פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

בסליחה ובחסד

מריאנה גייטיני

משהו לא טוב קורה לפסיכולוגים הקליניים

מריאנה גייטיני | 10/7/2011 | הרשמו כמנויים

הרבה זמן לא כתבתי כאן בבלוג. יש לי בטן מלאה כמו שאומרת בחוכמה השפה העברית. ומי שיש לו בטן מלאה כמה הוא כבר יכול להרהר? לא הרבה.


לא אלאה אתכם בפרטי המאבק שמתחולל בימים אלו בין הפסיכולוגים הקליניים לבין פחות או יותר שאר העולם, מאבק שמרגיש כמו מאבק בני האור בבני החושך (מי באור, מי בחושך? קשה לדעת) בתוך כך נעשתה החלטה על ידי מטה המאבק להשבית את בחינות ההתמחות, 120 מתמחים, שלמדו לבחינה, שהודרכו (לעיתים באלפי שקלים), שעצרו את החיים שלהם; הופכים לכלי במאבק, ומנסים לשכנע אותם שאין ברירה אחרת ושהם חייבים להירתם ולהקריב.
הדיו של המאבק נשמעים בעיקר דרך המיילים הרבים שנשלחים הלוך ושוב שוב והלוך, הרבה מיילים, הרבה סימני קריאה, מעט מאד סימני שאלה. וכבר היה מי שאמר שבמקום שבו אנו צודקים לא יפרחו לעולם פרחים באביב.
חלק מהועדות מתקיימות על ידי בוחנים שהתנדבו למשימה חרף הקריאות האפוקליפטיות ממטה המאבק (אגב מטה המאבק – השם קצת מזכיר את ששת הימים לא? שהאחרון יכבה את האור כבר נאמר פה לא פעם במדינה הזו). אלא שבקצב הזה אחרון המתמחים יבחן במקרה הטוב לקראת סוף השנה הבאה.


החינוך הפרופסיונאלי שלי הטמיע בי את הצורך בשהייה, בהתבוננות ובקריאה סימבולית של מעשים ואמירות, כזו שתאיר את המשמעות הנסתרת, הלא מדוברת. חונכתי שרק לעיתים נדירות סיגר הוא רק סיגר.

נאמר שהייתי הולכת להדרכה.
נאמר שהתמזל מזלי להיות בהדרכה טובה, מגדלת, לא מסרסרת. הדרכה כמו שהדרכה צריכה להיות.
נאמר שהיה יום שמש חם ולח, הייתי מטפסת המון מדרגות ומקללת בדרך.
אני מתארת לעצמי שישר היו רואים עלי, את הקללות שבדרך את החום ואת המועקה.
והיא הייתה שואלת לשלומי.
הייתי אומרת שלא טוב. היא הייתה שותקת ומקשיבה
כנראה שהייתי אומרת שנראה שהאווירה המשפחתית משוסעת לגמרי, עם פיצולים מרובים, נדמה שכל צד חושב שהוא הטובים בעוד אלו שמולו השטן בהתגלמותו רע ומזיק, ואולי אפילו מאיין, אין שום היסטוריה, שום רצף.
היא הייתה מנסה לעשות סדר
אני הייתי אומרת שאני כבר לא מבינה כלום, שהכל מתערבב לי.
היא הייתה אומרת שככה זה כשיש עולם מפוצל, לא אינטגרטיבי.
אני הייתי אומרת שבתוך כל זה נעשתה בחירה אומללה.
היא בטח הייתה שואלת:
אומללה?
כן, אומללה. הייתי עונה. כי מה פתאום לפגוע דווקא בקבוצה הכי חלשה? שעומדת בשער הזה, שגם זקוקה באופן עמוק לאישור הזה.
היא הייתה שואלת אם זה מה שאני מרגישה, שנעשה שימוש בקבוצה החלשה.
הייתי אומרת לה שתפסיק להדהד אותי ושתתחיל לדבר איתי.
היא בטח הייתה אומרת את צודקת.
ואני הייתי נרגעת קצת.
הייתי אומרת שיש כאן המון אנשים שנפגעים, ושאני לא מאמינה שנעשו כל המאמצים לפני שהחליטו לפגוע בהם, ושבעצם אני גם כבר לא כל כך מאמינה במטרות האלו כמו שהם מוצגות כרגע, משהו פה מרגיש לי לא טוב. אני אומר (בטון קצת צווחני קרוב לוודאי) שתהליך ההכשרה גם ככה קשה ומפרך, שהריבוד שבמקצוע הזה מוסיף מורכבות וסיבוך, מוסיף חרדות, אי שקט, ועכשיו גם שימוש במי שאמונים על שלומו והכשרתו.
אני אשתוק קצת. זה מה שאני עושה כשאני מזהה שמשהו שהוא לגמרי לא ברור לי קורה, והטון הצווחני גם לא מוסיף יותר מידי.
היא גם תשתוק.
אני אגיד שאני זוכרת שפרויד אמר איפשהו שאסור להכחיש שאנליטיקאים לא משיגים באישיותם את הסטנדרטים של שפיות נפשית שהם מציגים למטופלים שלהם.
היא תיאנח ותאמר שאני שוב מגזימה, ושכשקשה לי אני בורחת לשם, למה שאחרים אמרו.
אני אשתהה, אחשוב על מה שהיא אומרת.
ואז אני אשאל למה רק אני צריכה להשתהות? ושהיא יודעת שאומנם ההקבלה למשפחה וילדים לא מדויקת אבל ההכשרה של הפסיכולוגים מדגישה יחסים היררכיים ולא אופקיים ושיש לא מעט פרנויות וקשיים להביע את הדעות באופן פתוח מבלי לחשוש.
היא כמובן תשאל עלינו, אם גם פה אני מרגישה ככה.
אני אומר לה די. אי אפשר כל הזמן לחזור אלינו, ושהיא יודעת שאני מרגישה בטוחה, ושאני לא חרדה. אבל עובדה, עובדה שאפילו אני, שאפשר לומר שאני די אמיצה, אפילו אני כותבת פה כשאני מוגנת, וגם באופן קצת מטפורי, קצת כמו משל. אפילו אני קצת מסתתרת, מנחמת את הקורא, מעדנת, קלה לעיכול.
היינו שותקות קצת.
היה קצת פחות חם.
הייתי אומרת שוב: מה אמורים לעשות מתמחים שעצרו את החיים שלהם ומחכים כמו בלימבו? חלקם מאבדים מקומות פרנסה וכל זה אחרי ארבע שנים של עבודה מאומצת עם שכר לא הוגן ואחרי שמי שאמורים היו לגדל אותם ולעזור להם לעבור בשער הזה חוסמים אותו, ושיש לזה הרבה משמעויות.
היא תגיד שהיא רואה כמה זה קשה לי ושזה באמת מצב מסובך, שיש כל מיני צדדים, שאנשים באמת מרגישים שמשהו מאד יקר להם הולך לאבדון, ושאולי זו תגובה שבאה מתוך חשש גדול מאד.
אני אומר שהחשש מובן לי אבל המציאות יותר מורכבת מזה ושכרגע את חוסר האונים הגדול ביותר מרגישים המתמחים. "ממש הזדהות השלכתית" אני אוסיף, ואדע שזו אמירה מרושעת קצת, אבל לא אצליח להתאפק.
היא תאמר את כועסת.
אני אגיד שאין לי כח יותר לשיקופים האלו. אני אדע שלא קל איתי היום.
היא תגיד שהיא מאכזבת אותי.
אני אזכר שבעצם בזכותה אני יכולה לומר את מה שאני רוצה לומר אפילו כאן על הבמה המורכבת הזו, ששום דבר לא נמחק ממנה.
נשתוק קצת.
אני אגיד בזעם שיש לי אסוציאציה לעקדת יצחק. והיא תגיד ישר שלא צריך להגזים, ושכרגיל כשאני מעורבת רגשית אני נסחפת עם האסוציאציות שלי.
אני באמת אירגע קצת ואחשוב שהיא כבר מכירה אותי וזה נעים אבל אז אני אזכר שאני עדין כועסת ואומר שאולי אני מגזימה אבל אני בטח לא טועה.
שעת ההדרכה שלנו תתקרב אל סיומה ואני עדיין אהיה מלאה בתחושות כעס ואכזבה ועלבון ואפילו קצת אובדן דרך ושאלות של זהות.
אני אזכיר לעצמי את כל הקולות, המורכבים והרבים. אני אהיה עייפה מהאינטגרציה, מהפרדוקסים.

אבל הכי אני עייפה מהדממה, מהאדישות. והכי מוטרדת מהמחשבה שאולי יש כאן גם חשש, פחד מדמויות הסמכות; אלו שרושמות המלצות, שנותנות הכשרים, שיש בהן תלות אמיתית, ולא "תלות לא רשומה".
אז אל תגידו לי שמתמחים הם שווים בין שווים.

אני אפרסם את הפוסט הזה. מקסימום...
בעידן של לָייקים לא נעים לשמוע !We Don’t Like You, מצד שני הפרווה הזה הורג אותי, וכרגע גם אני לא מרגישה כזהLike .

לסיכום, אני מביאה פה כמה חלקים מצוטטים ממאמר מעורר מחשבה, משעשע וציני למדי של קרנבררג שנקרא: Thirty Methods To Destroy The Creativity Of Psychoanalytic Candidates" "


אפשרות מספר 22
בכדי לדכא יצירתיות בקרב הקנדידט יש לשמור על רמה מסוימת של פחד פרנואידי, תאומו של תהליך האידיאליזציה שההכשרה מטפחת היטב... חשש פרנואידי כזה יעזור להרפות את ידיו של הקנדידט מלעסוק בעבודה עצמאית, מאומץ לב שיוליך ליוזמות, מחקירות מאתגרות.

אפשרות מספר 27
את כל הבעיות שהקנדידט מעלה, הקשורות ליחסיו עם המורים, עם המדריכים, עם הסמינרים, כל הקונפליקטים בין הסטודנט לבין הפקולטה יש להפנות בחזרה "לספה": זכור שביטוי בפעולה טרנספרנסיאלי הוא סיבוך משמעותי במהלך ההכשרה, ושתמיד יש אלמנטים של טרנספרנס בכל התלונות של התלמידים. כשקנדידט מרבה לשאול שאלות מאתגרות, מערערות, יצירתיות או חלילה כאלו שמציעות פורמולציות אלטרנטיביות, זכור שלתהליך זה יש בדרך כלל שורשים עמוקים בטרנספרנס וניתן תמיד להפנות אותם בחזרה אל האנליזה האישית. המשמעות הנלוות לכך היא שעל כל המורים להישאר מאוחדים בדעותיהם, מדריכים שמתמודדים עם דעות עצמאיות ומאתגרות של סטודנטים צריכים להישאר יחדיו כדבוקה אחידה...."

אפשרות מספר 29
מעל לכל שמור על דיסקרטיות, סודיות וחוסר ודאות באשר למה שנדרש בכדי להפוך להיות קנדידט (מתמחה בפסיכואנליזה), עמימות באשר לאופן שבו מתקבלות ההחלטות, איפה ועל ידי מי.... ככל שהגוף המחליט שומר על עצמו נפרד, קוהסיבי, ככזה שמחזיק את הסמכות והיוקרה כך יגבר הכח המדכא!

אפשרות מספר 30
כשאתה מרגיש לא בטוח באשר לסכנות האורבות מהתפתחויות שעשויות לסכן את דיכוי החשיבה היצירתית של הקנדידטים זכור: המטרה העיקרית של החינוך הפסיכואנליטי איננה לעזור לסטודנטים לרכוש את הידע על מנת לפתח ידע חדש אלא לרכוש ידע מוכח היטב באשר לפסיכואנליזה במטרה למנוע את העיוות, הדילול, ההידרדרות והשימוש הלא ראוי בה!

זכור תמיד, במקום שיש בו ניצוץ עשויה להתפתח שריפה... השמד אותו בטרם יהיה זה מאוחר מידי!"

Kernberg,O. F. (1996). Thirty Methods To Destroy The Creativity Of Psychoanalytic Candidates. International Journal of Psychoanalysis, 77 1031-1040.


ולסיכום ברוח אווירת המאבק אני מוסיפה ציינון של התחושות. תקראו את המצב כמו כתם רורשך.

Ddv m CF FY FD T (H) Food Fi INCOM MOR AG COP






תגיות: | | | | |

עוד בבלוג של מריאנה גייטיני

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ענת יודפתענת יודפת2/3/2013

יש לך אומץ. מריאנה שלום,

את אמיצה מאוד!!
כמדריכה בחטיבה ההתפתחותית אני עוקבת ולא מאמינה שאלו ההחלטות ה"מקצועיות" של המדריכים בחטיבה הקלינית וכך מכשירים את הדור החדש של הפסיכולוגים הקליניים. (ביד רמה ובזרוע נטויה).

טוב שיש גם מתמחים כמוך בחטיבה.

מקווה שתצאי במהרה מהלימבו.
מאחלת לך שתעלי בהקדם על מסלול הדרכה.
מקווה שאת תהיי בין אלו שיכשירו את הדור הבא של המתמחים.

בהצלחה עכשיו בעת הבחינה ובכלל...

ענת

מרינה קיצ'יןמרינה קיצ'ין25/7/2011

עוד Like,. ואני מאמינה שגם וויניקוט היה מוסיף אחד על המלחמה לטובת החשיבה היצירתית.

עֹז טלעֹז טל25/7/2011

אחרי שהקשבתי גם לפסיכולוג הקליני שלי.... אני מרגישה שאיכשהו הפסיכולוגים הקלינים ניכנסו למצב נפשי שמצריך טיפול, התגובות ההיסטריות לא מחמיאות להם... מקוה שהם פשוט ירגעו, כמו שהם מנסים להרגיע מטופלים :-)

וכמי שגדלה בחממת המטפל הדינאמי, אני מרגישה ששום שינוי בעולם לא יוכל להפר את חשיבותם ועמקותם של הטיפולים הדינאמיים.

טל.

יובל נוסיובל נוס21/7/2011

מאוד יפה! [ל"ת].

אורית גודקאראורית גודקאר20/7/2011

כמו תמיד. מריאנה, את לא מפספסת... תודה לך! נתת הד לרבים, אני משוכנעת.
חבל שאיש לא מתייחס לסייפא, הציטוט מקרנברג - אם זה לא היה כל כך כואב זה בוודאי היה עוד יותר מצחיק.
בהצלחה לכל מי שניגש לבחינה הקרובה,

ליאת כץליאת כץ19/7/2011

כמה נוגע ומעורר! [ל"ת].

מיכל ויסמיכל ויס18/7/2011

יישר כח!. תיאור יפה, מדויק, אמיץ וקולע

רחל גבעתירחל גבעתי18/7/2011

אומץ ליבך. כל הכבוד...כיצד הצלחת לבטא ולתאר כה יפה.....

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני16/7/2011

מחשבות פרדוקסליות. תודה לכל המגיבים, הלוואי שהיו כאן עוד קולות ושמות של אלו שמובילים את המהלכים.
מילא
אני רוצה להוסיף כמה מחשבות בהמשך למיני דיון שמתפתח פה.
בהמשך לתגובה של גבי, אני שותפה לתחושות שלך שצריך לשמור על החשיבה הדינמית חיה ופועמת, ושלא כל קדמה היא התקדמות. עם זאת אני לא בטוחה שנכון לעשות זאת דרך דהולואציה של השיטות האחרות (כך למשל אני חושבת שאם הייתי עוסקת בטיפול CBT (וכאמור אני לא) הייתי כועסת על שרואים בי רק משהי שמקריאה מחוברת הוראות), נדמה לי שאם כל שיטה הייתה עסוקה יותר בלהבהיר את יתרונותיה, על פני התמקדות בחסרונות השיטה האחרת, היינו יוצאים נשכרים. כמובן שגם אני מוטרדת מגישות שהולכות וממעטות במחשבה על הנפש כדבר מורכב ולא רק ביולוגי, גם אני מרגישה לפעמים שזה פרדוקסלי לנסות ולהכניס את הטיפול הדינמי לתוך סד מחקרי, אפרופו; איך תבנה מחקר מבוסס ראיות על האפשרות להכיל פרדוקסים? זה מסובך כי השפות הן לפעמים שונות, והניסיון לדבר כולם באותה השפה מוביל במקרה שלנו דווקא למגדל בבל.
ולצד כל זאת אני מרגישה ברוחות לא טובות נושבות, בפער שהולך ופוער בור בין אנשי מקצוע שאמונים על טיפול וניסיון לעזור לאחר בתוך שברו, שזו מטרתם המשותפת (שווה לקרוא את הסקירה של יום העיון על ספרות ופסיכולוגיה שמופיעה פה בפסיכולוגיה עברית כדי להרגיש מן משב כזה של רוח חמוצה ולא טובה). זה מדאיג. ומעורר מחשבות לגבי האופן שזה קרה.
האם להנהגה של הפסיכולוגים הקליניים הדינאמיים יש יד ברוחות הקשות שנושבות? האם שנים של בידול (לעיתים אפילו התנשאות), של החזקה נוקשה שאיננה מאפשרת לתחומים אחרים להכנס בדלתות היוקרתיות כביכול גרמה לכעס מצטבר? אני חוששת שכן.
בנוסף בעניין היותר נקודתי של בחינות ההתמחות אני מרגישה בדומה ללירן שהנרטיב נשחק. ואני אומר זאת שוב ושוב, זו בחירה אומללה, שיש לה משמעות סמבולית! אני מקווה שדור העתיד של הפסיכולוגים הקליניים ישכיל לנהל את משבריו באופן טוב יותר, באופן שמאפשר דיאלוג (גם הטענה שהצד השני אשם לגמרי ואטום וכו וכו הולכת ונשחקת), באופן שמכבד את הדור הצעיר של המקצוע, באופן שבו את המחירים למאבקיו הוא ישלם, באופן שלא מאויים מן החדש מתוך אמונה בכוחו של הקיים.

ולגבי אנשי המטה; אפשר לפתוח בלוג תחת מטריית פסיכולוגיה עברית - אפילו בשם כללי, בלי שמות אישיים, ולשטוח את הטענות והמחשבות. אולי זה יאפשר דיון יותר פתוח.

לירן רוגבלירן רוגב15/7/2011

מריאנה, כל הכבוד על האומץ לבטא את מה שרבים מאיתנו מרגישים. אחד מהדברים המתסכלים בתקופה הארוכה הזו היא לשמוע את מס השפתיים של ההצטערות על הפגיעה בנו, המתמחים, כשבפועל ברור כשמש שבכירים רבים רואים בכך פגיעה לא חמורה, ובנו ציבור מפונק שמוחה רק שהוא נפגע באופן איש בלי להבין שמדובר ב"טובתנו/טובת העתיד".
האמת היא שאני, כאיש מקצוע בתחילת הדרך, איבדתי אמון בכוונות וביכולת של רבים מבכירי המקצוע. ככל שהמאבק הזה מתמשך וההתעלמות מהמחירים הנפשיים והחומריים שהוא גובה מאיתנו גוברת, יותר ויותר נחשף בעיני כמה מדובר במאבק כוח יותר מאשר מאבק עקרוני. הנרטיב של המאבק על עתיד המקצוע נשחק בעיני, והניסיון להציג את המשבר הזה כצורך להגן על הפסיכולוגיה הדינמית ה"אמיתית" מאימת ה CBT השטחי הוא בעיקר עלבון לאינטליגנציה. המציאות יותר מורכבת, גם בארץ וגם בעולם, ונדמה שרוב האנשים יודעים זאת ומכירים בכך. גם ההשוואות למאבק של פרויד לשמר את המורשת מצחיקות: פרויד כל כך נאבק בכל מי שהעז לחשוב אחרת ממנו, כי חשב שאם יתפתח פלורליזם מחשבתי סביב הפסיכואנליזה היא תאבד את דרכה. מאה שנים מאוחר יותר ברור שהפלורליזם הזה לא רק שלא הזיק למקצוע אלא גם החייה והעשיר אותו (ואולי אפילו הציל אותו).

דיוגנס טויפלדרקדיוגנס טויפלדרק13/7/2011

מאוד קשה להזדהות עם מטרות המאבק. כאשר מתחתיו עומדים בעיקר איומים מזרי אימה אודות "מות הפסיכולוגיה הקלינית הדינאמית" אך ללא הסברים או נימוקים.
ובהקשר ל"לכלוך הידיים". אכן לכלכתם, רק חבל שלא את שלכם...

אילה אילוזאילה אילוז12/7/2011

תודה על הדברים היפים שלך, גבי. הנקודה המהותית היא איזה טיפול אנחנו רוצים. ממוקד סמפטומים, בנוי על מחקרים תקפים היטב, אך כאלה שיוצרים פיחות בחוויה האנושית, מאיץ במטופל ומשפיע בעיקר על התנהגות, או גישה שרואה אדם כעולם ומלואו, ומתייחסת למלוא העושר החווייתי של תחושות, מחשבות, רגשות, אופן התנהלות בעולם, דילמות קיומיות ויצירת יחסים.
התשובה הניתנת על שאלה זו משפיעה על אופי המקצוע, צורת הלמידה, מידת ההכשרה הנחוצה ודרך העבודה.
אני לא חושבת שיש כאן רק התבצרות ומאבקי אגו. גם אני כואבת את כאבם של המתמחים, אבל אני חושבת שיש פה באמת דבר מהותי, שנכון להאבק עליו, גם אם הוא דורש ללכלך את הידיים.

תמי בן-שאולתמי בן-שאול12/7/2011

הגדלת מתמיד.... תמיד זה יפה ואני שותקת. עכשיו זה היה מעבר... ושלא תחשבי שאני אומרת את זה בהקשר אחר לחלוטין :) פשוט - קולע!

גבי מנדלסוןגבי מנדלסון11/7/2011

משהו לא טוב קורה לפסיכולוגים. האמנם?. שלום מריאנה! ראשית הרשי לי להחמיא לבלוג שלך, הוא כתוב תמיד בצורה כל כך מדוייקת רגישה וחכמה. גם הפעם היטבת לתאר את התסכול והמרירות שמעוררת אותה החלטה להימנע מלבחון את המתמחים בפסיכולוגיה, שאני עוד זמן קצר אמנה על שורותיהם קצרות הרוח. אני מסכים איתך שמדובר בהחלטה אומללה ומוזרה, גם בשל המפוקפקות המוסרית של העמסת המחיר דווקא על החלשים, גם בגלל שכנראה שגם אני אפגע מהמהלך הזה אבל יותר מכך, כי קשה לי להאמין שדווקא הצעד הזה יזיז משהו למישהו. לא נראה לי שמנכל משרד הבריאות מתקשה לישון בלילות האחרונים.
יחד עם זאת, אני מתווכח איתך לגביי הרעיון הכללי ש'קורה משהו לא טוב לפסיכולוגים הקליניים'. מבלי לגרוע מן הדברים שנכתבו לעיל, אני חש הזדהות עם מאבק הפסיכולוגים הקליניים. אני חושב שמאז פרויד, הרעיונות הפסיכואנליטיים נמצאים תחת התקפה מתמדת, וזה מתרחש גם עכשיו. בעיני זו מגמה שהיא רחבה הרבה יותר מאשר מריבות על הרכב הועדה הקלינית במשרד הבריאות. רואים את זה במצב העגום שתיארת בעצמך באוניברסיטאות, שהכל סטאטיסטיקה ומעבירים את המגמה בירושליים לגבעת רם. העניין הזה כואב לי במיוחד כי נראה שקשה יותר ויותר לעשות מחקר בפסיכולוגיה שאומר משהו מעניין על חווית של בני אדם. רואים את זה בנסיון לטשטש את ההבדלים בין המקצועות דרך סעיף 9ב, רואים את זה בפרוטוקולים של הcbt שבעצם לא צריך ממש להיות איש מקצוע בשביל לטפל (רק לקרוא את ההוראות), ורואים את זה ברפורמה של משרד הבריאות שמנסה לייצר שיח של 'יעילות' ו'תוצאות' ו'גיבוי מחקרי'. אני חושב שגם מי שעובד בשטח עם מקצועות אחרים, בעיקר רופאים מהסוג הביולוגיסטי, יכול להרגיש את הרוח הקרירה הזו.
אני יודע שהתיאור הזה נשמע פרנואידי, אבל כמו שאומרים, זה שאתה פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אותך. בסהכ המגמה בעולם היא זו, ונראה לי שהפסיכולוגיה בארץ היא מבצר שעומד בגבורה בסחף הזה שלוקח לכיוון של פסיכולוגיה רדודה ומעצבנת ועל כך אני שמח ואפילו גאה. אבל זה נראה לי חשוב להאבק על כך, לשמור על הדבר היקר הזה שכל כך קל להציגו כבזבוז זמן, מילים מילים.. חפירה ושאר סטריאוטיפים המודבקים לעשייה הדינאמית. באוניברסיטה לא הצליחו לשמור על זה ותראי מה קרה.
אז בעיני לא כל התבצרות או שמרנות היא דבר רע, ולא כל חידוש ושינוי שמביא איתו הזמן הוא דבר טוב בהכרח. מאבקים מטבעם הם עניינים המערבים הפעלת כוח, מריבות ושאר עניינים לא נעימים, אבל נראה לי שלפעמים צריך להתלכלך אם אתה רוצה לשמור על משהו שנראה לך חשוב. חבל רק שהדרך שנבחרה למאבק היא כל כך משונה ומפוקפקת, אני מקווה שפועלים גם בדרכים מוצלחות יותר.

מיה גזיתמיה גזית11/7/2011

ואיך שכחתי .... שיהיה בהצלחה!!! לא שיש ספק :)
שהרי בסוף הרגע יגיע...

חלמיש לימורחלמיש לימור11/7/2011

מעבר למאבק הספציפי. מריאנה, אני רוצה להביע את אהדתי לדברים שכתבת, שקוראים לדעתי, להתבוננות על עצמנו, כפסיכולוגים קליניים, מעבר למאבק הספציפי. הרבה אין לי לחדש לדברים שנאמרו, ובכל זאת, חשוב לי להביע עמדה. לפעמים נדמה לי שהדרישה לקבל את המחירים שגובה המאבק היא חלק כל כך מוכר מתהליך ההכשרה של כל מי שהיה אי פעם מתמחה, כשהיה עליו להסכים למשכורות נמוכות לצד שעות עבודה מאומצות ולקבל זאת בהבנה. אני שואלת, האם באמת נדרש להמשיך להסכים לפגיעה, לשמר את החלק המזוכיסטי כדי להתפתח. למרות המטרה המשותפת, המאבק עם הזמן קיבל אופי של מחלה אוטואימונית, גוף שתוקף את עצמו, אולי כאקט נואש. אני אומנם לא מתמחה, אבל אני בטוחה שהמטרה אכן משותפת לכל הצדדים, שיכולים לראות את נקודות המבט השונות. אנחנו כפסיכולוגים קליניים ניפגעים כגוף מהרפורמה ועדיין בתוך המאבק הפנימי שמתחולל בקירבנו, נפגעים אנשים מאוד פרטיים, לא גופים, אלא אנשים, שחייהם נדרשים להיות בהקפאה למען מטרה כוללנית יותר. זו דרישה קשה לדעתי. אני רוצה להאמין שיש דרך אחרת.
.

גלית ארדגלית ארד11/7/2011

משפט שלמה. הי מריאנה,
אהבתי את מה שכתבת ואני מסכימה לחלוטין.
אני חושבת שאילו היה מדובר בזוג הורים שבאים לטיפול, וזה מה שהם עושים לילדם, המטרה הראשונה של הטיפול היתה לשמור על הילד מפני פגיעה בשל העימות ביניהם.
יש לי אסוציאציה למשפט שלמה: לכאורה שתי האמהות טוענות לאימהותן ("הטובה דיה" ???) לילד, אולם כרגע שתיהן אומרות: גזור.
אולי האמא האמיתית תהיה זו שתוותר על כבודה ?
גלית
גלית

מריאנה גייטינימריאנה גייטיני11/7/2011

מיה. ראשית תודה שאת מגיבה. חסרו לי קולות נוספים.
אין לי שום ספק שהמדריכים והפסיכולוגיים הראשיים כואבים את המצב שנוצר, אלמלא הייתי מרגישה את זה מאנשים יקרים לי מאד, ואלמלא גדלתי במקום מקצועי שיש בו הבנה ומעורבות רגשית ספק אם היתה לי את היכולת לכתוב משהו.
ולצד זה אני כן חושבת שהבחירה הזו אומללה, מהרבה סיבות ודווקא מה שאת מעלה הוא סיבה מרכזית.
אני חושבת שזכותו של אדם לבחור את מאבקיו ולהחליט אם הוא מצטרף למאבקים באופן שבו הם מיוצגים כעת. הבחירה הזו לא אפשרית עבור מתמחים הניגשים למועד הנוכחי, חלקם ודאי היו מצטרפים (וחלקם גם מצטרפים בפועל) ואילו חלקם היו חושבים אחרת.
הטענה שיש מעורבות רק בגלל שיש פגיעה אישית לא הוגנת בעיני, והיא גם קצת סותמת את הפה ולפיכך אני מתנגדת אליה. זכותם של הנפגעים להביע את דעתם מבלי שיואשמו באינטרסים אישיים שמצרים את ראייתם!
ולעצם העניין האם המאבק הוא על "עתיד המקצוע"? אני מרגישה קצת אחרת. מאחר ואת מכירה אותי את יודעת שהחלקים הדינמיים יקרים לליבי ושזו השפה שאני אוהבת לדבר ושאני די מגמגמת בשפות אחרות. יחד עם זאת האם השינויים המוצעים ידחקו את רגלי החשיבה הדינמית?, יצמצמו את המקצועיות של הפסיכולוגים? בעיני לא. אני מאמינה בשיטה הזו ובכח שלה, ומאמינה שהיא תמשיך לנשום ולחיות ולעזור לאנשים, ושלצדה תהיינה שיטות נוספות, ומי יודע אולי השיח בינהן יוסיף לנו, הרי מספיק להתבונן בהיסטוריה של הפסיכואנליזה וללמוד. ואולי כן שווה לעצור ולחשוב על ההכשרה שנהוגה בארץ. באופן אישי אני תומכת בהכשרה כפי שהיא כיום אבל העולם משתנה (אפרופו בלוג, רק לפני שנה נודע לי שיש כזה מדיום ותראי אותי מלהגת פה...).
נדמה לי שההתבצרות היא זו שדוחקת את רגלינו. האם עצרנו לשאול מה קורה פה? למה אספנו כל כך הרבה אויבים? האם שנים של הדרת כל מה שהוא אחר, בחוויה שהוא זר ואף ברמיזות על כשרותו הובילו להדרה שלנו בסופו של דבר? האם הגמוניה ארוכת שנים והבידול עולה לנו ביוקר עכשיו?
ועוד הערה קטנה על האוניברסיטה ועל ההכשרה.
זה משהו שמאד כואב לי ושאני באמת רואה אותו קורה בשטח. אבל אומר לך מה, האוניברסיטה כפי שהיא מתנהלת היום לא כל כך בנויה לקלינאים. מבלי קשר למועצה ליואל או לאופקים או לשום דבר אחר.
מעט קלינאים דינמיים בנויים לדרישות האוניברסיטאיות, אקח אותי כדוגמה. אני עשיתי דוקטורט, היו לי מחשבות על האקדמיה, אבל אני מודה: אני לא מסוגלת לכתוב מחקרים ולהשוות קבוצות סטטיסטיות, זה תמיד מזכיר לי את האמירה "ביום שאפסיק להרגיש אתחיל לספור", ואני רואה מעט חוקרים שמצליחים לעשות שילוב מוצלח של רגישות קלינית וחשיבה סטטיסטית, (אם כי כמובן קיימים כאלו אבל בארץ זה מאד מאד קשה). האוניברסיטה מחפשת פרסומים, ופרסומים בכתבי עת שאוהבים סטטיסטיקה.
ייתכן שהרצון ההסטורי להיות "מדע" הוביל בסופו של דבר לכשל רציני. פסיכואנליזה איננה מדע, ואין להתבייש בכך, פסיכולוגיה היא מדע.
אולי בעתיד צריך יהיה לחשוב על אלטרנטיבות אחרות, אולי בתי ספר (בדומה לבתי ספר לפסיכותרפיה). לא יודעת. כרגע צריך להבין שהאוניברסיטה כמו שהיא בנויה כרגע מוטת לכיוון מחקר ואילו חשיבה קלינית דינמית לא מתמסרת בקלות למחקר אמפירי.
טוב נראה לי שכדאי שאעצור כאן.
תודה על התגובה שלך, ואני מקווה שתהיינה תגובות נוספות, מכל הסוגים.

מיה גזיתמיה גזית11/7/2011

הי מריאנה. רציתי לשאול מה שלומך? מזמן לא התראינו...אבל כתבת...ואכן מילים כדורבנות...מיטיב לתאר את חוסר האונים והכעס...רק שחשוב לי לציין ש- של שני הצדדים... לא מכירה אף מדריך ואף פסיכולוג ראשי ששמח על מה שקורה למתמחים...אני לא מייצגת אף גוף (חוץ משלי...והוא לצערי מספיק גדול :) ) אבל - כשמתמחים ניגשים לבחינה כל הצוות ובטח מדריכיו האישיים רוצים עבורו את הטוב ביותר, דואגים, לחוצים... (אולי קשה להאמין אבל כמעט כמוהו) ולכן מסרבת לראות אותנו בשני צידי מתרס...יותר מזה, אם תחליטו להגיש בג"צ לדעתי כל הפסיכולוגים צריכים להירתם למאמץ הכלכלי... ואני מניחה שרבים יסכימו איתי...ועם זאת יש כאן מאבק עקרוני על מהות המקצוע, ולצערי בכל מאבק יש מחירים, שכרגע אתם יותר מכולם משלמים אותם...מאבק שאני מאמינה שאם לא היה נופל במועד הבחינה שלכם הייתם כניראה תומכים בו, בתקוה שיסתיים במהרה...

יהודה בנדקובסקייהודה בנדקובסקי10/7/2011

תודה על השמעת הקול עבורינו.. כייף לקרוא. חבל שהתוכן עצוב.

ליאור בירןליאור בירן10/7/2011

מעולה! מאד מאד יפה.. לייק בריבוע.

תמי צביאליתמי צביאלי10/7/2011

מעורר מחשבות. ובעיקר מעורר שאלות. איך זה קורה, ואיך כולם שותקים, ולמה המדריכה הזו כל כך אטומה? איך היא לא רואה?
ומי יושב בכורסא הנוחה? ומי נזרק בלי שייכות ובלי מקצוע רשמי? ועוד ועוד...

ליהיא מזורליהיא מזור10/7/2011

מריאנה - מילים כדרבנות!. עוד ביטוי קולע בשפה העברית, לא?
נשאר רק לקוות שהדרבנות האלו יחדרו ללבם של אלו שאחראיים לבחירה האומללה הזו (ולא רק ללבם של המתמחים שמחכים לבחינה), ואולי באופן פרדוקסלי ירככו אותו, ולו במעט...

ליזה שטראוסליזה שטראוס10/7/2011

כל הכבוד מריאנה! היטבת לתאר את המצב והתחושה [ל"ת].

שירה דותןשירה דותן10/7/2011

LIKE!. מאוד.