם כך, תהליך ההתפתחות אינו מערב קונפליקטים פנימיים או חיצוניים. הבועה האקוסטית האשלייתית מייצרת פנטזיה שבה ההתפתחות האופטימלית מתרחשת כאשר החיכוך עם הסביבה הקרובה או הרחוקה מצומצם עד למינימום.

כך נוצרים להם שני אזורים מנותקים זה מזה – באזור האחד אני לבד, ללא קבוצה, מבלי שיהיה לי צורך באחר על מנת להתפתח ובאזור השני יש אב מיתי מוערץ וכמעט בלתי אנושי שאני כפוף לו – מבלי שהדבר ישפיע על תחושת היותי חלק מהקבוצה ועל הסולדריות שאני מוכן להיות בתוכה, משל הייתי בן יחיד לאותו אב.   

נקודה נוספת:

האם עלינו להודות שעקרון "כור ההיתוך" של בן גוריון נכשל?

כור היתוך הוא ביטוי מטאפורי לתהליך שינוי בו חברות הטרוגניות, המורכבות מאנשים מרקעים תרבותיים, חברתיים, אתניים ודתיים שונים, הופכות יותר הומוגניות על ידי חיים זה לצד זה ואימוץ מאפיינים תרבותיים שונים. תהליך זה מכונה גם 'הטמעה תרבותית'. בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הנהיג ראש הממשלה דוד בן-גוריון מדיניות של מיזוג גלויות על פי תפיסת קיבוץ הגלויות ושיבת ציון. בשונה מכור ההיתוך האמריקאי, מיזוג הגלויות שבבסיס מדיניות ממשלת ישראל שאוב מרעיונות יהודיים ואף משיחיים. אחד הביטויים למיזוג הגלויות הישראלי הוא הניסיון לעצב את דמות הצבר - היהודי החדש, הישראלי, כתוצר של כור היתוך - מפגש הדדי ונישואי תערובת בין יהודים מעדות שונות בארץ הקודש.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

האם אחת מהנחות היסוד של משנתו של בן גוריון והניסיון לייצר זן חדש של יהודי - 'הצבר' שמוותר על התרבות 'הגלותית' שלו יצרו תשתית לעלבון, השפלה וזעם?

אני חושב שבמידה רבה כן. ישראל של שנת 2019 מורכבת, כדברי הנשיא ריבלין, משבטים שיחסי הזיקה ביניהם מבוססים על העדר סולידריות, על שימוש בכוחנות ועל שנאת האחר.

מסורת תרבותית על ידי מדיניות, כוחנית ככל שתהיה. איננו יכולים להסכים לכך מוסרית וגם, אנחנו מבינים שבעידן התקשורת והאינטרנט זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אינטגרציה, אם כך איננה מחיקת האחרות  הפנימית או החיצונית, אלא מהלך איננו יכולים להסכים למחיקתשבו שתי תרבויות, ישנה וחדשה, מתלכדות לכדי מהות אחת שאיננה מוחקת אף צד.

זהו בעיני לקח חשוב וקרדינלי למי שחושב על חיים משותפים בארץ ישראל רווית השנאה לאחר.

נקודה שלישית:

לפני כמה ימים אכלתי במסעדת שף פלסטיני. האוכל היה מצוין. אבל מה שריגש אותי אפילו יותר מהאוכל הוא העובדה שהשף לא התייחס אלי אל לקוחו היהודי 'אדון הארץ', כאל מי שצריך לפגוש כביכול את ציפיותיו, ולהגיש לו חומוס-צ'יפס- סלט, אלא הביא את הסובייקטיביות הקולינרית שלו במלוא הדרה. שוחחתי עמו כמעה. הוא טען שהחומוס צ'יפס סלט הוא ביטוי של התחנפות לאדוני הארץ.

לאחר שנפרדתי ממנו חשבתי לעצמי שאינני מרגיש כאדוני הארץ. תפיסת עולמי נחלה תבוסה בבחירות האחרונות. אך מה שבעיקר נוצח היה הנחת היסוד או התזה, שהשכלה ותודעה הם מכשירים לשינוי והתפתחות חברתיים. בבחירות הללו נצחה תפיסת עולם הקושרת בין משיחיות לבין כוח לבין מדיניות. ואני נותרתי מאחור. זאת הפעם השנייה שההשכלה היהודית- הנאורות,  נחלה תבוסה. הפעם הראשונה היתה במלחמת העולם השנייה. אנשי ההשכלה טרום המלחמה חשבו שההשכלה תהיה דרך לקבלתם ולאינטגרציה בין יהודים ללא יהודים.