פסיכולוגיה עברית

×Adrie Martens
Adrie Martens ©
זכור אותי

שׁוּבִי נַפְשִׁי

דר מרים אבנרי-כהן

למצוא את שברי הלוחות

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 21/2/2019 | הרשמו כמנויים

באותו בוקר גורלי, הוריו הזקנים זרחו משמחה. בעיצומה של מלחמה אכזרית, זכה בנם לקבל ויזה אמריקאית. כעת יוכל להימלט מציפורני הנאצים אל מקום בטוח ומוגן. אחיו ואחותו כבר הצליחו לברוח מוינה, וכעת הגיע תורו לסור אל השגרירות האמריקאית, ולאחוז בידיו את פיסת הנייר שתדון אותו לחיים. הוריו ציפו בקוצר רוח שיצא סוף סוף אל החופש.

אך ויקטור פראנקל, רופא וינאי-יהודי צעיר ומצליח, חש סערת נפש גדולה. בתום רגע קצר של הקלה ושמחה, נרעד מן המשמעות של עזיבת הוריו הזקנים בוינה, ומאידך – מן המחיר שישלם על הישארות בה. הוא תהה מה מוטל עליו לעשות – האם יהגר לאמריקה, יחיה כאדם חופשי ויוכל להפיץ את מפעל חייו, הילד הרוחני שלו – תורת הלוגותרפיה, או שמא על כל אלה גוברת אחריותו כלפי הוריו?

לאחר יום של מחשבות קדחתניות, שבו לא הצליח לפתור את הדילמה בכוחות עצמו, קם ועשה מעשה. לפנות ערב, הסתיר את הטלאי הצהוב שעל חזהו על ידי תיק המסמכים שלו, וצעד אל עבר קתדרלת סטפן, שבה התקיים קונצרט. פראנקל חיפש נואשות השראה. הוא התיישב בקתדרלה המפוארת, עצם את עיניו, ניסה להתמכר לצלילים, להרפות מהדעת ולשאוב מעולם הנגינה את אותו סימן קטן, שיכוון אותו אל ההחלטה הנכונה. אך ההשראה בוששה לבוא, והוא נותר דרוך ומתוח, ללא שמץ של מושג. מאוכזב ומובס צעד בחזרה לביתו, כשהוא מהרהר באותם מצבים בחיים שבהם האדם נזקק לסימן שמיימי.

בחזרו הביתה, הבחין באבן גדולה ושבורה המונחת על שולחן הרדיו, ושאל את אביו לפשר הדבר. "...שכחתי לספר לך ויקטור. הבוקר טיילתי סביב לגוש הבניינים שלנו, וכשסיירתי בשטח של בית הכנסת שנשרף על ידי הנאצים, תוך כדי נבירה בהריסות הבחנתי באבן הזו. זיהיתי שמשהו קדוש בה, ואסור לי להשאיר אותה כאן...תראה פה, זו אבן שיש, ומוטבעת עליה אות עברית מוזהבת. זוהי חתיכה מלוחות הברית שמונחות מעל ארון הקודש. אגלה לך לאיזה דיבר מעשרת הדיברות החתיכה הזו שייכת, מכיוון שצירוף עברי זה משמש כקיצור רק באחת מעשרת הדיברות...כבד את אביך ואת אמך...".

ברגע זה מצא פראנקל את ההשראה שלא הצליח לקבל בקתדרלה לצלילי המוסיקה המענגים. פראנקל לא היה אדם דתי, אך מתוך שברי הלוחות זעקה אליו התשובה אליה שיוועה נשמתו. בבוקר המחרת ויתר על אשרת הכניסה לארה"ב. הוא שרד את התופת של לא פחות מארבעה מחנות השמדה נאצים, ואיבד את הוריו, את אחיו ואת אשתו ההרה. הוא איבד גם את ילדו הרוחני: אותו כתב-יד יקר מפז של תורתו אותו נשא על גופו, נתלש ממנו באכזריות ברגע הגיעו לאושוויץ.

במשך תשעת הימים שלאחר שחרורו ממחנה ההשמדה האחרון בו נכלא, כתב את החלק הראשון של ספרו 'האדם מחפש משמעות'. פראנקל היה וממשיך להיות אחד המורים הדגולים של חיי, החל משנות הנעורים שלי ובכל יום יותר ויותר. אני אסירת תודה על המפגש עמו. השבוע, כשאנו קוראים בפרשת 'כי-תשא' על שבירת הלוחות, שוב ניצבת דמותו של האיש המופלא הזה לנגד עיני, דווקא לנוכח אותו אקט קשה ודרמטי שבו נשברו הלוחות הראשונים לנוכח מעשה העגל (שמות לב, טו, יט):

"...וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת...וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר..."

את זה שהשלם גדול מסכום חלקיו כולנו יודעים, אך נדמה לי, שאף השבר עשוי לפעמים להיות גדול מן השלם. כמו אותו שבר קטן ששינה את כל מסלול חייו של פראנקל, ובסופו של דבר הוביל אותו להותיר חותם מופלא בעולם כולו. רבות מדובר על האות בספר התורה שיש לכל יהודי ויהודי. האם יתכן שלא רק באות, אלא גם בחלקיק מן הלוחות השבורים מתייחד חלק עבור כל אחד מאתנו? הרי לא לחינם נשמרו שברי הלוחות בקפדנות רבה לצד הלוחות השלמים.

האם נוכל כמו פראנקל להבחין כי אותו שבר שהתנפץ ופרח באוויר שייך אלינו? שבר שאמנם קבור בין הריסות על פני הקרקע, אך מקורו בשמיים. שבר שיעניק לנו אומץ לצאת לדרך של בחירה במשמעות ובאמת. הוא ממתין לנו אי-שם, והנשמה משתוקקת למצוא אותו. לשם כך היא מבקשת מאיתנו להעמיק תדר פנימי של חיפוש. לרכך גאווה ויומרנות. להיות רגישים ופתוחים בכדי לא להחמיץ את אותו שבר, שדווקא מפני שהוא כל כך שבור הוא כל כך שלם.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.