בלוגים | לכתוב מלים; בלילה הזה בעולם הזה

ואף על פי כן נועי תנועי – על אפשרות התנועה במרחב הטיפולי

ד"ר ליאור גרנות | 23/5/2018 | הרשמו כמנויים

"ואף על פי כן נועי תנועי, נני. אף על פי כן. למרות עינויי העולם הזה. למרות הפחד. תקיצי בבוקר, תמתחי את גופך, את ידייך, את רגלייך, תזיזי את ראשך מצד לצד במעגלים. תרגישי את הגוף שלך, את התנועה שלו. תקומי לאט, כּמו שאת אוהבת. אני אכין לך תה. ואז קפה. ושוב פעם תה. תנועי באיטיות מתפנקת אל המטבח. תשתי בלגימות קטנות. תרגישי את חום המשקה ממלא לך את הגוף, את תנועת המשקה מן הכוס אל שפתייך אל לשונך אל חלל הפה שלך. תחושי את הטעם. אחר כך תלכי למקלחת. תפשטי את הפיג'מה ותפתחי את הברז. תרגישי את תנועת המים על הגוף שלך, כמו לטיפה. תחפפי את הראש. תזיזי את ידייך במהירות. תרטיבי את הפנים. תרגישי את זרם המים חזק. תסבני את גופך. תעבירי את כפות ידייך על בטנך היפה, החלקה, על שדייך הקטנים, על הישבן שלך שאני כל כך אוהבת לחפון. תרגישי את התנועה, נני. אחר כך תיעטפי במגבת, תיכנסי לתוך אחת מהשמלות שלך, אחת מאלו המתנפנפות, שהרוח מניעה את הבד האוורירי שלהן עם כל צעד שלך. שמלה צבעונית תלבשי, בצבע חי וצוחק. ואז תנעלי נעליים. את האדומות שלך. נעלי הבובה. תניעי את כפות רגלייך לצדדים ותקישי אותן זו בזו, לאן אגיע מכאן, מה את אומרת, נינה, לאן אעוף? תשאלי אותי במבט שלך הצוחק, השובב. ואז, נני, תשאפי אוויר לקרבך, את כל האוויר שאת יכולה, תמלאי את ריאותייך, ותעופי. תעופי גבוה. תניעי כנפיים. תעופי אל התנועה שלך בעולם. נני, את יכולה לנוע, את שומעת? לא רק בתוך מנהרות מרתפיות, מבוכיות, אלא לנוע בעולם, לנוע במרחב. מה זה לנוע, את יכולה להניע את כל המרחב הזה. בעצמך את יכולה להניע אותו. קדימה, נני, נועי. עופי."

(מתוך: נַנִּינָה/ ליאור גרנות. הוצאת אבן חושן, 2015. עמ' 67-68).

אני חושבת על הצורך בתנועה ועל הפחד מתנועה; על כמיהת התנועה – הרצון בשינוי – שמביאה אנשים לטיפול ועל הפחד מהשינוי שתורם לְמָה שלעתים יכול להרגיש כמו צעידה במקום – בחיים וגם בתהליך הטיפולי.

- פרסומת -

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

מטופל שמבטא התלבטות ממושכת בקשר לפרידה מבת זוג ולא מצליח להגיע להחלטה שיחוש שלם איתה. במשך פגישות רבות ישנה התבוננות בתהליך הטיפולי על משמעות ההישארות בקשר הזוגי ומשמעות הפרידה, על רווחים לכאן ולכאן. הטיפול הזה תקוע, הוא אומר למטפלת, מתוסכל מהקושי להגיע להחלטה ולממש אותה; הכעס על מה שנחווה כתקיעוּת מבטא אולי את הרצון בתנועה, הקושי לממש החלטה – אֶת הפחד מפני התנועה.

ומה באשר לתנועת המטפלת בטיפול? – למשל, מטופל שרוצה לעזוב טיפול שעדיין לא הבשיל לסיום והמטפלת סבורה שאין זה נכון לסיים עכשיו: מתי להתעקש על ההישארות, מתי להרפות את האחיזה ולהניח ללכת גם בידיעה שאין זה הדבר האידיאלי כעת אבל זה מה שתנועת הנפש של המטופל מבקשת ברגע זה?

ומה לגבי תנועת המטפלת בתוך התפקיד הטיפולי? – מתי לפרש, מתי להניח לפירוש, מתי להיות רכה, מתי לעמת, מתי להביא שיר, מתי לתת מתכון לעוגה? – גם היא מפחדת: מפחדת לא לנוע ומפחדת לנוע מדי, מנסה להתאים את תנועותיה לתנועות המטופל, לתנועה שלה הוא נזקק ממנה. דווקא כשהוא קפוא, היא יודעת, ממנה נדרש ללהטט – לחשוב כך ולחשוב אחרת, לשחק. התנועה מצריכה הקשבה דרוכה: מה מסתתר מאחורי הדברים? לְמה הוא מתכוון כשאומר כך, לְמָה מתכוון כשאחרת? ולעתים – דווקא הרפיה מ"מה מסתתר מאחורי מה", והקשבה לדברים כפשוטם, היוֹת.

אני מסתכלת על הטקסט שאני כותבת עכשיו: יש בו הרבה סימני שאלה, פחות תשובות. סימן שאלה הוא דבר מתעגל, כמו תנועה. הדברים לרגע נראים ככה ורגע אחרי הם אחרים. מה שקורה עכשיו הוא מה שקורה עכשיו. העכשיו הוא רק הרגע הזה. ברגע הבא – כבר אחרת; יש שינוי בעוצמת הדברים, שינוי בניואנס החוויה, בגוון הקול, שינוי במשב רוח שחודר פתאום מן החלון. כמה נחמה יש באפשרות לנוע. הקלדתי: "נחמה", והמקלדת – או התת מודע שהוליך אל אצבעותי – כתבו: "חמדה". כמה נחמה וחמדה יש באפשרות התנועה החופשית, הנפש שמבלי להתכוון מגלה את עצמה.

התנועה – עם כל סימני השאלה שבה – דורשת קרקע. כדי שאפשר יהיה לנוע בעצמנו ולאפשר למטופלים שלנו את התנועה – צריך שתהיה מידה של ביטחון, קרקע שעליה אפשר יהיה לנוע. כדי לאפשר למטופל להפסיק טיפול טרם זמנו – צריכה שתהיה מידה של ביטחון באפשרות התנועה: באפשרות ההליכה ובאפשרות השיבה וגם הכרה באפשרות של שינוי בצורך. כדי לדבר בפתיחות על תחושה של תקיעוּת בטיפול או בכלל על יחסי העברה צריכה שתהיה מידה של ביטחון בקשר הטיפולי וביכולתו להחזיק ולשאת תנודות הכוללות אכזבה, כעס, פנטזיות.

ועם סיום טיפול ואחריו – מה התנועה שמתאפשרת אז? – כיצד אפשר לשמר את הקשר הטיפולי המיטיב הן בתודעה והן לשמר משהו ממנו גם במציאות עצמה? – לאפשר לעדכן באירועים משמעותיים בחיים ובהתפתחויות חשובות, לרצות להמשיך להיות עֵדה להם במידת מה – גם אם מרחוק? אמנם הסטינג משתנה ועמו גם אפשרויות ההכלה אבל משהו מן המְכַל נותר יציב בזכות הקשר הייחודי שנוצר; הטיפול עשוי להיות מופנם כקרקע נפשית בטוחה גם בתוך תנועת ההשתנות.

לעתים התנועה היא קטנה, כמעט לא מורגשת: "תקיצי בבוקר, תמתחי את גופך, את ידייך, את רגלייך, תזיזי את ראשך מצד לצד במעגלים. תרגישי את הגוף שלך, את התנועה שלו" – תנועת הראש מצד לצד, מתיחת הגוף. לעתים צריך להזכיר אותה – את תודעת האפשרות לתנועה – כשהיא חומקת. הנה, גם ברגע שבו נדמה ש"הכל תקוע" או "עומד במקום" – יש אפשרות לנוע: להזיז זרת, להרחיב את תנועת כניסת האוויר לרֵאות, להזיז חלקיק נפש ולוּ בשיקוף של תנועות קטנות שהתרחשו, שמתרחשות כל העת. לפעמים הן לא נראות, התנועות, הן מבעבעות בשקט על האש הקטנה של הנפש; לפעמים מה שנחווה כתקיעוּת דווקא הוא מגלם בתוכו תזוזה, תקיעוּת מחופשׂת לתנועה: התקיעוּת בין הרצון בשינוי למשל לבין הפחד מפניו עשויה לעתים להעיד על תזוזה לעומת מה שהיה קודם: אם קודם היתה אוטומטיזציה של הישארות בתוך המוכּר – אפילו לא היתה תהייה לגביו – כעת הפחד מעיד על כך שיש גם רצון בשינוי, אחרת לא היה מתעורר פחד.

לעתים התנועה היא ספירלית: "אני אכין לך תה. ואז קפה. ושוב פעם תה." התה הנוסף אינו זהה לתה הראשוני. גם אם חוזרים אל התה היה "קפה" באמצע, גם אם נדמה שישנה חזרה לאותו המקום – החזרה היא לאחר שנעשתה תנועה, וככזאת כבר איננה חזרה גרידא אלא חזרה תנועתית.

לאן אגיע מכאן, מה את אומרת, לאן אעוף? – סימן השאלה כמוהו כחימום מנועים לפני המעוף, כאימון תנועת הכנפיים.

אי אפשר לדעת להיכן יוליך המעוף; אלו נופים יתגלו בדרך, באלו חלקות ארץ תהיה נחיתה, אבל כל עוד מתקיימת אפשרות התנועה – מתקיימות גם אפשרות התקווה, השינוי, המעוף. גם בתוך הקושי ודווקא מתוכו, ואף על פי כן.

- פרסומת -