סבתא רבתא תמיד בבית | זוהר אביב

זוהר אביב | 11/4/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

היה היה ילד

ולילד הייתה סבתא.

סבתא רבתא בשם נונה.

נונה גרה בבית קטן, בקצה השכונה,

והילד היה בא לבקר אותה.

כשהיה קטן, הוא הביט בה

והתפלא,

היא כל כך מבוגרת,

יושבת על כיסא, לא יכולה ללכת.

והנה, על פניה חרושות הקמטים,

הפלא ופלא, תמיד מבליח חיוך מאיר פנים.

כשגדל ולמד לדבר

שאל אותה וניסה לברר-

"סבתא, איך זה שאת כל הזמן צוחקת?

אם את לא יכולה לקום ולא ללכת."

נונה חייכה בשלווה ואמרה-

"זה סוד, ילד שלי חכם,

אספר לך כשתהיה מוכן."

והילד  גדל והתפתח, הלך וחזר,

ושוב שאל ושוב חקר-

"סבתא רבתא, גלי את הסוד

איך זה שאת תמיד ממשיכה לצחוק?

הרי כולם יוצאים, נוסעים, טסים, רוכבים על סוסים,

או  על גלים בים.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

הם מטיילים בעולם,

ואת כאן על כיסא, מאושרת יותר מכולם."

"אתה לא תבין, ילדי

מחמדי

אתה עדיין לא מוכן,"

ענתה נונה.

הילד כבר הפך לנער, וראה

איך נונה  מצטמקת בכיסאה,

אך חיוכה נשאר רחב כשהיה.

יום אחד, כשהיה כבר בחור

 והגיע לביקור,

נונה לחשה-

"בוא ילדי,

שב לידי,

אתה שואל, איך זה שאני מחייכת אף על פי שאני לא מטיילת?

ובכן , אני כן מטיילת.

בכל יום אני מטיילת!"

"אבל איך סבתא, על מה את מדברת?"

"הקשב לי, אתה חכם וסקרן,

פתח אוזנך וליבך והיה מוכן,

"ובכן, כך אני עושה-

אני מצמידה אל ליבי תמונה,

שלך ושלי ושל כל המשפחה,

ואז אני פשוט עוצמת עיניים,

נושמת עמוק, נשימה אחת או שתיים.

ולפתע אני חשה איך גופי נעלם

ונשארת נשמתי בלי גבולות של מקום וזמן

והיא גדלה ומתפשטת

ונספגת

בקירות הבית,

בתמונות שעל הקיר,

בעציצי הפרחים,

והנה, איני צריכה לצאת מהבית, כי אני עצמי הבית,

ואני פותחת את דלתי ומארחת את אהוביי.

אותך ואת שאר ניניי ונכדיי,

כולכם חוזרים להיות קטנים,

כמו עיגולי אור זוהרים בשלל צבעים

ואני הבית שכל כך שמח על בואכם,

ומתחיל לרקוד יחד איתכם.

הבית זז ונוטה לצדדים, מרקד וקופץ לכלהכיוונים,

וכולנו יחד עפים למרומים,

מבקרים בחורים השחורים,

מסיירים במצולות הים,

פוגשים בשבעת פלאי העולם...

ואנו רוקדים יחד ושרים-

"מעגלים מעגלים"

והריקוד כל כך מחזק ומשמח,

עד שמרוב אושר כמעט זולגות לי דמעות,

אך אני מתאפקת,

הרי איני רוצה להרטיב את הקירות."

הבחור  לא כל כך הבין מה סבתא רבתא שלו ממלמלת

הוא חשב שהיא קצת מבולבלת.

אבל הוא הקשיב לה שוב

ושוב,

 ועם הזמן הבין יותר

 ויותר.

 והנה,לאחר שנים, כשהיה כבר אדם בוגר,

ואף התחתן ונולדו לו ילדים,

רבו בליבו הגעגועים

לסבתו שכבר הלכה לעולמה,

והוא החליט ללכת לביתה.

הוא התיישבעל כיסאה,

והצמיד אל ליבו את תמונתה,

הוא נשם עמוק, נשימה אחת ושתיים,

ועצם את העיניים.

ולפתע חש שקירות הבית

חובקים אותו,

והחדר מתחיל לזוז ולרקוד יחד איתו,

 ועם סבתא רבתא שלו,

ועם חיוכה הספוג בנשמתו.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

מעגלים מעגלים,

הם טיילו יחדיו רכובים על כוכבים.

וכשפקח עיניו גילה...שהקירות רטובים!.