פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתיבה יצירתית

חברי הקהילה

מאז שהלכת | תמי קויפמן

תמי קויפמן | 12/3/2018 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

מאז שהלכת

אני מתכתבת אתך.

לא, לא שאתה עונה לי, אבל אני מתכתבת אתך "בכאילו." אין לי בעיה עם זה, זה לא דורש ממני שום השקעה, לא נייר מכתבים, לא דיו, לא מעטפות ובולים, שום כלום והאמת? זה מצב נוח שלא מזדמן בכל יום או בכל לילה כי להתכתב אתך אני יכולה גם כשאני ישנה.

קסם הא?

זה נכון שהזמן שעומד לרשותי מוגבל ולא בטוח שאני יודעת את הכתובת וגם לא בטוח שיש לך זמן או חשק לקרוא, אבל בינתיים, אני מנצלת את האפשרות להתכתב אתך וכל עוד אתה לא אומר לי "תפסיקי" אני ממשיכה.

את העובדה שאתה לא עונה אני די מבינה כי ביננו, הרי שנינו יודעים שתמיד קימצת במילים אז מה פתאום שעכשיו תתחילזבללי את המוח?

ראית? לפחות בזה אנחנו מתואמים.

אז מה היה לנו מאז שהלכת?

המחשבות שלי מרצפות את האדמה שלך שנשמטה ואני פוסעת על מה שנשאר בזהירות. לפעמים אני מחפשת את האדמה שלך אבל נראה לי שלקחת אותה אתך, ואני, בלי להתכוון ממשיכה לשאול את העוברים ושבים אם פגשו אדמה שהשם שלך רשום עליה, ושהזרעים שטמנת בה נובטים ומוכנים שאקטוף, אבל, עד היום אף אחד לא מצא.

ואולי אתה יכול לתת לי סימן? כדי שבאותה הזדמנות אוכל לשבור את הגעגוע שיושב לי בגרון ואבוא אליך להיפרד, כי הטקס הזה של פרידה ממך לא יוצא לי מהראש, ואפילו נדמה לי שכבר ציירתי לך אותו באחד הלילות ושלחתי תמונות והייתי בטוחה שתופיע כי זה היה טקס לא רע בכלל...

מה אגיד לך? בגדול, אין לי ברירה ואני מתארגנת עם מה שנשאר ורוצה להודות לך על מה שהשארת.

ואין מה להגיד, אתה מפתיע לטובה.

מסתבר שטמנת בי זרעים נסתרים וכל שנה אני מקבלת ממך הפתעה בדמותו של נבט שפוקע בי בלי הכנה מוקדמת ולמרות ההפתעה, אני ישר מזהה שזה ממך. אולי תתפלא לדעת שאני מאד מתרגשת כשזה מגיע כי כשהיית לא ממש הרגשתי שאני בראש שלך, אז מה פתאום עכשיו?

וכשזה קורה, ישר אני חושבת שאם רק הייתי יודעת מאיפה שלחת לפחות על המכתבים הייתי מוסיפה את הכתובת אבל, זה מגיע משום מקום ונובט ואז אני רואה אותך שלם, ואולי זה מה שאתה רוצה ממני? שאזכור אותך שלם? אז בעניין הזה אני יכולה להבטיח לך שאני רואה אותך שלם. שלם ומחייך וניצוצות תבונה מאירים אותך, צנועים מכדי להתבלט אך נוכחים מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהם. ואז, אז אני מתגעגעת וזוכרת ונושמת אותך, חמקמק, מספיק לנצנץ ביננו, מאיר לי את החשכה, מושיט לי יד שנעלמת כהרף עין כמו אז כשלא היית.

אה.. מוזר, שמתי לב שמאז שהלכת, הפגישות שלנו תכופות יותר ואנחנו מדברים. אולי זה מפליא כי פעם, לא ממש דיברנו, מילה פה, מילה שם בין השתיקות, אבל מאז שלמדתי לדבר אני לא מפסיקה ועכשיו אני גם מדברת אתך, ככה, חופשי.

מה אתה אומר? אתה יכול לעמוד בזה? כי אני לא שותקת והמכתב הזה הוא דוגמא ואני אפילו מעיזה לחכות שתענה לי.

נכון, יש מגבלה. אנחנו לא באותם מרחבים. שמים וארץ...אתה יודע, אבל ביננו, תמיד אפשר לחבר: יום ולילה, בשר וחלב, שמים וארץ, מופנם ומופנמת...מופנם ומופנמת? איך ילכו יחדיו? ילכו, אבל ישתקו, אז, זהו, בשביל זה יש מכתבים!

לא?

שלך, תמי

עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גלי בן שלמהגלי בן שלמה14/3/2018

אכן מרגש ישיר ונוגע. מוכר