על סקס וזוגיות

ד"ר ניצה ירום | 28/12/2017 | הרשמו כמנויים

על סקס וזוגיות

אני שומעת וקוראת שיח נשים במקורות שונים, התלונות על הגברים (והבעלים) הם 'בון טון' בשיח.

מקום מרכזי תופס הנושא של דעיכת הסקס בזוגות מונוגמיים. בעידן שבו הסקס לכאורה חופשי יותר ונשים יותר משוחררות ומודות שהן ערות ורוצות מין, מדוע בחדר המיטות דועך הסקס?

אנו חיים בעידן שבו מתקיימת לכאורה זוגיות שוויונית (בוודאי בהשוואה לימי הורינו). שני בני הזוג עובדים ושותפים למטלות הבית ולהורות. בעידן שבו נשים מצהירות על זכותן לשוויון כלכלי ולמין שיווני. מוקמות אגודות, עמותות והדרכות לתמיכה בנשים ולהעצמתן. נשים כותבות ומדברות על כך, הן עסוקות במאבק בגברים כשליטים בשוק העבודה, בבית וכפוגעניים מינית. קול הגברים לא ממש נשמע.

אז מה קורה בחיי הנישואין, בזוגיות ובבית, ומה קורה לגברים שלהן, לתשוקה של שני המיגדרים, ולפתרונות המיניים שלהם?

כדי להבהיר עניין בלתי מדובר זה נביא מספר תמונות מחיי נישואין:

בעבר היה זה תפקיד - האישה 'נועדה' 'לתת' לגבר שציפה שאשתו 'תיתן לו' הלילה; אבל המשא ומתן המרומז על זמינות הסקס פוגש, לרוב, גבר מייחל ומקווה לסקס ואישה שמייחלת לישון בלי הפרעה. היום ניתן לשמוע דווקא נשים שמתלוננות שבינן ובין הבעל שלהן – אין סקס, הוא מתחפר בתוך עצמו, 'לא בא לו'.

מה קורה לגברים? ואולי מוטב שנשאל: מה קורה ליחסים האינטימיים בין שני המיגדרים?

כל אחד מהם בנפרד מספר את סיפורו - יש לו מערכת של הסברים להתנהגותו של הפרטנר, אבל פחות מודעות למה שמפריע לו ולה ולצפייה מהפרטנר ליחסים.

בהתנהלות המשפחתית כיום הגברים שותפים - עוזרים, מקפלים כביסה, לוקחים את הילדים מביה"ס והחוגים, מכינים אוכל, תומכים. אבל מרגישים שהם הפכו לפונקציה ולא מוערכים כשותפים, ה'גבר' שהוא מושא התשוקה המינית - הוא עדיין 'הגבר' שהיה לה 'פעם', ולא השותף הנמצא כיום.

נשים שחושקות ומתוסכלות יכולות לא לראות את החלק שלהן ברתיעה של בן זוגן מקרבה פיזית, או ברתיעה שלהן.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

נציץ בשיחת חברות של אימהות צעירות. מחליפות מידע ותחושות לגבי האמהות החדשה, אבל אז מתגנבת לה ההודאה בתסכול – אין סקס ביניהן לבין בן הזוג שלהן, נגמר! הסברים הורמונאליים יכולים להסביר למה היא לא פנויה לסקס, אבל לא למה היא רוצה סקס ולא זוכה בו. אז ננסה למצוא תשובה בטיב היחסים הזוגיים השכיחים. נתחיל באימהות הטריה - האישה הצעירה משתנה בגופה ובמיקוד האנרגיה שלה – התינוק זקוק לה. היא מרוכזת בעצמה ואינה מבחינה בשותף הפעיל המתרגש כמוה מאירוע הלידה, הוא לא הוליד הוא לא מניק, אבל הוא נמצא שם, עוזר בדרכו, לפעמים הוא זה שמציל את המצב כשהוא פחות חרד ממנה ברחיצת התינוק שלהם ובקימה אליו בלילה.

היא מוצפת מן השינויים שחלים בה – מחוויית ההיריון, מחוויית הלידה, מהשינויים שמתרחשים בגופה. היא מתמלאת פחדים מהאחריות שנפלה עליה. גם בן הזוג מרגיש על כתפיו אחריות נוספת - הן לשלום הילד והן למצבם הכלכלי, הוא רואה את קשיי זוגתו - רוצה לעזור לה, להקל עליה. ודווקא במצב זה הם שוקעים בשיח תיפקודי ומאבדים את היכולת לשוחח באינטימיות על רגשותיהם ועל פחדיהם. התיפקודיות מנצחת את האינטימיות.

כאן מתגייסות לעזרה חברות, אימהות, שכנות ויועצות למיניהן - ובמקום גיבוש הזוגיות בתנאים חדשים, מתפתח חוסר ידע מאורגן שבו תורמות המשתתפות את תסכולן הפרטי - וממנו רק צעד קטן לשיפוט של בן הזוג. היא יכולה להתעצבן שהוא לא עושה 'את מה שצריך'. שאינו פועל כהורה לפי התסריט הלא ברור של זוגתו וחברותיה – הוא אינו מבין מה מצופה ממנו. וכך מתחיל תהליך תסכול הדדי, שמוביל להתרחקות הדדית של האם הצעירה והגבר שלה, דווקא בזמן שבו נדרש הזוג לשילוב סינרגטי של כוחם - לשיתוף פעולה רגשי ואינטימי ולאמון בכוחם המשותף להיות הורים.

בברכת שנת 2018 טובה ומאתגרת לכולם.