עולם הטיפול לא שייך רק לצעירים – על גילנות וטיפול פסיכולוגי בגיל מבוגר
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 24/1/2019 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת, זה קורה – אריק לביא: https://www.youtube.com...=bSF90A2qBdU]
ביטולים הם לפעמים מן זמן חסד שכזה, צוהר לא מתוכנן שמתוכו עוד רגע תבוא היונה ועלה זית טרף בפיה, חשבתי לעצמי השבוע מתחת לעץ בחצר הקליניקה ומייד הרגשתי אשם. המחשבות שלי נדדו לערב הקודם שבו נפגשתי עם חבורת נשים בגיל השלישי ב"קפה זהב" – פרוייקט שכונתי ירושלמי כזה שבו פעם בשבוע נפגשים לקפה ומדברים על משהו עם מישהו. הפעם אני הייתי המישהו והמשהו היה טיפול פסיכולוגי. איכשהו נראה היה שאת כולם הרעיון הזה קצת הפתיע. מבוגרים וטיפול פסיכולוגי? אבל מייד אחרי כך זה הפך ל"טוב, בעצם למה לא?".
המפגש היה (לפחות בעיניי) נעים ומעניין, למרות הסטריאוטיפ תה וביסקוויטים דווקא לא התחשקו לאף אחד מאיתנו, אבל היו אחלה מעמולים וקפה שחור חזק בלי סוכר. ו"יש פה רק נשים כי אתה יודע מי שורד בגילאים האלה". והיו נושאים רגילים כאלה שיכולים לעלות בכל שיחה שבה טיפול הוא הנושא (בלי הבדלי גזע או גיל) – "אם יש לי חלום חוזר זה משהו שיש לו משמעות?" או "הדבר הכי חשוב שלמדתי בטיפול שעברתי פעם זה לראות גם את עצמי ולדעת לאמר לא! אתמול הילדים ביקשו שהנכדים יישארו לישון אחרי הבייביסיטינג שעשיתי בשבילם וזהו ידעתי שאם אסכים אני אכעס עליהם בלב. אמרתי סליחה אבל אני עייפה וזה לא מתאים לי הפעם". אבל אפילו שם זה עלה. אני לא זוכר בדיוק את הניסוח אבל זה היה משהו כמו "תגיד זה לא מאוחר מדיי בשבילי?" ואז "ויצא לך לפגוש גם ממש זקנים שזה עזר להם?". השורה התחתונה בסיפור הזה היא די פשוטה. אף פעם לא מאוחר מדיי ויצא גם יצא. המחקר מראה שאנשים בגיל מתקדם נעזרים מאוד בטיפול. מאוד. וכן גם לי באופן אישי יצא ללוות מטופלים מבוגרים שעשו שינויים משמעותיים ומרשימים. ובכל זאת אני חושב ששווה להתעכב על ההפתעה והפליאה הזו. משהו הרי בכל זאת יש כאן. איכשהו בדמיון הקולקטיבי המטופל (בואו נאמר את האמת לרוב זו המטופלת) צעיר, אינטילגנטי ויפה תואר. יפה אולי כמו איילת זורר בתפקיד נעמה. סטודנטית לרפואה רהוטה להכאיב שהייתה המטופלת של כולנו בסדרה בטיפול.
אני מניח שיש כאן גם סתם גילנות פשוטה, מעין וריאציה של עדיף להשקיע את המשאבים במי שכל החיים עוד לפניו ואת הזקנה להשאיר לשכב במסדרון. ובאותה נשימה זה לא נראה לי מספיק, זה בטח לא הכל. אחד החסמים הגדולים ביותר בפני השתנות בטיפול היא ההחמצה שנלווית אליו. אם זה משהו שיכול להשתנות, שאני יכול לשנות בעצמי אז למה לא עשיתי את זה קודם? ואז כל השנים שיכלו להיראות אחרת. הכאבים שיכלו להיחסך, הקשרים שאולי לא היו ניתקים או שהיה נלווה אליהם פחות עלבון או כעס או משהו שלילי אחר, רק תבחרו. זה כואב במיוחד כשנזכרים באנשים שאיתם כבר אי אפשר לסגור מעגל כי הם הלכו לעולמם. קל יותר לפעמים לספר לעצמנו סיפור שבו אין מה לעשות. עובדה אם לא הצלחתי עכשיו לא החמצתי שום דבר בזה שלא ניסיתי קודם. לפעמים באים לטיפול בעצם בשביל זה, רק כדי לקבל אישור ששום דבר לא יכול היה להיות אחרת.
כשמדובר באנשים מבוגרים הטיעון הזה יכול להיות עוצמתי מאוד - יש הרבה שנים מאחור. רגעי עצירה בתוך המירוץ של החיים לצורך גילוי וחקירה עצמית או הפניית משאבים לדברים שמאפשרים חוויה של משמעות, כל אלו אצל אנשים צעירים מקבלים לגיטימציה ואפילו עידוד (לא כל החיים זה רק עבודה או ילדים, כל הכבוד שאת משקיעה בעצמך) אבל זוכים למבט לועג או מרחם כשזה נוגע למבוגרים. מוני מושונוב בתפקיד אפי משחק את "המבוגר" בבטיפול* (שווה צפייה) ומזקק את העמדה הזאת במונולוג הבא: "אתה עדיין צעיר כל החיים עוד לפניך...תראה אותי הוא אומר לי. כל החיים שלי התחילו אחרי שפרשתי.....גיליתי את עצמי הוא אומר לי....בן אדם אתה חתיכת זקן שמצא תחביב אתה לא מבין שאתה פאתטי?".
בהליכה הביתה מהמפגש בקפה זהב נזכרתי במטופלת שהתפייסה סוף סוף עם אמה שלה ארבעים שנה אחרי שהאם נפטרה ואז חשבתי על מטופל שהרשה לעצמו לאמר בקול שאף פעם לא באמת נהנה מעבודה שהמשיך לעסוק בה בהתנדבות גם אחרי היציאה לגמלאות. וזה היה מרגש ומשמעותי בלי שום אבל. וויליאם וורדסוורת' כתב שהילד הוא אביו של המבוגר. זה אומר בעצם שגם בתוך מישהו מבוגר מאוד דרים יחד הילד , הנער, המבוגר פחות והמבוגר מעט יותר שהוא היה פעם.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
*https://www.youtube.com...=psl1a5BOpcs
