קפקא מפליג בספינה

רות נצר | 3/11/2018 | הרשמו כמנויים

בחדר המתנה לרופא אני קוראת את קפקא. בתחילת הספר מובא 'המכתב אל האב' שבו הוא מטיח האשמות קשות נגד אביו הנורא ואיום, ואז אני מגלה בפליאה קטע חריג מכל כתביו של קפקא. הנה הקטע (בתוך: היונה שעל הגג. תרגום אילנה המרמן. עם-עובד. 2007. עמ' 144):

" הסירות עברו על פני. קראתי לאחת מהן. גבר קשיש גדול בעל זקן לבן נהג בה [...] הוא חייך, הבטתי אליו ועליתי אל הסירה [...] במקום לומר לספן לאן אני נוסע, רק שאלתי אותו אם הוא יודע זאת, והוא ידע, אם לשפוט לפי ניד הראש שלו. הרגשתי הקלה עצומה.[..]ואמרתי בלבי: הוא יודע לאן אתה נוסע, מאחורי המצח הזה הוא יודע, ואין הוא נועץ במים את מוט החתירה שלו אלא כדי להביאך לשם. ובמקרה קראת לו דווקא מבין הרבים ואחר כך עוד היססת אם לעלות'. [...] ושאלתי: 'בגילך בוודאי לא היית צריך לעבוד עוד. האם אין לך ילדים?' 'רק אתה'. אמר, 'אתה ילדי היחיד. רק בשבילך אני עושה עוד את הנסיעה הזאת*. אחר כך אמכור את הסירה ואז אחדל לעבוד'. 'אתם קוראים פה לנוסעים ילדים?' שאלתי. כן, אמר, 'ככה זה נהוג פה, והנוסעים קוראים לנו אבא'

'מוזר' אמרתי, ' ואיפוא אמא?' 'שם', אמר, 'בתא'. ואז הוא רואה יד מושטת לברכה ופנים חסונות של אשה עטורות מטפחת תחרה שחורה. היא מזהה עצמה כאמא אף עלפי שהיא הרבה יותר צעירה מאבא, שיכל להיות סבא שלה ואילו הוא – קפקא הדובר אליה - יכל להיות בעלה, כך היא אומרת. הוא מסיים באמירה "כמה זה משונה, אדם שט לו בלילה ופתאם יש שם אשה".

בטקסט הזה יש נועם אנושי וצורך בקירבה ואפילו אמונה בקירבה, ודימוי חיובי של אב ואם מיטיבים. כל כך לא תואם לכל כתבי קפקא שאני מכירה, שהם – חסימה, חוסר אונים, כשלון, תבוסה, יאוש, אי יכולת לממש מטלות ואב נורא מסרס, מעניש וממית.

ובכן, פתאם יש אבא-סבא טוב שיודע לאן עליו לנסוע מבלי מלים, ושנוהג בסירה במיוחד רק בשבילו, כי הוא ילדו היחיד. הרי זו הגשמת פנטזיה של היותו הילד המיוחד היחיד של האב שיודע עבור הבן את יעדו מבלי לדבר ומוליך את הבן לשם, בסירה שיש בה אבא ואמא, שגם היא מגשימה חלום ישן של הילד שאמו תהיה אשתו. הסירה היא כמו התיבה שמצילה אותו מתהומות הנפש המייסרים. היא גם כעין הבית המיוחל של המשפחה.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

משהו כל כך משמח אותי בספור הזה. היכולת הזו לייצר לו פנטזיה שמפצה על החסר המשפחתי ובמיוחד על החסר באב הטוב.

כאילו שקפקא ייצר עבורי פנטזיה שלא העזתי לפנטז עד כה על יצירה מחדש של שילוש קדוש יחודי שמעולם לא היה לי, של אבא-אמא ואני, שמוקדש כולו לצרכי הילד/ה שההורים יודעים אותם מתוך אמפתיה ללא מלים.

ואחר כך נזכרתי במיתוסים בהם האדם מובל בסירה אל המחוז האחר של הנשמה לאחר המוות. כך במיתוס היווני ובמיתוסים אחרים. וגם נזכרתי בחלום אחרון של אמי לפני מותה, שבו היא מפליגה לבדה, רק היא עם ספן בספינה באגם בדמדומים מלאי יופי ואושר.

מתי קפקא כתב את הפרגמנט הזה על הספינה? אין לדעת. הטקסטים שלו הם ללא ציון תאריך. אולי כתב זאת סמוך לידיעתו שמותו קרב?

*אילנה המרמן מציינת: "כמה דומה אמירתו זו לדברי השומר ב'לפני החוק': 'הכניסה הזאת נועדה רק לך, עכשיו אני הולך וסוגר אותה' ". ( שם. עמ' 217). באמירה זו מודגשת כעין השגחה שמייעדת את האדם לגורלו.