פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

הטור של ניצה ירום

דר ניצה ירום

למה נהייתי פסיכולוג ?

ד"ר ניצה ירום | 5/1/2018 | הרשמו כמנויים

למה נהייתי פסיכולוג ?
"שכחנו לאחל שנה אזרחית טובה גם לפסיכולוגים" נכתב באתר זה בתחילת השבוע, והאיחול לפסיכולוגים לכבוד השנה החדשה הוא (דרך ציטטה): "שיבוטל החוק שאוסר עליהם לחבק את הזולת ובעיקר - שמישהו יחבק אותם. מפני שאין בדידות גדולה יותר מבדידותו של הפסיכולוג". ובתזכורת לכך נכתב: "מי ישמור על שומרי הנפש?!"
הופתעתי לראות עד כמה הפייק-טרמינולוגיה החדשה - הכוללת גם את השיח על 'הפסיכולוג הבודד' - מחלחלת לתרבות הטיפולית, גם באתר המקוון המרכזי של הפסיכולוגים. חשוב שנשאל את עצמנו איך ייתכן שהמקצוע החברתי שבו בחרנו כמקצוע שבו פוגשים אנשים, משתתפים בעולמם הפנימי ובנסיבות חיים שונות משלנו - הופך עבורנו למקצוע של 'הפסיכולוג הבודד'? הרי בחדר הטיפול יושבים שני אנשים.
אם ננסה, הפסיכולוגים שבנו, לחשוב מה הביא אותנו לבחור להיות פסיכולוגים - ניזכר ברצון שהיה לנו לעזור לאנשים במצוקה (וגם לעצמנו). בחרנו במודע במקצוע שבו פוגשים אנשים ומתקשרים אתם.

אלא, כפי שרואים באיחול המצוטט, טרמינולוגיה מעוותת השתלטה על השיח הטיפולי החדש. הפסיכולוג/המטפל מוצג לא רק כבודד, כמי שזקוק נואשות שיחבקו אותו, ש'נכפת עליו מחשבה על מחשבה' - הוא לכאורה זה שסובל, ואילו המטופל מוצג כמי שהופך עצמו ללא נגיש למטפל, כמי שמזיק לו באופן כלשהו. וכך מי שחיפש מקצוע שיש בו קשר עם אנשים - הפך לפסיכולוג בודד ולקורבן של הקשר הזה.
במקום להשתתף, להקשיב ולהתעניין - הוא מוצא עצמו מנותק, ולכן הוא חש מבודד ומאוים. מה שמנתק ומבודד אותו משותפו למפגש הם החינוך והתרבות הטיפולית שמלמדים אותו להסתיר ולהעמיד פנים, לייצר 'תגובות טיפוליות' במסווה של אינטראקציה התייחסותית, דינמית או אחרת; לנסות לתפקד לפי דגמים של אבות המקצוע שאותם מלמדים וקוראים בקבוצות קריאה ובסמינרים קליניים - שאין בינם ובין המטופלים שלפניו דבר וחצי דבר (באמביציה בלתי אפשרית לטפל כמו ויניקוט, כמו ביון, ולאחרונה - כמו שטיינר). לעטות על עצמו שריון מדומה עם המטופל - כאשר המנוחה היחידה המוצעת לו היא בשיח עם חבריו אנשי המקצוע. שם הפך לאחרונה 'הפסיכולוג הקורבן' לגיבור היום.

מן הראוי שנשקם את המהות שבגללה יצאנו לדרך כפסיכולוגים: נתפקד כפסיכולוג המרשה לעצמו להרגיש שהוא שותף בצוות עם אדם אחר, שהוא מקשיב וחושב, קודם כל, את מחשבותיו (הצנועות), מבטא את השגותיו ואת גבולותיו. הוא לא שומר נפש - הוא פרטנר לאדם הפונה לטיפול כשהוא רוצה לשמור על עצמו.
הפסיכולוג הוא זה שאחראי להכיר במציאות הטיפולית (ולא 'לשמור על עצמו'): התחושות שהוא מרגיש הן עבורו איתות למחשבה והתבוננות פנימית, לא משהו להתנתק ממנו או לפרשנו מידית. נזכיר לעצמנו שהפגישה עם עולמו של האדם האחר, המטופל, היא האתגר והעיסוק שבחרנו לעצמנו; זה לא מקור לאומללות, אלא להתעניינות.



תגיות: | | | | |

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

הסידרה הקלינית: עד כה כתבתי בטור שלי על נושאים פסיכולוגיים-טיפוליים בהשראת האקטואליה. משום שאני רואה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

הדר פורתהדר פורת9/1/2018

דברים כדורבנות.. שני עניינים כאן: ראשית, בשיח הקורבני הרווח, גם הפסיכולוג רוצה את ליטרת הבשר שלו. גם הוא רוצה להנות. שנית - בוודאי שיש לפסיכולוג מין הבדידות האנושית. יואיל ויזכור שהוא גם אנליזנט, ורק ככזה הוא מתייצב כאנליטיקאי, ויפנה אל האנליזה שלו ואל דרכו שלו, ולא אל הפציינט שהוא פוגש, רק בשביל לקבל חיבוק.