פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

זמן שיגעון

רננה אלרן

נפש כותבת את עצמה: לכתוב פסיכוזה כדרך לאיחוי

רננה אלרן | 14/2/2018 | הרשמו כמנויים

ברצוני להציע כמה מחשבות על כתיבה המתמקדת בחוויה פסיכוטית, בעת התרחשותה ובמבט לאחור, ומתוך כך להצביע על הפונקציות השונות של הכתיבה המתארת חוויה זו. הדוגמאות השונות שאביא לקוחות מתוך סוגה ספרותית שזכתה לכינוי "נרטיבים של שיגעון". המונח "נרטיבים של שיגעון" מתייחס באופן רחב לטקסטים שנכתבו על ידי אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות ומתארים "מבפנים" את סיפור חייהם עם מצוקה נפשית, את החוויות הרגשיות שחוו, את הטיפול שקיבלו ואת תהליך התמודדותם עם ההפרעה ופעמים רבות אף את החלמתם ממנה. אופני הכתיבה רבים - ישנם יומנים אישיים שנכתבו בזמן פסיכוזה, אוטוביוגרפיות המתארות את סיפור החיים והמחלה במבט לאחור, אף ספרים שנכתבו יחד על ידי מטפלת ומטופלת. בדוגמאות שבחרתי להביא אביא ציטוטים מתוך יומן, שנכתב תוך כדי פסיכוזה, ומתוך אוטוביוגרפיה, שנכתבה במבט לאחור, ואשווה בין הפונקציה של הכתיבה בשני הספרים.

ישנן סיבות רבות לכתיבת נרטיב אישי המתאר פסיכוזה, החל במחאה כנגד הממסד הפסיכיאטרי, נתינת תקווה למתמודדים אחרים וכלה בחיפוש אישי אחר משמעות לסבל נפשי. אך נדמה שהרצון הבסיסי שעומד מאחורי הכתיבה הוא הרצון להישמע. האדם מבקש שסיפורו יישמע, ואולי אף ישפיע על אחרים ועל המציאות סביבו. רצון בסיסי זה עומד מנגד לתחושה של זרות שאדם בפסיכוזה חש ביחס לעצמו וביחס לאחרים. הוא עשוי לחוש רגשות עזים של אהבה, שנאה, פחד ובדידות, רגשות שהינם בפשטות אנושיים. אך רגשות אנושיים אלו אינם זוכים להכרה או להכלה ונותרים ללא פשר וללא יכולת לגעת במציאות. הרגשות הופכים זרים ונותרים כקריאה באפלה, ללא מענה. אל מול תחושות אלו, מעשה הכתיבה, המבקש להשמיע את סיפורו של העצמי בזמן שיגעון, פועל כדרך לחצות את מחסום הזרות. הנפש מספרת לעצמה, וחוזרת ומספרת, על זמנים שבהם הייתה זרה לעצמה ולעולם.

נרטיבים של פסיכוזה מרבים לתאר תחושות של ניכור וזרות ומציירים תמונה של הפרעה קשה בתחושת הרצף והאחדות של העצמי מעבר לזמן ולמקום, עד כדי קריסת הסובייקטיביות והתפרקות העצמי. נוצר קו שבר בין רגש למחשבה, בין העולם הפנימי למציאות החיצונית, בין העצמי לבין בני אדם אחרים. זהו קרע ברקמה הנפשית, בהוויה הבסיסית בעולם ובעצם תחושת האנושיות והוא מלווה בתחושות של ריקנות, בדידות ואימה. מחברי הנרטיבים מבקשים לתאר את הקרע הנפשי ואת השבר שנוצר בסיפור החיים, ולשם כך נדרשים למצוא את "המילים כדי לומר זאת".

כתיבת יומן

הדוגמא הראשונה שאביא היא מתוך יומן של מחברת לא ידועה שאובחנה כסכיזופרנית ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי במערב התיכון של ארה"ב בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. היומן נכתב בזמן אשפוזה במחלקה והתפרסם בשנת 1947 תחת השם הבדוי לארה ג'פרסון. הספר נקרא: These are my Sisters: an Insandectomy.
המחברת מתחילה לכתוב בתגובה לאמירה של הפסיכיאטר המטפל בה שאלא אם כן תלמד לחשוב אחרת היא תמצא את עצמה במחלקה של חולים חשוכי תקווה וללא אפשרות החלמה משיגעונה. היא בוחרת בכתיבה כאמצעי לתיקון החשיבה. עבורה, הדרך לתיקון איננה על ידי אינטרוספקציה וכתיבה על רגשותיה ועל זיכרונות ילדות כאובים. היא בוחרת דווקא לעצור את השקיעה פנימה באמצעות התמקדות בהתרחשויות סביבה וכתיבה עליהן: "נאחזתי בעיפרון כדי לנסות לעצור את האינטרוספקציה המורבידית – לא כדי להמשיך אותה" (עמ' 13). הכתיבה משמשת עבורה כמנגנון שמציב חיץ בין השיגעון הגועש בתוכה לבין העולם החיצוני. היא כותבת:

"השיטפון שהתערבל סביבי ינק אותי מטה – והעיפרון שאחזתי בידי היה קש שניתן לתפוס. הוא היה רק קש – אבל אני תפסתי אותו – וכך השארתי את ראשי מעל המים לזמן מה – וגם אם מה שכתבתי אינו הגיוני בעיני אף אחד – לפחות זה עזר לי מעט. הצלחתי למצוא כמה ביטויים לא מספקים. וכל דבר שניתן לכתוב ולהתאים לו מילים – איננו כולו שיגעון. [...] העובדה שדבר – כל דבר – יכול להיות מותאם למשמעות שנבנית ממילים – מילים קטנות, שחורות, שיכולות להיכתב ביד אחת באמצעות בדל עיפרון – משמעותה שהוא אינו גדול מספיק כדי להיות מוחץ. אלו הם הדברים העצומים, חסרי הצורה, הלא-נודעים והבלתי ניתנים לידיעה, שמפחידים אותנו." (עמ' 22)

מילים אלו מתארות היטב את האופן שבו המחברת רואה את הכתיבה ככלי להתמודדות עם השיגעון. היכולת להמשיך ולהשתמש בשפה, גם אם היא פרטית וחסרת משמעות עבור אחרים, שומרת עליה משקיעה מוחלטת אל תוך עולם שבו גם המילים מתפרקות ומתרוקנות. את השקיעה המוחלטת אל תוך השיגעון היא מתארת כמצב שבו המציאות סביבה מאבדת בהדרגה משמעות עד לאובדנה של כל משמעות שהיא. המילים, אשר בהתנהלות רגילה מסמנות אובייקטים בעולם המציאותי ומהוות עוגן וכלי תקשורת הופכות בעולם פסיכוטי לנטולות משמעות, ואותם אובייקטים שהן מסמנות הופכים להיות מוזרים ומפחידים. בתהליך זה של ריקון העולם והשפה ממשמעות, גם העצמי, הגוף הראשון המדבר, נחווה כזר לעצמו.

את שיאו של תהליך הפירוק היא מתארת כמוות של העצמי השפוי, הגוף הראשון, ולידתו של עצמי משוגע:

"נותר רק צל מהאדם שהייתי. כל חיי הקודמים נעלמו כליל עד שהם נידמים כאילו נחיו בתקופת האבן. [...] נכחתי במותה של הראשונה, ופיקחתי על קבורתה. ארון הקבורה שלה היה כתונת-משוגעים והיא נקברה בתוך תא בבית המשוגעים. [...] קיימתי משמרת מוות ארוכה עם השיגעון – כאשר ההגיון גסס. כפי שהשיגעון נכח במותה של הראשונה – כך הואהביא להולדתה של השנייה. למרות שהאחיות שיחררו את אותו הגוף שהן קשרו – היצור שמתנועע בתוכו אינו אותו אדם. [...] אף אחד לא יכול לכתוב את ההספד שלה יותר טוב ממני – שכן היא הייתה אני." (עמ' 18-19)

את המוות של העצמי השפוי המתואר בכתיבתה ניתן לראות כמותו של המחבר הפנימי, אותה תודעה שמנחה את האדם כסוכן פעיל בעולמו היוצר את סיפור חייו. היכולת להמשיך להתבונן ולחשוב על עצמה ועל המציאות סביבה, לארוג את מחשבותיה ואת רגשותיה לכדי רצף נרטיבי נקטעת. היא איננה מצליחה להמשיך את הדיבור הפנימי, גם אם הוא פרטי ולא מתקשר עם אחרים סביבה.

מנגד לאימת ההתפרקות ומות המחבר הפנימי היא מציבה את מעשה הכתיבה כדרך לשמור על גבולות העצמי באמצעות גבולות השפה. כל עוד היא יכולה לכתוב משהו, כל דבר, היא עדיין במגע עם משמעות ופונקציית המחבר הפנימי נשארת פעילה. תפקידה של הכתיבה כמשמרת שפיות וכיצירת מעטפת לחוויה בולט במיוחד כאשר המחברת חשה תחת איום מוחשי של פירוק ושקיעה פנימה. ככל שהשיגעון סביבה ובתוכה הולך ומתעצם, כך גם הדחף לכתוב הופך להיות חזק ובוער מתמיד. לא תוכן הכתיבה הוא החשוב עבורה אלא עצם הכתיבה עצמה. לא משמעותן הסימבולית של המילים אלא הסימנים השחורים על גבי הדף הלבן. בשיאו של איום השיגעון היא מוותרת על מבנה ותוכן נהירים וכותבת בקצב מסחרר על מנת להציל את שפיותה המתפוררת. ברגעי משבר אלו נושא הכתיבה הופך להיות הכתיבה עצמה, מעין רפלקסיה על מעשה הכתיבה ולא התבוננות על המציאות סביבה.

"את תצטרכי לכתוב מהר יותר, לעזאזל. אני הולכת – אני מרגישה את ה"אור" המשוגע ברקות שלי, והעיניים שלי לארואות נכון. כתבי, לעזאזל. כתבי משהו. כל דבר, זה לא משנה. יש משהו סביב ראשי הדוק חזק כל כך שאינני יכולה לחשוב אבל את הולכת לשבת שם ולהמשיך לשים משהו על הנייר. [...] וזה לא משנה כהוא זה מה את כותבת; כל עוד את ממשיכה. אני לא יכולה לעזור לך בזה – כי אני מרגישה את המוח שלי מתפוצץ. למען השם תמשיכי! לא משנה אם זה משהו שאת רוצה לומר – או אם יש בזה יופי כלשהו. [...] את לא משמרת את מיטב המסורת של הספרותהאנגלית עכשיו – אלו הם כמה נצנוצים וקרעים של היגיון שאת מחזיקה ביחד – אם תוכלי. זוהי השפיות שלך שאת מנסה להציל." (עמ' 160-161)

כאשר רגעי המשבר חולפים וההמולה הפנימית והחיצונית שוככת, הכתיבה מאבדת את תחושת הבהילות והיא חוזרת לתאר את המציאות שסביבה עד המשבר הבא. תיאוריה של לארה ג'פרסון מדגישים שהכתיבה תוך כדי המשבר הפסיכוטי איננה דרך לעבד את החוויה ואת הרגשות שמציפים אותה, אלא ניסיון לייצר מעטפת מחזיקה שמשמרת את קרעי השפיות שנותרו בה. ניתן לראות את כתיבת היומן כדיבור פנימי, בו העצמי מדבר אל עצמו לגבי עצמו, וכך מנסה לייצר תחושה של המשכיות ושל זרם תודעה אל מול אימת פירוק וכליון.

כתיבה אוטוביוגרפית

הדוגמא השנייה שאביא היא מתוך אוטוביוגרפיה שנכתבה במבט לאחור ולא תוך כדי משבר פסיכוטי, ולפיכך אף הפונקציה של הכתיבה שונה. ספרה של ג'יין הילייר, Reluctantly Told, - מסופר בעל-כורחה - התפרסם בשנת 1926 בארה"ב. המחברת אושפזה בגיל 24 לאחר ניסיון התאבדות ואובחנה כסובלת מדמנציה פריקוקס, אבחנה מקבילה לסכיזופרניה. היא הייתה מאושפזת במשך ארבע שנים, אשר במהלכן סבלה מדלוזיות והלוצינציות, ולאחר שחרורה עברה טיפול פסיכולוגי. בספרה היא מספרת במבט לאחור את סיפור מחלתה, אשפוזה והחלמתה, ומתארת את הכתיבה כמסע פנימי בניסיון לאחות את הקרעים ולהשיב לעצמה את האיזון הנפשי שיאפשר לה לחיות את חייה.
המחברת מתארת את השיגעון כשקיעה אך תוך עולם של רגש ללא מחשבה, חוויה של היבלעות שבה הולכים לאיבוד הזמן והמקום והיא נשארת תלושה מעצמה ומהמציאות סביבה. היא כותבת:

"כששכבתי שם, התקרבתי, אני חושבת, יותר מאי פעם למצב של רגש שאינו מלווה במחשבה. פשוט הרגשתי. ושוב, מעולם לא למדתי מילים שיוכלו לבטא את התחושות שהיו כה רחוקות ממה שמכונה נורמלי. [...] מצב פנימי עמוק, נפשי וגופני; הרגשה של להיות אבודה, אבודה לגמרי ללא תחושה של מקום או זמן, ללא מושג למי שייכים הקולות, ללא תפיסה ברורה של זהות עצמית, אבודה בנפש ובגוף ובנשמה, אבודה לאור ולצורה ולצבע; תחושה מובחנת, בחילה חומצתית של סלידה-עצמית – כל אלו היו הרגשות שסחפו אותי. אבל הם לא מתארים את ההרגשה יותר מהאופן בו רשימה של מרכיבים מתארים את השלם. [...] לא הייתה לי שום הגנה, לא מתוך עצמי ולא מחוצה לי. התחושה גברה, התגלגלה מעלי כמו גל עצום. התנשפתי, נאבקתי; היה רגע מחליא וחד, ואז הלחמה. הרגש הפך להיות אני. שקעתי יחד איתו אל המקום ממנו הגיע, אל מעמקים רחוקים כלשהם, מעבר לגבולות הזיכרון." (ג'יין הילייר, Reluctantly Told, עמ' 71-72)

השיגעון מוצג כמצב של רגש טהור וגולמי, השוכן מעבר לגבולות השפה, האינטלקט והזיכרון. זהו מצב שהיא מתקשה לתאר באמצעות מילים, שכן מדובר בחוויה שהיא בבסיסה רגשית וגופנית. אך בכל זאת היא מצליחה למצוא מטפורה שתמחיש את האימה ואת חוויית ההיבלעות ואובדן האנושיות. היא מכנה את השיגעון "הדבר" (the thing) ומתארת מעין ישות חייתית שבהדרגה מגבירה את אחיזתה בה עד שהיא נבלעת בתוכה כליל. ייצוג השיגעון כיצור או "דבר" מתאר חוויה שבה האנושי הופך ל"אחר" חייתי ומאבד את זהותו ואת שליטתו העצמית. היא ממשיכה ומתארת כיצד היא נעה בין הכרה בעצמה כסובייקט אנושי, בעל זהות ברורה המיוצגת דרך השם הפרטי, לבין תחושות של אובדן זהות אנושית המשתקפות בתיאורי השתלטותו של "דבר" חייתי ואנונימי על עצמיותה. היא כותבת:

"האם זוהי ג'יין הילייר?" שאלה הרופאה שעמדה מהצד והתבוננה בי. ושוב השם שלי השפיע כבמטה קסם. חוויתי את אחד מאותם הרגעים בהם אדם רואה את עצמו. ראיתי את מה שהיא ראתה. בן אדם הפך חיה; שערה בסבך מעל עיניה; פניה מעוותים בזעם וכאב; [...] "האם זוהי ג'יין הילייר?" היא חזרה ואמרה. הסתובבתי במהירות והשלכתי את עצמי עם הפנים למטה על מיטתי. כן, הדבר הזה היה 'אני', אותו הדבר שהקים אותי על רגליי באמצע הלילה חודשים קודם לכן בתחושה של נבואה מבשרת רע, הפסיק לרדוף אותי ונהיה בצורת אדם; הוא זינק ונחת לגמרי. "כן," עניתי, "כן, זה 'אני'. (עמ' 83)

כבר במהלך שנות האשפוז, היא התחילה לפנות אל מילים כאל עוגן המאפשר לה להשיב לעצמה את תחושת האנושיות שאבדה. השינוי התחיל להתחולל בה כאשר חזרה לקרוא ספרים ובהדרגה, מוקסמת מהמילים, התחילה אף לכתוב שירה פשוטה על הטבע שסבב אותה. על אותם שירים נאיביים היא כותבת: "אינני רואה כיצד אותן שורות יכלו להיות גרועות יותר מכפי שהיו, אך הן מעניינות עבורי בתור רשומות של מוח שמנסה נואשות לתקן את עצמו" (עמ' 142). הכתיבה הייתה עבורה דרך למקד את החשיבה על אובייקט חיצוני במקום להפנותה באופן תמידי והרסני כנגד העצמי – "התחלתי שוב לעשות שימוש במוח שלי למשהו. הוא לא רק פנה כנגד עצמו וכמעט קרע אותי לחתיכות בזעזועים ובדחפים הבלתי נשלטים שלו" (עמ' 129). באמצעות המילים היא יכלה לכוון את מחשבותיה למחוזות אחרים, ולהסיח את דעתה מתחושות של כאב, בזות ובדידות. המילים הכתובות אינן משמשות עבורה כדרך לעיבוד של חוויה או כנושאות משמעות אישית, אלא כאובייקטים חיצוניים המשמשים לתיקון החשיבה.

אולם בהדרגה, המבט שהופנה תחילה החוצה, אל הטבע, התחלף במבט שהחל להיות מופנה פנימה אל העצמי, אל זיכרונות העבר ואל רגשותיה ומחשבותיה. וזהו העצמי שהופך לבסוף להיות נושא הכתיבה האוטוביוגרפית. בכתיבה האוטוביוגרפית ג'יין הילייר חוזרת שוב ושוב אל זיכרונות ילדות ואל רגעי השבר שחוותה בבגרותה ומייצרת מקרעי החוויה סיפור חיים, מארג של זהות וזיכרון. המילים לא משמשות כדרך להחזקה עצמית, כפי שתואר ביומנה של לארה ג'פרסון, אלא כמיכל לעיבוד חוויית הפירוק וליצירת חיבורים בין עבר להווה.

בפרט ישנו מקום חשוב בכתיבתה של הילייר ליצירת מטפורות. השיגעון, שנחווה כדבר מה גולמי ועלום, שלא ניתן לתאר באמצעות מילים מוכרות, מצליח בכל זאת לקבל פנים וגוף. כך, לדוגמא, כאשר היא מדמה את השיגעון ל-"חיה שבפנים", היא מנסה לתאר חוויה פסיכוטית קונקרטית שבה היא חוותה את עצמה כנמצאות תחת שליטתה של ישות מפלצתית, תת-אנושית, ששוכנת בתוכה ומאיימת עליה. אך בעת הכתיבה היא גם מתבוננת על חוויה זו מהצד או במבט לאחור. ואז אותו תיאור של "החיה שבפנים" משמש גם כמטפורה פרטית המייצגת את השיגעון כקריסתה של הסובייקטיביות וכאיום על תחושת הזהות האנושית. כלומר אותן תחושות נפשיות שנחוו בזמן פסיכוזה כמציאות קונקרטית הופכות בעת כתיבת הסיפור האוטוביוגרפי לעולם הדימויים המשמש את המחברת על מנת ליצור גשר של מילים שעל גביו היא תוכל להעביר לקורא את חוויותיה. לכאורה, מדובר על שימוש באותן מילים, אך ההבדל הוא באופן בו היא עושה שימוש בשפה - פעם כמילים שאיבדו את המימד הסימבולי שלהן והפכו לקונקרטיות ופעם כמטפורות הממלאות פונקציה תקשורתית בין מחברת לקורא ובין המחברת לבין עצמה.

לסיכום, הצעתי שניתן לראות את הכתיבה תוך כדי פסיכוזה כדרך לעשות שימוש במילים בתור אובייקטים שניתן להיאחז בהם ושממלאים פונקציה של החזקה. לעומת זאת, הכתיבה האוטוביוגרפית מבקשת לתת מילים לפסיכוזה במהלך טרנספורמטיבי של הפיכת הקונקרטי לסימבולי, וזאת בניגוד למתרחש בדינמיקה של הפסיכוזה. בעוד בפסיכוזה מתרחשת קריסה של שפה ומשמעות, שבר של העצמי ושל היכולת שלו להמשיך בדיבור פנימי עם עצמו על עצמו - הרי שהכתיבה פועלת על מנת לשקם את פונקציית המחבר הפנימי ולפתוח מחדש מרחב בין החוויה הקונקרטית לבין משמעותה הסימבולית. הניסיון ליצור סדר, רצף והיגיון דרך בניית נרטיב ודרך שימוש במטפורות מאפשרת להפוך את חוויית השיגעון לדבר מה שניתן לחשוב אותו ולספר עליו.


עוד בבלוג של רננה אלרן

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יואב יגאליואב יגאל23/2/2018

כתיבה כצורת התמודדות. רננה שלום,
הדוגמאות שהבאת לתרומת הכתיבה בהתמודדות עם הפסיכוזה בהחלט מרשימות. אלא שיש לזכור שהן יוצאות דופן ואינן מעידות על הכלל. אפשר אולי למצוא בספרות עוד כמה דוגמאות מעין אלה, אך ככלל מרבית הפסיכוטיים אינם כותבים ואם כן, אז אין להם הרבה תועלת מכך.

הפסיכוזה במהותה היא השתלטות הרבדים החווייתיים על התפקודים הגבוהים (הדיבור, הקוגניציה, הכתיבה ועוד). החוויה היא שמכתיבה את הדיבור הפסיכוטי ולכן הוא נשמע, במקרים רבים, לא מובן, נטול הקשר, מקוטע, מבולבל וחוזר על עצמו. כדי לכתוב על החוויה יש צורך בנקודת-מבט נוספת, כזו שיכולה לתאר אותה ולא רק לדבר דרכה. בשתי הדוגמאות שהבאת הצליחו שתי הנשים לכתוב מאותה נקודת-מבט, שבה התפקודים הגבוהים אינם כפופים לגמרי לרבדים החווייתיים. אלא שכאמור אלו דוגמאות נדירות ביחס.

לדיבור החווייתי הפסיכוטי יש, במקרים רבים, הגיון משלו שצריך ללמוד לפענח. אפשר למצוא לכך דוגמאות אצל פרויד, יונג, לאינג ומן הסתם עוד רבים אחרים. הקושי הוא, שפענוח הדיבור הפסיכוטי לא הצליח ליצור לעצמו משנה סדורה משלו, שאינה תלויה רק באינטואיציות של המטפלים. לדיבור החווייתי (ולא רק אצל פסיכוטיים) יש שפה משלו, אך יש צורך ביותר ממסגרת של תגובה כדי להציג את יסודותיו ועקרונותיו.

יואב יגאל