פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

משחק במילים

רועי סמנה

השופט בן... אדם? - שיפוטיות במרחב הטיפולי

רועי סמנה | 31/10/2018 | הרשמו כמנויים

לאחרונה ניצת פולמוס קטן בין עמיתים למקצוע על גבי עמוד הפייסבוק שלי. הטריגר: צילום כריכת ספרה החדש והמעניין של ד"ר ניצה ירום - 'מצפן לזוגיות ראויה'*. שם הספר הסעיר והרגיז כמה מהקולגות שלי באופן שאני מודה שהפתיע אותי. מה זו זוגיות ראויה? מי קובע מה ראוי בכלל? מדוע זוגיות אחת ראויה יותר מזוגיות אחרת? זה הוייב הכללי שעלה בתגובות (על סמך הכותרת בלבד, יש לציין). ונדמה שיש בהתקוממות הזו הרבה היגיון, הרי המרחב הטיפולי שלנו הוא מרחב נטול שיפוטיות שנועד לאפשר למטופלים לבטא את עולמם הפנימי באופן חופשי וללא השפעה של ערכי המטפל.
האומנם?

***
רבים מהספרים בספריה הביתית המקצועית שלי עוסקים ב"ראוי", ב"בריא" וב"רצוי". הם אולי לא מתהדרים בכך בכותרת, אבל הם בהחלט מתיימרים לתאר את ההתפתחות הרצויה, את ההשפעות הבריאות שלה, את החיים הראויים לאדם בוגר וכמובן עסוקים לא מעט בהיפוכם של אלה ובאופן בו ניתן לשקם את המטופל ולהחזירו לדרך הנכונה. לחלק מהרעיונות אני מתחבר יותר, לחלק פחות. חלקם נראים כיום מיושנים ולא רלבנטיים ואחרים טריים ורעננים כמו ביום בו נכתבו, לפני עשרות רבות של שנים. החומרים האלו נספגו במחזור הדם שלי, התערבבו עם הערכים ששאבתי מסביבתי ומהתרבות בה אני חי והם מהווים חלק מהמצפן שמשמש אותי בחדר הטיפול. אותו מצפן שמחובתי להתייחס אליו בערבון מוגבל מאוד.

***
אירווין הירש, מהכותבים הכנים ביותר שידעה הפסיכואנליזה, מתוודה, במאמר נפלא בעיני, על מקרה בו ניסה לבצע "טיפול המרה" בגבר שחטא בהנאה מקרוס-דרסינג (לבישת בגדי נשים) ושהיה בלתי נאמן לחברתו (או "בוגדני", כפי שפעמים רבות מכנים זאת**). הירש מספר איך מסר למטופל פירושים מפולפלים שהדגישו את חוסר-הבגרות של המיניות שלו , את ההזדהות הארכאית עם אימו ואת ההימנעות מחיבור לחלקים הגבריים יותר בעצמו. כל אלו היו אולי יפים ונכונים, אומר הירש, אך המסר שהגיע למטופל הוא שראוי שיפסיק עם העדפותיו המיניות הביזאריות ויתמסד ויתמסר לזוגיות מונוגמית עם בת-זוגו. הירש מודה בגילוי לב נדיר כי הוא היה מאוים מדי מהעדפותיו המיניות של מטופלו בכדי לאפשר לו לעשות אינטגרציה שלהם לתוך חיי האהבה שלו. הוא אף מודה שבדיעבד הוא מבין כי המטאפורות הספורטיביות בהן השתמש בטיפול נבעו מההזדהות שלו עצמו עם אימו המקטינה.

***
הירש מציע שלא נמהר להניח שלכל מטופלינו יש משאלה למיקסום הפוטנציאל שלהם לאהוב ולעבוד. לא כולם, לדבריו, רוצים יחסי אהבה מתמשכים ו/או אינטימיות אינטנסיבית, ולא כולם רוצים מונוגמיה. חוסר נאמנות זוגית לא יכולה להיכנס אוטומטית לרובריקה כלשהי של פסיכופתולוגיה, לא יותר מפרקטיקות מיניות אחרות שזכו בעבר לכינוי הגנאי "פרברסיה". הירש מציע לחקור את ההעדפה לחוסר-מונוגמיה באופן אנליטי, בדיוק כפי שיש לחקור את ההעדפה למונוגמיה***. באופן דומה מציינת דימן כי כל בחירה מינית עשויה להיות סימפטומטית או בריאה.

לדברי הירש קיימת סכנה שמטפלים יצרו אידיאלים שמטופליהם לא באמת שואפים להגיע אליהם ושהם עצמם רחוקים מהם. חיוני בעיניו שנסיק מתוך הפגמים שלנו עצמנו כי יש סיכוי טוב שהמטופלים לא יסיימו את הטיפול שלהם כאוהבים ו/או עובדים אידיאליים. דימן טוענת כי הפסיכואנליזה כיום משרטטת מודל של יחסי-אובייקט בוגרים באופן טוטאלי כקריטריון לבריאות נפשית, "אך מי מאיתנו יכול לטעון שהוא הגיע להישג הזה?" (P. 849). אפילו פרויד בכבוד ובעצמו, טוען הירש, לא עבד ואהב באופן אופטימלי.

***
התחום המיני הוא כר פורה לשיפוטיות ואינדוקטרינציה סמויה מצד המטפל, אבל לא התחום היחיד כמובן. יחסנו לגידול וחינוך ילדים, לשימוש בסמים, לתפקידים המגדריים, לקריירה, ומה לא בעצם, עלול להוות מכשול ליכולת שלנו להתבונן ולחקור באופן אנליטי ומורכב את התכנים שמביאים מטופלים לחדר הטיפול.

אטווד וסטולורו מציינים שתי סיטואציות שכיחות שנוצרות שוב ושוב במשחק הגומלין בין העברה והעברה נגדית: הצטלבות אינטרסובייקטיבית (intersubjective junction) והיפרדות אינטרסובייקטיבית (intersubjective disjunction). במצב הראשון החוויה של המטופל את העצמי והזולת נאספת אל תבנית דומה או תואמת אצל המטפל (למשל: המטפל והמטופל טבעונים ומרגישים תחושות דומות לגבי השימוש בבעלי-חיים למטרת אכילה ולכן המטפל לא מרגיש צורך לחקור את הנושא איתו) ובמצב השני החוויה של המטופל נאספת אל תבנית המשנה מהותית את משמעותה הסובייקטיבית עבור המטופל (למשל: המטפל האומניבור רואה בטבעונות של המטופל דבר חריג ולכן מנסה לפרש אותה מיד כנובעת מחסכים או רגשות מודחקים). לשני המצבים פוטנציאל לתרום או לחלופין לפגוע (כמו בשתי הדוגמאות הבעייתיות שנתתי) בהתקדמות הטיפול והגורם שיקבע במידה רבה אם הטיפול ייתרם או ייפגע היא יכולתו של המטפל למודעות עצמית והתבוננות "מבחוץ" (מה שהם מכנים decentering) על המתרחש בחדר.

***
זה לא סוד שמבחינות רבות ישנה שונות די מועטה בין פסיכולוגים. רובנו משתייכים למעמד כלכלי מסוים, משפחות המקור של אחוז נכבד מאיתנו שייכות למוצא מסוים, הדעות הפוליטיות המאפיינות את רוב הפסיכולוגים דומות וכו' וכו'. הדימיון הזה עלול לשמש הרבה פעמים כחסם לדימיון. כאבן נגף בדרך לראייה שונה, כזו שיוצאת מחוץ לגבולות המוכרים, הידועים לעייפה.

בתיבת התהודה שהיא הרשת החברתית, כולנו ממילא נתקלים בעיקר בדעות דומות לשלנו שמחזקות את מה שחשבנו מלכתחילה. במקרים מסוימים מצליחות דעות נגדיות קיצוניות להבקיע באופן ויראלי את חומות הפייסבוק המוגנות שלנו, אך לרוב הן מהוות רק עדות נוספת לכך שאנחנו בצד הנכון, בצד של הטובים. התוצאה: לעיתים קרובות מדי עולה תחושה שהזרם המרכזי בעולם הטיפולי נוטה כיום לשמרנות, מוסרנות וקיבעון. החתרנות שאפיינה את ימיה המוקדמים של הפסיכואנליזה התחלפה בערכים בורגניים הנוטים לשמר ולתחזק את הסדר הקיים והמטופלים נוהרים בהמוניהם אל מטפלים אלטרנטיביים, לפחות בכל מה שנוגע לטיפול זוגי ומיני.

***
במפגש האינטנסיבי והאינטימי כל כך עם מטופלינו יש לנו הזדמנות אדירה ללמוד. לא ללמוד מן המטופל רק על טיפול (כפי שויניקוט וקייסמנט, למשל, הציעו), אלא גם ללמוד על החיים. ללמוד על העולם. אנחנו יכולים, אם נהיה אמיצים מספיק, לאפשר למטופלינו לפתוח בפנינו דלתות לדרכי חיים שונות, לדרכי חשיבה שונות. הסכנה האורבת תמיד היא שננסה לצמצם אותם לסכמות מוכנות מראש, שנתייג את דרכיהם המשונות כפתולוגיה, דבר שישמור אותנו באזור הנוחות של הסטטוס-קוו. אנחנו נבוא חמושים במלאי של תאוריות, חמושים בכוונות טובות, ומתוך שכנוע עצמי עמוק ננסה "ליישר" אותם.

אנחנו לא יכולים להימנע מלהיות שיפוטיים. זו האמת (לדעתי) וכל ניסיון להתכחש לה עלול להביא לתוצאות מרות. אבל, אנחנו יכולים להכיר בשיפוטיות שלנו ולהתאמץ להתעלות עליה, ובמקרים בהם הנוכחות שלה בחדר מרכזית מן הראוי לדעתי גם להתייחס אליה באופן ישיר ולומר בכנות: "זו דעתי האישית, אלו הערכים שלי. הם שלי בלבד ולא מהוויים איזו אמת אובייקטיבית אולטימטיבית, אבל כדאי שתדע, מטופל יקר, שהם פה והם מעצבים את תפיסתי אותך".

***
ג'ויס מקדוגל טענה פעם שלקונספט של נורמליות אין מקום בעבודה הפסיכואנליטית וכי מה שאנחנו מכנים "נורמלי" משמש הרבה פעמים כשיריון הגנתי. מקדוגל, לדברי אייגן, מתעניינת יותר באופן בו אנו יכולים לשמר קשר עשיר ואותנטי עם עצמנו ועם אחרים, קשר שעשויים להיות לו הרבה מאוד גוונים****.

כפי שכתבתי במקום אחר, "מטרת העל מבחינתי בטיפול היא לסייע למטופל להרחיב את טווח הבחירה שלו, לפתח את הגמישות הנפשית שלו, לפתוח לו אפשרויות חדשות לחשיבה, להרגשה ולקיום ואני מלא תשוקה לגביה, אף כי אני מודע לכך שלא תמיד הבחירות של המטופל מבין הטווח המוגדל שייפרש בפניו ימצאו חן בעיניי או יהיו תואמות לאורח חיי או לערכיי".

***
אותו מטופל, שמשחר ילדותו לא היה "כפי שהיו אחרים" מספר לנו ש"לֹא רָאִיתִי / כְּפִי שֶׁרָאוּ אֲחֵרִים, לִשְׁאֹב לֹא יָכֹלְתִּי / תְּשׁוּקוֹתַי מֵהַמַּעְיָן הַכְּלָלִי./ וּמֵאוֹתוֹ מָקוֹר לֹא שָׁאַבְתִּי / אֶת כְּאֵבִי, לֹא יָכֹלְתִּי לְעוֹרֵר /לִבִּי לַעֲלֹץ בַּצְּלִיל הָאֶחָד. / וְכָל שֶׁאָהַבְתִּי, אָהַבְתי לְבַד" (מתוך: "לבד" - אדגר אלן פו*****). הוא מבקש שנחלוק איתו, אולי לראשונה בחייו, את חווייתו השונה והבודדה. אם נוותר על ההנחה האוטומטית שאנחנו חייבים לשנות את דרך החיים או החשיבה של המטופל הזה משום שעל-פי ההגדרה האישית שלנו (גם אם היא מוסווית בז'רגון פסבדו-מקצועי) היא בהכרח שגויה, יתכן שנעזור לו במשימה חשובה לא פחות: קבלה עצמית ללא בושה ואשמה מיותרות.

*************************************
עוד מחשבות בנושא ועוד על ספרה של ניצה ירום ניתן יהיה לשמוע ביום העיון "זוגיות ומיניות בין המדיה לחדר המיטות" החוגג את צאת הספר, שיתקיים בחיפה ב-26.11 בהשתתפותם של ד"ר ירום, ד"ר עמית פכלר, ד"ר ירון גילת, פרופ' רבקה יהב, פרופ' רחל לוי-שיף ועבדכם הנאמן עם הרצאתי "הקצה הפוריטני של החוויה". פרטים נוספים כאן: http://icc.haifa.a...r.pdf
*************************************

* נדמה לי, אם כי אין לי דרך להוכיח זאת, ששם ספרה הקודם "מצפן להורות ראויה", עורר פחות מחלוקת.

** המילה "בגידה" היא דוגמא מצוינת לאופן בו השפה מושפעת ומשפיעה על התפיסה שלנו. גם ל"חוסר נאמנות" (infidelity), הגרסה המעודנת יותר, יש ארומה חזקה של שיפוטיות.

*** למתעניינים בנושא אני ממליץ על ספרה המאתגר ומעורר המחשבה של מאשה הלוי - "לחיות פתוח".

**** ראו מאמר שפרסמתי בנושא זה באתר "אלכסון": https://alaxon.co.il/thought/אני-נורמלי-השתגעת/

***** השיר, בתרגומו של דניאל צוקר, מופיע פה: http://cafe.themar...17249/


לקריאה נוספת -

ירום, נ., מצפן לזוגיות ראויה - מדריך לשותפות במיניות ואינטימיות. חיפה: פרדס, 2018

סמנה, ר., (2017). "בְּעַקְשָׁנוּת שֶׁל צֶמַח הַמִּתְרַחֵק מִשָּׁרָשָׁיו - על שיקום ופיתוח פונקצית העיתוד". שיחות, ל"ב (1), 37-47

Atwood, G. E., & Stolorow, R. D. (2014). Structures of subjectivity: Explorations in psychoanalytic phenomenology and contextualism. Hove, East Sussex: Routledge

Dimen, M. (2001). Perversion Is Us? Eight Notes. Psychoanalytic Dialogues, 11, 825-860

Eigen, M. (1983). Plea For A Measure Of Abnormality - Review. Psychoanalytic Review, 70, 281-283

Hirsch, I. (2007). Imperfect love, imperfect lives: Making love, making sex, making moral judgments. Studies in Gender and Sexuality, 8(4), 355-371

McDougall, J. (1992). Plea For A Measure Of Abnormality. New York: Brunner/Mazel

עוד בבלוג של רועי סמנה

וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי-זֹאת, מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה; וירא (וַיִּרְאֶה), אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֵי...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה10/11/2018

תודה ניצה. ניצה יקרה, תודה על תגובתך. מי שמכיר אותך יודע שהחשיבה שלך מעמיקה ומורכבת וגם אם לא תמיד מסכימים איתה אין ספק שהיא אינה אוטומטית או "אוניברסלית". ואת הדיאלוג אשמח כמובן להמשיך ביום העיון הקרב ובא...

רועי

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום7/11/2018

לרועי תודה. רועי שלום,
שמחתי לקרוא את הבלוג שלך ואת ההתייחסות אל ספרי "מצפן לזוגיות ראויה" . אני יכולה לומר בפה מלא שנעים לקבל הערכה ובוודאי הערכה חיובית. תודה על דבריך.
הופתעתי מתגובות עמיתיך, אתה יכול להרגיע אותם - איני חושבת שיש איזשהו מושג התנהגותי אוניברסלי ש"כזה ראה וקדש"; אני מאמינה שלכל אדם יחיד הזכות לבנות חיים וזוגיות בעלי ערך התואמים את צרכיו ויכולתו.
בברכה, ניצה ירום