פסיכולוגיה עברית

×Depose
Depose ©
זכור אותי

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

"לאה" במוזיאון תל אביב

פרופ. עמיה ליבליך | 14/1/2019 | הרשמו כמנויים

באחד הכובעים שלי אני יכולה להכתיר את עצמי כ"מומחית ללאה גולדברג". מאז שכתבתי עליה את "אל לאה" אני עוקבת אחרי כל מה שקשור למשוררת. מסתבר שלאה גולדברג עודנה כמעין המתגבר; מפתיע איך נמשכים חייה כמעט יובל מאז הלכה לעולמה.
ראשית, אחרי מותה יצאו הרבה כתבים גנוזים של המשוררת, שלא הודפסו בחייה. יצאו מהדורות חדשות של כתבים שראו אור בעבר. יצאו ביוגרפיות שונות כוללות מבחר משיריה הידועים. יצא יומן החיים שלה במהדורה מוערת. יצאו מכתבים שהחליפה עם חברתה. היה כמובן הסרט הדוקומנטרי של יאיר קדר בסדרה "העברים". ואל כל אלה הצטרף לאחרונה ממש המחזה "לאה" שמעלה קבוצה אלמונית לגמרי (לפחות עבורי) בהנהלתה של יעל קרמסקי, וראיתי השבוע במוזיאון תל אביב.
המחזה מבוסס על הרומן "והוא האור", הרומן השלם היחיד שהוציאה המשוררת לאור בחייה. כמי שתרגמה את "מלחמה ושלום" של טולסטוי, והייתה בקיאה ברומנים הקלאסיים של אירופה, היא לא הייתה גאה ביצירה זו, שכן היה לה מודל נשגב לסוגת הרומן שלא יכלה לעמוד בו. לפעמים כתבה ביומן כי לא חוותה די בחייה כדי להיות מסוגלת לכתוב רומן של ממש. גם אני, שאינני מומחית באיכות ספרותית, חשתי שכיצירה ספרותית הוא לוקה בחסר, בטח בהשוואה לשיריה המצויינים. אולם, כמו רבים מהחוקרים, ראיתי את הרומן כאוצר ביוגרפי לכל מי שלומד על חייה ומניעיה של המשוררת. זו הייתה גם הנחת היסוד של יעל קרמסקי שעיבדה את הספר למחזה וביימה אותו.
גיבורת הרומן, נורה, היא בת דמותה של לאה, ודמות אמה שבספר מזכירה לא מעט את צילה גולדברג, האם שטיפלה במשוררת כל חייה. גם דמות האב, שהבזקיה עולים במחזה המבוסס על הרומן, היא נכונה לפי עובדות החיים הידועות לנו על המשוררת. רק דמות האהוב ארין איננה אוטוביוגרפית, אם כי ניתן לנחש מהיכן נבעה.
באולם יושבים הצופים סביב המרחב הפתוח שבו מתרחש המחזה. משתתפים בו ארבעה שחקנים (ועוד אחדים שרק קולותיהם מוקלטים). כשאינם משחקים, יושבים השחקנים בארבע פאתי החדר בין הנוכחים. צבע בגדיהם אחיד – צבע שמנת-שנהב. מסך וידיאו הדומה לראי עגול משדר ויברציות קוליות של השירה המושמעת, ואביזר התפאורה היחיד הוא מעין ספסל גמיש שלובש ופושט צורה במהלך המחזה.
בצורה מדוייקת משחזר המחזה את עלילת הספר. נורה, הסטודנטית מברלין, מגיעה לחופשת הקיץ בבית הוריה, ומגלה שאמה התגרשה מאביה, שאושפז בשל מחלת הנפש שהחמירה. היא פוגשת ידיד של אביה, ארין, שבא לבקרו, ולמרות הבדלי הגיל הגדולים ביניהם, היא מתאהבת בו – אהבה שמובילה לאכזבתה (כרגיל בחייה של המשוררת גם כן). אהבת גבר מבוגר ממנה ואכזבה היא אחד המוקדים של עלילת המחזה. אך מוקד עיקרי הוא הגילוי ההדרגתי של נוכחותה של מחלת הנפש במשפחתה של נורה, והאיום הנורא שהמחלה תורשתית ותתגלה גם אצלה. מה משתמע בחייה אם אכן גם בה שתולים זרעי המחלה? האם ניתן להתגבר על התורשה?
דמותה של הגיבורה הראשית מגלמת שילוב של חולשה שברירית ועוצמה אדירה, המתעוררת דווקא מול האיום והאכזבה. זה האור המצוי בכותרת הרומן. היא מצהירה כי למרות כל הנתונים הקשים הללו, היא לא תתן לילדותה לרדוף אחריה, ותשרוד – או בלשונה של המשוררת "תעוז" על הילדות והתורשה. באופן סמוי מדברת גולדברג - כפי שקראתי אני את הרומן שנכתב כמו כל יצירתה כמעט בארץ - גם על אידיאל היהודי החדש, הצבר בן הארץ, שיגדל משוחרר ממטעני האנטישמיות והגלות.
כדי להדגיש את ערכו הביוגרפי של המחזה (והספר עליו הוא מבוסס) שילבה מחברת המחזה קטעים רלבנטיים מאוד מיומנה של לאה גולדברג, אותם קוראת אמה בקול מתוך מחברת בכתב יד, כפי שניראות באמת מחברות היומן שלה. המשחק של כל הרביעיה מעולה ואת כל זה מלווה מוסיקה מקורית נפלאה מאת פיי שפירו שמושמעת א-קפלה על ידי החבורה. התוצאה של כל ההרכב מרגשת וחזקה.
את קוראי הפסיכולוגים תעניין שאלת התורשה המאיימת של הסקיזופרניה, שבה לקה האב כנראה והיא במוקד המחזה. מחד גיסא, לפי הסיפור הידוע התפרצה ההפרעה אחרי שהאב נלכד על ידי הרשויות, עונה וחווה בימוי של הוצאתו להורג יום יום שבע פעמים. זו הייתה איפוא אולי תגובה לטראומה, ולא מחלת נפש תורשתית. מאידך, ידע על בני משפחה נוספים שלקו בסקיזופרניה יכול להעלות את סבירותה של ההשערה התורשתית, שרדפה אחרי המשוררת כל חייה. האם בספר זה ניסתה המשוררת הערירית להסביר לקוראיה מדוע, היא, שיכלה לשורר, לחרוז ולספר לילדים קטנים וגדולים, והייתה ידועה כ"דודה" של רבים מבני ידידיה, אינה מביאה ילד לעולם? או אולי הסבירה זאת לעצמה. אגב, יש לקחת בחשבון שזו הייתה תקופה בה חד הוריות הייתה נדירה מאוד, וללאה גולדברג היו קשיים גדולים גם בחיי האהבה שלה, ב'יצירת זוגיות'. אולם זהו נושא שכבר נטחן פעמים רבות במה שנכתב על המשוררת וחייה ויפה עשתה יעל קרמסקי שלא נכנסה לזה שוב. כך או כך, כמו שכתבתי על עמוס עוז לפני כשבועיים, המחברים הדגולים שמשאירים ספרים נפלאים אחריהם אינם מתים לעולם.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

במקרה לכאורה הוקרן סרטה הדוקומנטרי המרתק של רוני אבולעפיה 'לא בגדתי' לראשונה ביום שישי שעבר, בפסטיבל...
פסטיבל הסופרים שנערך בשבוע שעבר במשכנות שאננים בירושלים - השני מסוגו בארץ - עורר אצלי תגובות מעורבות....

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אפרת בורנשטייןאפרת בורנשטיין28/1/2019

תודה אישית עמיה. שלום לך עמיה,
שמי ירדן גלבוע, שיחקתי את נורה בהצגה "לאה" ומאוד התרגשתי ממה שכתבת במאמרך.
אשמח לעניין אותך להגיע לצפות בהצגה שכתבתי וביימתי.
ההצגה נקראת "המדריך לגידול ילד" והיא נכתבה בהשראת ספרו של אלדר גלאור,זוכה פרס שרת תרבות ליצירה ספרותית.
ההצגה עוסקת במורכבות האדירה שבגידול ילד בכלל ובמציאות הישראלית בפרט.
ההצגות הקרובות ב12.2 או ב13.2בשעה 20:00 בתאטרון תמונע בתל אביב
פרטים נוספים כתובים בפלייר המצורף.
אשמח לשמור לך הזמנה
ירדן גלבוע

איתן טמיראיתן טמיר15/1/2019

מחלת האב גולדברג. תודה רבה עמיה, על פוסט נהדר.
לפי דעתי האב המעונה לקה בהפרעה ביפולרית ונותר מאושפז בסנטוריום בגלות עד סוף ימיו.
יש המייחסים את שירה של לאה גולדברג ״סליחות״ לאביה, למרות שהוא נקרא כמו נכתב למאהב רחוק.