מחשבות על קולות והדים

ד"ר ליאור גרנות | 3/4/2019 | הרשמו כמנויים

לאחרונה הנחיתי מפגש כתיבה שבו ביקשתי מהמשתתפים לכתוב זיכרון ביוגרפי שמתבסס על מכתב/ פתק/ הודעה שקיבלו, ואחר-כך לכתוב אֶת ה"אילו" – מן תרחיש מדומיין בעקבות אותו זיכרון.

אחד המשתתפים הביא ברכת יום-הולדת מסבתו האהובה. הברכה היתה קצרה ותמציתית, אך בכתיבה שלו את החלק של ה"אילו" הוא הכניס עולם ומלואו של שפת אהבה ייחודית ביניהם. הקשבתי לקטע שכתב וחשבתי לעצמי עד כמה הוא נושא בתוכו את קולה של סבתו כקול של אהבה, עד כמה ה"אילו" המדומיין שכתב איננו פנטזיה על דבר שרחוק מן המציאות אלא האילוּ שלו מגלם בתוכו אֶת שהיה – את אותו קשר לב קרוב שכעת הוא נתן לעצמו רשות לבטא אותו בכתב. בכתיבתו הוא שם בפי סבתו משפטים של אהבה וחיזוק כלפיו, שבין אם אמרה אותם במציאות ובין אם לא – הם גלומים בקולה המופנם בנפשו.

באותו הערב צלצלתי אני לסבתא האהובה שלי וסיפרתי לה על המפגש הזה. זאת היתה דרכי לומר לה את האהבה שלי אליה ואת האופן שבו אני נושאת בתוכי את אהבתה כלפיי.

אני חושבת על הקולות של האחרים שאנחנו נושאים בנפשנו, על שנאמר ועל שלא נאמר אבל צפון היטב בנפש כשׂפה – גם אם לא בוּטא כשפה. ולעתים צופן הקול הוא קדום הרבה יותר משפה, מקודד באיכות הצלילית שלו: קולו של אדם אהוב שאנחנו נושאים בתוכנו, גם מבלי לזכור משפט כזה או אחר.

אני חושבת על ההדהודים שאחרים מהדהדים בנו לעתים אף מבלי דעת: אדם אחר מדבר על עצמו, מספר חוויה אישית לגמרי, משתף מתובנותיו כלפי עצמו, והשיתוף הזה חוצב בתוכנו שינוי. אנחנו מקשיבים לו מדבר את עצמו אבל גם אנחנו משתנים בעקבות הדיבור הזה, כמו אבן הנזרקת למים ויוצרת עיגולים מסביבה מבלי דעת. "אני לומדת ממך הרבה", אמרתי למטופלת שלי שדיברה על תובנות שהיו לה באשר לאפשרויות התבוננות על מצבים שונים. במשפט שאמרתי לה אפשרתי לה לראות את ההד שהיא יוצרת בתוכי, את האופן שהיא משפיעה עלי כאדם. הקול שלה נמהל לתוכי ועשה בי שינוי.

המשוררת היפנית שיבטה טויו שהחלה לכתוב שירה בגיל 92 כתבה בשירה "כשאני עוצמת עיניים", כך: "כשאני עוצמת עיניים/ שתי צמות קלועות לראשי/ ואני מתרוצצת מלאת חיים// קול אמי קורא לי מרחוק// עננים לבנים נשרכים בשמיים/ מעל שדה פרחים רחב// עכשיו, בת תשעים ושתיים,/ כשאני עוצמת עיניים/ עולם הרגעים שהיו/ משמח את לבי מאד". (מתוך הספר: "הבוקר בא תמיד" (תרגם: איתן בולוקן), עמ' 18, הוצאת לוקוס, 2017). ובשיר אחר מתוך אותו הספר: "כשאני נעשית בודדה/ אני חופנת בשתי ידיי/ את קרני השמש/ החודרות מבעד לחריצי הדלת/ וטומנת בהן את פניי/ שוב ושוב// חומן מעלה בי את חומה של אמי// "אמא, את רואה איך אני מתגברת?"/ אני לוחשת וקמה על רגליי" (שם, עמ' 36). קול האֵם המופנם בנפשה של האשה בת ה-92 משמר בה משהו מן הילדיות – היא מתגברת על הקושי בשביל אמא שלה, קולה של האם המופנם בתוכה הופך אותה לפחות בודדה, יש לה עבור מי להתאמץ, עבור מי להתגבר.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אני כותבת כאן רק על קולות מיטיבים, אני יודעת. אבל הלא כמטפלים אנחנו נתקלים כל-כך הרבה בקולות הלא מיטיבים: בקולות שאמרו לאדם "אתה לא": אתה לא טוב מספיק או לא מוכשר מספיק; בקולות גוערים או אדישים, בקולות שהיו מוכוונים כלפי עצמם ולא כלפי האוזן הרכה המאזינה להם. גם הקולות האלו הופנמו בנפש והולכים איתה את הדרך. ואיך מפרידים, איך מגרדים אותם בציפורניים מדופנות הנפש, איך מאפשרים לה להתגלות, להיות היא, ללא הקולות השליליים? – אולי אי אפשר להסיר אותם לגמרי, הם כבר שם, מעורבבים, אבל אפשר להגביר קולות אחרים, טובים, כמו שמגבירים מוזיקה נעימה לאוזן כדי לא לשמוע רעשים צורמים מבחוץ. המוזיקה לא מבטלת את הרעש, אבל היא שם לצידו, אולי מעמעמת.

"קול מן ההרים, התשמע, אמור לי,/ קול מן ההרים/ ומעברים הקולות לי מספרים.// מישהו השאיר את החלון פתוח/ מישהו הסגיר מקום כמעט בטוח/ מישהו הכיר בחריקת הרוח/ קול קורא ממרחקים..." – כתבה רחל שפירא ושרה חוה אלברשטיין. ואנחנו כמטפלים מבקשים לתת מקום לקולות: הנעימים והחורקים, אלה המופנמים שהושאלו מאחרים ובתוכם – לקולו של היחיד; לאפשר לו לשמוע את קולו, וכדבריו של אוגדן: " עליו [על המטופל] למצוא קול שיספר את הסיפור שלו. קול זה הוא צליל המחשבות שלו שייתכן שמעולם לא שמע אותו לפני כן" (אוגדן, "הפגישה האנליטית הראשונה", בתוך: "הקצה הפרימיטיבי של החוויה (תרגמו: אבנר ברגשטיין וחגית אהרוני, עמ' 129, הוצאת עם עובד, 2010), וכמה מרגש זה להיות עדים לצליל שנשמע לראשונה, לתקף אותו, להוות עבורו תיבת תהודה.

*

השיר קולות בביצוע חוה אלברשטיין: https://www.youtube.com...=wSMp8AbfUVQ

*

ב15/5 – אנחה סדנא שתבקש לאפשר לכתוב את הקולות – שלנו ואלו שהופנמו בתוכנו. בשלושת מפגשי הסדנא ניגע בנפרדוּת בין האני לבין האחר/ת ובקשר, באופן שבו אנחנו יכולים לזקק את הקול הייחודי והעצמאי שלנו גם מתוך מגוון הקולות של האחרים שאספנו לתוכנו ברבות השנים וכן בקולות ומבטים מיטיבים שמלווים אותנו לאורך הדרך. נכתוב בפניה לנמענים – בין אם ממשיים ובין אם מדומיינים – ובפנייה לעצמנו וננסה לזקק קולות המיטיבים עמנו.

לפרטים ולהרשמה: http://bibliotherapy.co...her-workshop/