פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

משחק במילים

רועי סמנה

"אתמול בערב היית שונה" - על הנטיה האנושית לקבע זהות

רועי סמנה | 8/9/2018 | הרשמו כמנויים

אנחנו נפגשים בקליניקה מזה עשור, בקביעות מדהימה. את מספר השבועות שלא נפגשנו בעשר השנים הללו ניתן לספור על כף יד אחת. "אתה מכיר אותי יותר משאישתי מכירה אותי, יותר ממה שההורים שלי מכירים אותי" הוא אומר בהתרגשות. ואני מהנהן בסיפוק, חושב לעצמי שאני באמת מכיר אותו כמו את כף ידי.

*חריקת תקליט*

רגע... רגע... האם אני באמת מכיר טוב כל-כך את כף ידי? האם הייתי מזהה אותה במסדר זיהוי של כפות ידיים? אני בעצם לא כזה בטוח. אז למה אני נחפז להניח שאני מכיר את המטופל שלי מלפני ומלפנים?

***
"התפיסה שמטופל א' מגיע לאנליזה חמש פעמים בשבוע ושעשה כן מספר חודשים או שנים מבוססת על רקע של רשמים חושיים ועל ראייה פרימיטיבית וגסה של המשכיות האדם כאדם... באותו אופן, אין לאנליזנד כל סיבה להאמין שהאנליטיקאי הוא אותו אדם שהאנליטיקאי היה אתמול. יש לחשוד שאמונה כזו עשויה להעיד על שותפות לדבר עבירה, שמטרתה למנוע את הופעתו של ריק בלתי-נודע, עמום וחסר צורה... ואת תחושת הרדיפה אשר מתלווה אליו" כותב וילפרד ביון (עמ' 84-85) בטון חמור סבר.

הנהר זורם כל הזמן, נע ומשתנה אבל נדמה שאנחנו מעדיפים רוב הזמן להאמין בקביעות שלו. על הנהר זה לא ממש משפיע, הוא ימשיך לזרום בין כה וכה. אבל אנשים, להבדיל מנהרות, נוטים לקחת ברצינות את התפיסות שלנו לגביהם ולהתקבע.

וואכטל מתייחס באחד מספריו, בפרק ששמו הארוך (והגאוני) הוא 'החדשות הטובות: כדי לדפוק את חייך אתה זקוק למשתפי פעולה, החדשות הרעות: קל מאוד לגייס אותם', לאופן בו תפיסות מקובעות של האדם על עצמו משתמרות באמצעות יחסיו עם הזולת. "שימור הנוירוזה היא עבודה קשה ומלוכלכת שלא ניתן להשיג אותה בהצלחה לבד. כדי להמשיך לתחזק את הנוירוזה, אדם זקוק לעזרה" (p. 31). וכך, למשל, מתעלמת הסביבה מרגע של נדיבות אצל הקמצן הפתולוגי או אפילו מסובבת אותו נגדו בבחינת "היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל" ועל הנרגן והזועף בחבורה, שמחייך לפתע, אומרים החברים שהוא כנראה שיכור או חולה היום, וכיוצא בזה.

***
מיטשל טוען כי במקרים רבים אנחנו מתאמצים להגביר את הביטחון שלנו בקשרינו הזוגיים על-ידי שימור האשליה כי אנו מכירים את בן או בת-הזוג מא' ועד ת', כי הם ברורים וידועים לנו. "אתה יודע מי אני, יודעת מי אתה. הכל בסדר" כמאמר השיר 'אהבה יומיומית'*. המחיר על תחושת הביטחון הזו, היקרה לנו כל כך, הוא הידלדלות התשוקה.

אני מאמין שבמידה זו או אחרת הבעיה הזו מאפיינת לא רק קשרים זוגיים אלא קשרים אנושיים בכלל, ובהם גם קשרים טיפוליים. כך, למשל, מדבר דונל סטרן על האופן בו כאשר דפוס מסוים של יחסים טיפוליים (ידידותיות, למשל) הופך "טבעי", דפוסים אחרים של יחסים (עוינות, למשל) עוברים לרקע ומרגישים פחות קלים או טבעיים לייצור בסביבת הטיפול. הם עלולים אפילו להפוך לכאלה שהדיאדה נמנעת מהם באופן אקטיבי, לעיתים באופן לא מודע.

במילים אחרות, אנחנו משדרים זה לזה כל הזמן "בבקשה אל תשתנה לי" או אפילו "אסור לך להשתנות!". אם סאליבן מדבר על הניתוק הדיסוציאטיבי שלנו מחלקים שמתויגים כ'not-me' (לא-אני), ניתן לומר שאנחנו מנתקים מהזולת חלקים שהם 'not-you' (לא-אתה), חלקים שלא תואמים את תפיסתנו אותם עד כה, את ההיסטוריה שלהם כפי שהתעצבה בזכרוננו. וכמובן, גם אנחנו עצמנו סובלים מגורל דומה.

***
לאימא שלי היה מין פרצוף כזה שהיא הייתה עוטה מדי פעם בילדותי. באקט של שובבות היא הייתה מרימה את גבותיה ומעווה את פניה וזה היה מפחיד. מאוד. אני חושב שהיא לא ידעה כמה זה מבעית עבורי משום שההבעה הזו הייתה כה מפחידה שלא יכולתי אלא לשתוק. על כל פנים ההבעה הייתה מתחלפת אחרי רגע (שהרגיש כמו נצח) והעולם היה חוזר לקדמותו. אימא הייתה חוזרת לקדמותה. המפלצת הזו ששכנה בתוכה, שהשתלטה עליה, שחטפה את אמא שלי ממני, נעלמה. אבל לפעמים עוד הייתי מגניב מבט חשדני, לוודא שהיא לא חוזרת.

האלביתי (uncanny), על-פי פרויד, הוא צירוף פרדוקסלי של מה שהוא בו זמנית מוכר וגם זר. "האלביתי הוא שמו של כל שהיה צריך להישאר חבוי וסודי והפך להיות נראה-לעין" (p. 223). באלביתי מצויים בכפיפה אחת הזרות והמוכרות, הנעימות והזוועה. לדעתי חלק משמעותי בניסיון לשמר ולקבע את האהובים עלינו בתוך התבניות המוכרות שלהם הוא הפחד מהאלביתי, מאותה זרות שתתגנב למוכר ולידוע ותשתלט עליו כמו דיבוק.

***
עד כה התייחסתי לנטייה שלנו לצמצם את הזולת ולצקת אותו לתבנית מוכרת, אבל כמובן שאנו מרבים לעשות זאת גם לעצמנו. כמו הצפרדע המתבשלת לאיטה במים, האדם המנותק מעצמו, המנותק מזרם השינויים והתנודות שתוכו, מגיע מבלי משים לנקודת רתיחה בה הוא כבר אינו מזהה את עצמו. לפעמים קוראים לזה משבר אמצע החיים.

"ואתה עשוי למצוא את עצמך / מאחורי ההגה של כלי-רכב גדול/ ואתה עשוי למצוא את עצמך בבית יפהפה / עם רעיה יפהפייה / ואתה עשוי לשאול את עצמך, ובכן / איך הגעתי לכאן?" כפי שניסחו זאת בבהירות מכאיבה ה- Talking Heads**.

***
כשמטופל חדש מגיע ומצהיר שהוא מכיר את עצמו היטב, שהוא מאוד מודע לעצמו, אני מבין מיד שהוא כנראה יודע מעט מאוד על העצמי, על זה שלו ובכלל. כי מי שמכיר את עצמו לא מסוגל ליהירות הזו, הוא מבין שהעצמי שלו הוא לכל היותר נקודה בזמן. "...'העצמי' המוסכם או ה'אדם' מורכב בעיקר מהיסטוריה הכוללת זיכרונות נבחרים" כותב אלן וואטס בספרו 'דרך הזן', "מה שאני כרגע נראה בר-חלוף וערטילאי, אולם מה שהייתי קבוע וסופי... וכך קורה שאני מזוהה יותר עם זה שכבר אינו קיים עוד מאשר עם זה שקיים בפועל ממש" (עמ' 22).

מיטשל מזכיר כי היבט אירוני של החוויה הפסיכואנליטית היא העובדה שבמובנים מסוימים, בסוף האנליזה, מוכר המטופל פחות מכפי שהיא בתחילתה. "עם סיום האנליזה, הדרכים שבהן מציג המטופל את עצמו בפני עצמו נוטות להיות בעלות מרקם נזיל, מורכב ועדין הרבה יותר" (עמ' 165).

"אומרים כי אני, אינני אני / על כן אני נבהל / כי אם אני אינני אני / אז מי אני בכלל" שר קוני למל***. כפי שאומר ביון קשה מאוד לשאת לפעמים את הנזילות הזו של העצמי, המתקבלת כאשר אנחנו מוותרים על התפיסות המקובעות שלנו. זאת גם אם אנחנו מסכימים עם הדיאלקטיקה שמציע מיטשל, הטוען שהתחושה של עצמי רציף ואינגרטיבי היא אומנם אשליה, אבל אשליה הכרחית.

***
בעולם בו הסובבים אותנו יעשו לעיתים מאמצים כבירים לשמר את הזהות המוכרת שלנו ולמעשה ישתפו פעולה עם הפחדים שלנו מפני שינוי, יש חשיבות רבה לנכונות של המטפל להכיר בעצמיים המרובים של המטופל, לאפשר לו למדוד מצבי-עצמי שונים וקונפיגורציות שונות של יחסים. וכמובן, כפי שמציין ביון, הוא צריך להחזיק, כל העת, בהבנה כי גם הוא עצמו משתנה מרגע לרגע. בעשר השנים שאנחנו נפגשים גם אני, כמו המטופל שלי, עברתי טלטלות, רגעי גאות ושפל, אסונות ושמחות וכל אלו הפכו אותי למטפל אחר, לאדם אחר, מזה שהייתי כשנפגשנו לראשונה, או לפני שנה, או בשבוע הבא.

***
אני מאחל שנה טובה, יפה ושונה, לכולנו.


*************************************
המועדים הקרובים של הרצאתי על FOMO - הפחד מהחמצה: 22.9.18 ברעננה, 13.10.18 בחיפה, 28.10.18 בת"א. פרטים והרשמה כאן: https://il.funzing...34318
*************************************

* ראו: יהודית רביץ - אהבה יומיומית - https://www.youtub...HROqY

** ראו: Talking Heads - Once in a Lifetime - https://www.youtub...OD6K8

*** ראו: מייק בורשטיין - הייתי קונילמל - https://www.youtub...7W-RI

**** כותרת הרשימה הושאלה משירו של שימי תבורי "אתמול היית שונה" - https://youtu.be/2EokItolsdM


לקריאה נוספת -

ביון, ו.ר., קשב ופרשנות, תל-אביב: תולעת ספרים, 2018

ווטס, א., דרך הזן. תל-אביב: חרגול, 2008

מיטשל, ס. א., תקווה ופחד בפסיכואנליזה, תל-אביב: תולעת ספרים, 2003

מיטשל, ס. א., האם יכולה אהבה להתמיד?, תל-אביב: תולעת ספרים, 2009

Freud, S. (1925). The 'Uncanny.' In J. Strachey (Ed. & Trans.) The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud (Vol. 17, pp. 217-256). London: The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis

Stern, D.B., Partners in Thought. New York: Routledge, 2010

Sullivan H. S., The interpersonal theory of psychiatry. New York, W.W. Norton, 1953

Wachtel, P. L. (2014). Cyclical psychodynamics and the contextual self: The inner world, the intimate world, and the world of culture and society. Hove, East Sussex: Routledge

תגיות: | | |

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יצחק בכריצחק בכר27/9/2018

כצל עובר. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.

רועי סמנהרועי סמנה15/9/2018

תודה מזל. תודה מזל על התגובה האישית, העשירה והמשמחת כל כך שלך לטקסט. שתהיה לך שנה נהדרת!

רועי

מזל רוקח חימזל רוקח חי15/9/2018

תודה על כתיבה שנונה ושונה. חבר יקר כתב לי לפני מספר ימים מילים שמהדהדות שוב ושוב בראשי ולא פחות בלבי: "כל פעם אני מופתע ממך מחדש. כבר התייאשתי מלתייג אותך... אני פשוט זורם". למקרא המילים הללו תהיתי ביני לביני האמנם כה לא עקבית אני? ולתהייה זו הצטרפו תחושות משני צידי המתרס- מהאחד, שמובנו: מתחדשת, לא מקובעת, ראש פתוח- התעוררה בי תחושה של שמחה וסיפוק. כן, זו אני (לפחות משתדלת להיות). ואילו מהצד השני, שמובנו: הפכפכה, לא יציבה ונתונה "למצבי רוח"- התעוררה בי תחושה של אי נוחות, צורך בבדק-בית- שמא התרופפו להם יסודות אלו או אחרים.
בתגובתי לחברי בחרתי בצדו הראשון של המתרס, אליו נטיתי לכתחילה ואמרתי כי אני שמחה שאינו מתייג אותי וגם לא את עצמו. הוספתי שאני מאמינה שעלינו להיות נכונים ופתוחים לאתגרי החיים המזדמנים לנו. אבל, הדברים המשיכו להדהד בי וקולו של ספק החל להתעורר ולחרוק (ספק בגוון השיר של יהודית רביץ ששזרת בבלוג שלך). והנה, לא במקרה כנראה, נתקלתי כעת בבלוג שלך (קוראת אדוקה) שהתיר ממני את הספק וחיזק את מה שאינטואיטיבית ידעתי.
תודה לך רועי על כתיבה שנונה ושונה, שמתחברת למצבי עצמי שונים ונותנת להם תמיכה ותימוכין. באותה הזדמנות, תודה על חוויה רב-חושית- בהתחלה הרגשתי שהאיזכורים לשירים השונים ששזרת קוטעים את הזרימה של הדברים, אבל משהחלטתי להיות לא מקובעת ולזרום גיליתי שהם מעבים ומדגישים את התחושה וההבנה שלהם. שנה טובה ומתוקה! מזל

רועי סמנהרועי סמנה10/9/2018

תודה טל היקר. שנה נפלאה גם לך ולאהוביך!

טל בן עמיטל בן עמי10/9/2018

תודה. רועי, כמו תמיד, כתיבתך מעשירה ומרחיבה את הדעת והלב, תודה לך! שנה טובה ורבת בכתיבות כאלה וברוח הטקסט גם כתיבות אחרות

רועי סמנהרועי סמנה9/9/2018

תודה רבה חגית. שנה טובה!

חגית לבל חגאיחגית לבל חגאי8/9/2018

מקסים! [ל"ת].