פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

הטור של ניצה ירום

דר ניצה ירום

המקצוע בניוונו 2 - "המטפל רעב- ואיפה המטופל ? תגובה למאמרה של אירנה מלניק

ד"ר ניצה ירום | 5/9/2017 | הרשמו כמנויים

ביום 25/6/2017 פרסמתי בלוג בעקבות מאמרה של אירנה מלניק "המטפל הרעב : החסך הנרקיסיסטי של מטפלים", שהפורום הישראלי של IARPP ניהל קולקוויום סביבו. הגבתי אז למאמר ולהפתעתי הבלוג הוצף בקוראים ובתגובות. רבות מהן של מטופלים שהביעו אי נחת מהטיפול שחוו. המאמר עצמו התפרסם רק במייל שהופנה לחברי ה IARPP. עתה התפרסם המאמר במדור המאמרים של "פסיכולוגיה עברית", ואופס... הוא פתוח רק ליודעי סוד, ולא לכלל הציבור.
איני רוצה להיות שיפוטית לגבי המאמר, אך איני יכולה שלא להגיב במאמר בקורת מקצועית.

בתגובה למאמר "המטפל הרעב: הרעב הנרקיסיסטי של מטפלים" מאת אירנה מלניק ברצוני להתייחס לבעיות בטיפול בהשראה פסיכואנליטית שעולות בפרקטיקה העכשווית, כפי שהן משתקפות במאמר. אתייחס לסוגיות מפתח העולות במאמר וקשורות לעיוותים בתפיסת תפקידו ואחריותו של המטפל, במיוחד של אנליטיקאי – בטשטוש או בשימוש מתחכם בהעברה נגדית, בהתאהבות במטפורות, בעיקר במטפורות גוף – כתחליף, ובהפיכת המטופל ללא רלוונטי כאשר הקהילה המקצועית והז'רגון שהיא מתנאה בו – הופכים לליבה של הגאווה המקצועית.
חשוב לזכור שמדובר במקצוע שמעצם הגדרתו ובחירתו מזמין אנשים בעלי בעיות וקשיים – להיעזר בו. תיוגם 'כקשים' והצפייה שהם יטפלו בקשיים שלנו – תשמע לאנשים שמחוץ למקצוע הזויה ממש.

1. "מטופלים שמרעיבים רגשית את המטפל":
כבר בפתיח מתעוררת השאלה האם זה מאמר שנכתב ע"י אנליטיקאית מנוסה, שהכשירה עצמה שנים לטפל באנשים, ואינה יודעת מי הלקוחות שבאים לטפול? בשנות הטיפול והאנליזה שעברה לא בנתה בעצמה בטחון עצמי ותובנה למה היא הולכת? היא כותבת: ...." התחלתי לחשוב על המטופלים הללו כמטופלים ש"מרעיבים" רגשית את המטפל,..." האם היא מאשימה מטופלים בכוונת זדון? האם בהסכם שנכרת בינה לבין המטופלים, שבמוצהר באים לבקש תמיכה וחיזוק - היא מצהירה שלעתים היא תהיה "רעבה לתמיכה", ואז במקום שתגבה מהם תשלום היא תתגמל אותם?
בניגוד למטופל שנקלע למצוקה וזועק לעזרה, ומוכן לעבוד שתי משרות כדי שיוכל לשלם עבור טיפול, למטפל יש ארסנל שלם של סיוע: הכשרה מקצועית, ייעוץ מקצועי, אנליזה אישית, איגודים מקצועיים, ספרות ענפה, ימי עיון, קורסים ועוד. ומכל האפשרויות - מלניק פונה אל המטופלים; אם יש עוד אנליטיקאים שמאשימים מטופל בבעיותיהם - משהו לקוי בהכשרה הפסיכואנליטית ובתרבות הטיפולית.

2. "מאמר לעיון בעלי הרשאה מקצועית בלבד":
מלניק בחרה לצמצם את ההרשאה לקריאת מאמרה רק לקהל נבחר. שאלת ההגבלה מסוג זה היא לא רק קריטית כיום, כשהעולם הוא פתוח יותר, ואדם יכול לקרוא כל חומר רפואי, משפטי או מדעי כרצונו, מבלי שיצנזרו אותו. ולפתע, בקהילה הפסיכולוגית המקצועית מוטלת צנזורה. עניין זה הוא בעייתי מכיוון שרוח המאמר של מלניק הוא בצורך שלה להבהיר רגשות ספציפיים שלה למטופלת (שזוהי פרקטיקה פשוטה); כפי שהיא כותבת: "היה לי צורך לקבל ממנה משהו שיגרום לי להרגיש אנליטיקאית בעלת ערך". מכאן, מבחינתה הרי למטופל מיועד תפקיד פעיל בתהליך הטיפולי. לכן כיצד עולה על הדעת להוציא אותו ממעגל הקוראים?
האם אפשרי שדרך הגבלה שכזו אנשי המקצוע מסתגרים בתוך עצמם, יכולים לפתח את הז'רגון ואת הנרטיבים שלהם כראות עיניהם, מבלי הכרח שאלו יהיו אמינים, ישימים או בין-סובייקטיביים? אפשרי שהרצון לזכות בטפיחת שכם ו'הזנה נרקיסיסטית' מהעמיתים הופך ליותר ממשי מאשר פידבק מן המטופל-הפרטנר, שאליו כביכול מייחלים, ואליו המטפל בעצם מחויב מעצם הגדרת תפקידו והתשלום שהוא מקבל עבור שרותיו אלה.

3. "תחושת הרעב הנרקיסיסטי" – מהו רגש של מטפל?
במאמרה מלניק מדגימה תהליך שפושה בתרבות הטיפולית בהשראה פסיכואנליטית –שימוש במטפורות במקום זיהוי רגשות ספציפיים, במיוחד בעולמו של המטפל. "תחושת הרעב הנרקיסיסטי" מתקבלת במהלך המאמר כאילו זו ישות פסיכולוגית מובנת מאליה. האם המטפלת חשה רעבה? האם היא חשה חסך במשהו טוב בתקופה זו בחייה, האם התחושה הזו עולה בה במצבים מסוימים, ואם כן – למה, במה זה נוגע אצלה? אינני מעלה נקודות אלו כסקרנות פרטנית לעולמה של הכותבת, אלא יותר כחובה המקצועית הנדרשת – לא להסתתר מאחורי מטפורות ססגוניות, אלא שהמטפל יתעניין ברגשותיו; ואז הוא יוכל גם לדבר דיבור פשוט ואישי על רגשות, ולא להסתתר תחת מטפורה כביכול מובנת לכל – אך ריקה מכסוי אפקטיבי.
חובת המטפל להתבוננות מדוקדקת בעולמו הפנימי שולחת אותו לטיפול ולאנליזה, והיא מחייבת אותו כעיסוק שוטף מול המטופל, כדי שהוא לא ישליך עליו את הרגשות והרגישויות שלו. זוהי מהותה של ההעברה הנגדית. מסוכן להטיף לטרנד טיפולי חדיש - ל'ניו סקול' - שמאפשר למטפל להסתתר מעצמו, ואילו למטופל הוא מייעד תפקידים טיפוליים. אסור שזה יהיה המסר למטפלים הצעירים והותיקים. איה ענבר, בתגובתה למאמרה של מלניק, מציינת בצניעות שהיא נוהגת בדרך של ה 'אולד סקול' – שדורשת מן המטפל אחריות לעולמו.
פרויד כותב בעניין זה את המילים הנוקבות הבאות:" שמנו לב לכך שכל אנליטיקאי מרחיק לכת רק עד לנקודה שתסביכיו וההתנגדויות שלו מתירים לו; ולפיכך אנו דורשים ממנו שיתחיל את פעילותו באנליזה עצמית וימשיך להעמיק בה ברציפות במקביל להתנסויות עם מטופליו. מי שאינו משיג מאומה באנליזה עצמית כזאת, כדאי שיכיר בכך שהוא חסר את הכישורים הדרושים לטפל אנליטית בחולים" (1910, עמ' 75).מכאן, שאם מטפל מרגיש, כפי שמלניק מדווחת, "חסך נרקיסיסטי מוחלט ומכאיב וחשבתי שהיא לא מסוגלת לראות אותי בכלל" – העדרו של אני המתבונן בתחושות שהיא מתארת הוא כשל טיפולי, לא הזמנה לאינטראקציה.
יתכן, כפי שפרויד כותב, שהשידוך בין המטפל והמטופל אינו עולה יפה, והוא נוגע למטפל בחרדות, בפרנויות, בתחושות של ערעור נפשי שהוא אינו מרגיש מסוגל להיות הצופה המתבונן בהם, והוא לא נעזר בהדרכה או בטיפול בתקופה שכזו – הרי שהוא בעצם נותן למטופל אשליה של טיפול, ואז לא פלא שהמטופלת המתוארת במאמר – כועסת ומתגרה.
המודעות של המטפל לפגימויות שלו אין פרושה שהוא יהפוך למטופל בחדר הטיפול. גם פרום רייכמן (1950) וגם אליס מילר (1979 ) מצוטטות במאמר של מלניק באופן מטעה ומניפולטיבי– כתומכות בתיזה שלה, בעוד ששתיהן מדגישות את ההפך: שהמטפל חייב לקחת בעלות על הצרכים שלו – אם הוא בודד שלא יתנחם בחברת המטופל כחבר, אם יש לו חסך מיני – שלא ישביעו בדרך זו. אם הוא אדם פגוע נרקיסיסטית – זוהי נקודת מוצא לטיפול, והיכולת של המטפל להתבונן בכך היא ההוכחה שהטיפול מעניק יכולת מחזקת, גם בזמנים קשים. או שצריך להודיע למטופל שהטיפול ביניהם לא מצליח. כדי שהקורא ישפוט בעצמו עד כמה מעוותת התיזה המודעת של מלניק - שהמטופל יטפל בנרקיסיזם הפגוע שלה כמטפלת, אביא את דברי אליס מילר כלשונם: "נראה לי, כי במידה שבכלל יש בידינו לעשות דבר-מה, הרי שזה עיבוד הפרעתנו הנרקיסיסטית ואינטגרציה של חלקינו המפוצלים-מנותקים כדי שלא נזדקק להפעיל (באמצעות התיאוריות שלנו) מניפולציות לא מודעות על המטופלים שלנו וכדי שנניח להם להיות כפי שהם" (עמ' 47).
ההסתתרות של מטפלים כיום מאחורי מטפורות, בעיקר מטפורות גוף, היא טרנד מסוכן, בגלל שכרון החושים שמטפלים רווים מהיצירתיות המטפורית שלהם ובכך הם מתרחקים מבחינת עצמם באמת. אם אדם רעב – שיאכל; "תחושת רעב נרקיסיסטי" איננה רגש או תחושה גופנית של רעב, ואם מעורבת תחושה גופנית – צריך המטפל לציין אותה ולהתעניין בה, לא לשחק במילים אודותיה.
על המגמה המסוכנת הזו אני מתריעה לא מהיום, בספרי השונים (כגון אלה מ 2013, 2015) ובכל הזדמנות שמתאפשרת.

4. המטופל הלא נוכח:
"כשהזכוכית נופלת" הוא פרק בתולדות הטיפול שמלניק מביאה במאמרה, כהוכחה שמשהו בטיפול שהיה תקוע – נפתר והטיפול 'הצליח'. כשהמטופלת תוקפת את המטפלת ומאשימה אותה "בחולשות והילדותיות התלותית" שלה - מלניק מסבירה שהמטופלת השליכה עליה את רגשותיה, ולמרות שהיא המשיכה במתקפותיה - המטפלת מצאה את עצמה "דורכת על קרקע בטוחה". עלי לציין שריבוי המקרים שבהם המודעות לחלק מפוצל ומושלך של המטופל הוא נפוץ בזמננו. זהו אכן רגע מכונן בטיפול, אבל אין כל הסבר לתגובות הנפשיות החריפות של המטפלת לחיפוש הדרך של מטופלת, שכל מה שידוע עליה הוא - שהיא התקיפה ושהייתה בטיפול שנים רבות.
שיטת כתיבת הוורבטים על ידי המטפלים היא דרך טובה לא לשמוע את קולו של המטופל, כי הרי הדיווח הוא של המטפל. אבל כישרונו של דיווח וורבטים בעל ערך הוא שהוא מצליח להביא את הדיאלוג שבחדר הטיפול כדיאלוג בין שניים, ולא שהמטופל יישמע כהדים להגנות ולפרושים של המטפל המדווח (גם כשמדובר בוורבטים של מילה במילה ממש).
הנטייה לטשטש את זהות המטופל באה כביכול כדי להגן עליו, וזהו גם הנימוק לסלקציה בהגבלת קריאת המאמר, "זה לטובתו". אבל בפועל המטופל הופך לקול עמום, חסר אפיונים אישיים, ולרוב המטופלים הופכים בתיאורי המקרים לדומים זה לזו כשהמטפורות, ההגנות של המטפל ומטבעות הלשון המקצועיות הן המסמנות את נוכחותו. יתכן במקרה שלפנינו - באמת המטופלת לא הייתה נוכחת; ולמרות שהיא בלתה שנים רבות בטיפול - היה קשה למטפלת להבין את הרגישויות שלה, מבלי להרגיש כל-כך אבודה.
הפיכת המטופל ללא קיים והצבת הנרקיסיזם של המטפל כשחקן מרכזי בדרמת הטיפול - היא מעשה המעיד על ניוונו של המקצוע. זהו היפוך תפקידים שהוא גם נצלני: המטפל גם גובה כסף עבור שרותי הטיפול שהוא מציע וגם מצפה לבונוס מהמטופל בכך שהוא יטפל בו. יתרה מזאת, להצבת רגשות המטפל בפרקטיקה היומיומית של רבים, כולל עבורי - קיימות אינספור דוגמאות מטיפולים שבהם המטפל מודה או יכול להודות ברגשות לא נוחים: "את מפחדת ממני?" – "אני מודה, כשמאיימים עלי אני מפחדת", מול: "אתה עייף, תפסתי אותך!" – "ממש לא" (מפהק). הנרקיסיזם שלו בכללותו אינו באחריותו של המטופל, גרגרנות נרקיסיסטית היא לא זכות אלא כשל טיפולי באריזה מחפה, כביכול מתוחכמת; יש שיראו בה כתיבה מרעננת ואותנטית, כשהיא מציבה דוגמא לפרקטיקה שאין לה מקום. גם בהדגמת טיפול שכשל, ולא בהצגתו כטיפול שהצליח – צריך המטפל לקבל אחריות לחלקו. ניתן לכתוב מסמך אישי על קשיים כמטפל, אבל "המטופל הקשה" יכול לשמש אז רק כרקע להסברת קשייו האישיים של המטפל, ולא כנימוק לקשיים הללו. שימוש בבין סובייקטיביות לתפקיד שמלניק מייעדת למטופל - הוא טעות בהבנת המודל הטיפולי, גם במחשבה ההתייחסותית. בנג'מין (2004) מדברת על תפקיד המטפל להיות ראשון ואחראי בזוג הטיפולי, ארון (1998) מדבר על הדדיות לא סימטרית, ומרכזיות מושג ה- AGENCY היא אבן יסוד בהגות ההתייחסותית.

לסיום אומר שהעליתי בשעתו פוסט שביטא את הביקורות המופיעות במאמר זה – כלפי מאמרה של מלניק, בינתיים נקודת מבטי רק התחזקה. בתגובה לפוסט מספר אנשי מקצוע הגדירו את הטיפול הבעייתי שלה – כטיפול מצטיין, השמיצו אותי והציעו לי להתנצל בפני כותבת המאמר. התנצלות – במקום להקשיב לעוד קול לגיטימי. זה ניסיון להעלות את ערך החברות מעל היושרה המקצועית. גם זה אות לניוון.

מקורות:

ארון, ל. (1996), המפגש, הוצאת תולעת ספרים.
ירום, נ. (2013), שפות הגוף, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה/פרדס הוצאה לאור.
מילר, א. (1979), הדרמה של הילד המחונן, הוצאת דביר, 1992.
פרויד, ז. (1910 ), סכויה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית. מתוך: הטיפול הפסיכולוגי, סדרת הפסיכואנליזה,
הוצאת עם עובד, 2002, עמ' 73-80.

Benjamin, J. (2004), 'Beyond doer and done to: an intersubjective view of thirdness. The
Psychoanalytic Quarterly, Vol. LXXIII, No1. pp. 5-47.
Fromm-Reichman, F. (1950), Principles of intensive psychotherapy, Phoenix Books.
Yarom, N. (2015). Psychic threats and somatic shelters. Routledge.

תגיות: | | | | |

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

בעקבות יום האשה - מחשבות על יחסי נשים-גברים בזמננו טכסים וחפצים הפכו תחליף לאינטימיות. וכך, משלוח...
התבגרות מינית: היבטי ההתבגרות, מושג ה'בדיעבד' והפיכת המיניות לטראומה ברצוני להראות בפוסט הנוכחי כיצד...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דנה יעקב-כרמוןדנה יעקב-כרמון8/11/2017

לא נכנסת לדיון כאן רק תגובה לאנונימית - בתגובה אני בטיפול ורע לי אנחנו לא נפגשות בשבת". את העלת נקודה מאוד משמעותית ולא פשוטה בטיפול ואת לא צריכה להזדהות בשמך כי זו סוגיה גדולה מעבר למקרה פרטי. כמטפלת תחת הדרכה במקומות מפוקחים זו באמת שאלה שהטרידה אותי כמה המטופל יכול להכיל את המרחק והסטינג הטיפולי וכמה הוא זקוק לתמיכה מסיבית יותר בנוסף או לעיתים אף במקום כשלב ראשוני. במרפאה שהתמחתי היו מסבירים למטופל מה האפשרויות (עם הרפורמה לצערי האפשרויות הצטמצמו) ומה ההמלצה. אין ספק שהמטופל זכאי לשמוע על סוגי טיפול שונים והמלצות אבל בסוף לבחור מה מתאים לו. גם במקום ציבורי וגם במקום פרטי גם אם הוא משלם על הטיפול וגם אם לא.
אני חושבת בגלל פחד מתביעות ופריצת גבולות לא הרבה ממהרים לתת סיוע "און ליין". ודרך אגב, שמירה על גבולות היא בראש ובראשונה נועדה להגן על המטופל ולא על המטפל., הרי זו אשליה שהמטפל יהיה לנצח שם. הצלחה של כל טיפול זה היכולת של המטופל ליצור או לשמר קשרים בסביבה הטבעית שלו ולא להמשיך להשקיע את האנרגיה הנפשית שלו בקשר עם המטפל או להאדיר את המטפל. אני ראיתי מטופלים שנתרמו מאוד מהגישה הדינאמית וגם כאלו שנתרמו יותר מגישות אחרות. המטופל צריך לדעת מראש איזה סוג טיפול מוצע ואם זה מה שהוא זקוק לו או מתאים לו באותו רגע. שמעתי על הרבה חוזים בין מטפל למטופל כדי לנסות לגשר על הפער בין הנזקקות לבין הסטינג, כגון, אתה יכולה לשלוח הודעה ותדע שקיבלתי אבל נדבר על כך במפגש (אלא אם כן זה כמובן חירום ), או תכתוב כשיש לך צורך לדבר ותביא את זה למפגש,- יש מצבים שזה יספיק למטופל ויש שלא, וצריך לאפשר את הבמה למטופל להגיד "זה לא מספיק טוב בשבילי וזה לא התנגדות לטיפול".

אנונימיתאנונימית24/9/2017

אם המטפל רעב -שיאכל גם אם יאחר לטיפול.. אף מטפל לא יכול לדאוג כהלכה למטופל ללא שיהיה ראשית שבע בעצמו.
זו אני חושבת המסקנה העיקרית שלי מהטיפול הקודם שכשל מכיוון אולי שהמטפלת הייתה מסורה מידי לערכים או לטיפול על חשבונה.
אין שום דבר רע במסירות לא לטיפול ולא למטופל אלא שמסירות כזו ראוי לדעתי שתגיע לאחר מסירות עצמית או במקביל אליה, ולא במקומה.

אנונימיתאנונימית13/9/2017

הדס. אני מצטערת אם נפגעת מדבריי.
אם גם את מרגישה לפעמים שאין למי לפנות, מדוע שלא תארגני את כמה מטפלים שחושבים כמוך וביחד תפנו למשרד הבריאות כדי לעשות שינוי?

הדס תורג'מןהדס תורג'מן13/9/2017

להיות בטיפול שמקדם וטוב לנו בו סה"כ. למגיבות:
ראשית אני לא מטפלת באופן פרטני ואין לי אף אליל. את דבריי אני כותבת כאשת מקצוע וכמטופלת.
לא אמרתי שהמטרה מקדשת את האמצעים. אלא שמטפל יכול אולי ובזהירות להגיד משהו מעולמו אם זה יכול לקדם את המטופל. אבל כן, יכולות להיות "משאלות שלא מולאו"... כמו כל "חלום" בחיים.
גם אני מרגישה לפעמים שאין למי לפנות. ואין שוב ביקורת ומעקב על הטיפולים הפרטיים. (אלא אם כן היה משהו חריג מבחינה איתית. וגם אם כן לא בטוח שמטופל ירצה לפנות) אולי מטופלים צריכים להתארגן יחד, להיעזר בעו"ד ולפעול יחד מול משרד הבריאות כדי לעשות שינוי בחופשיות הרבה שיש למטפלים פרטיים. - ואגב יש גם כל מיני אנשים גם לא מוסמכים... בכלל הנושא פרוץ.
אבל כרגע זה המצב. ובשורה התחתונה אני חושבת שלכל אחד מאיתנו מגיע להיות בטיפול שהוא מרגיש בו מכובד, שיש אמון, שיש עבודה יחד ובשקיפות. מטפלים הם בסה"כ בני אדם, הם גם טועים. יש הרבה שיטות וגישות טיפוליות ולכן עלינו לבחור איפה להיות ואצל מי. ואם אין לנו אמון בשירות הפרטי אולי כדאי לפנות לשירות הציבורי, לדעתי שם יש קצת יותר "פיקוח".

אנונימיתאנונימית13/9/2017

אנושיות של מטפל, בעיני מתבטאת קודם כל בכבוד כלפי המטופל.. בהסתרה של הדרך בה הם מטפלים מטפלים מול המטופל - לא קיים בה המושג "ואהבת לרעך כמוך" מכיוון שאף אחד לא היה רוצה שיונו אותו. הטיפול הדינמי ואולי הפסיכותרפיה בכלל כוללת בתוכה באופן מחושב היטב שקרים ומניפולציות מתוזמנים.
לא פלא אגב, שחלק לא קטן מהמטפלים לומדים משחק. חלק לא קטן בטיפול הוא להעמיד פני מטומטמים...

מעבר לכך שחלק מהמטפלים גורסים שיש חשיבות ל'מקום בטוח'.
מטופל שאינו הדיוט מוחלט בסופו של דבר ישים לב שהמטפל 'משתמש' בדברים הסופר-אישיים ורגישים שהוא אמר למטפל נגדו


מעבר לקושי הממשי של ההתמודדות
זה פשוט מוציא את המשמעות מהקשר.
אני יודעת שאם אספר על דברים שאני חוששת מהם
המטפלת שלי תעמיד פנים שהיא מקשיבה ו'תשתדל לזכור' את הבקשה שלי לא לעשות משהו מסוים שממש מפריע לי
ואז 'תיכשל' ותעשה את הדברים שהכי מפריעים לי
אם זה סלולרי על השולחן, אור, מזגן- שאלו דברים טכניים פשוטים ועד לדברים אחרים.
האם המטפלים חושבים שהמטופלים מטומטמים?
אני מגיעה למסקנה
שאת הדברים החשובים ביותר
אני לעולם לא אשתף אותה
אני שואלת אותך הדס ואת כל המטפלים שאלה שאולי יכולה להיות להם חומר למחשבה.
אם אין לי אמון בה
מה הטעם בקשר?

מאמן כושר הוא אדם שאנשים משלמים לו כשהם שיודעים שבאימון יהיה להם סבל פיזי אבל גם מנטלי
בטיפול CBT המטופל מקבל תרגילים של חשיפה
טיפולים מתוך מודעות הן דבר אפשרי (וכמובן חוזה טיפולי בכתב בארצות הברית ובהולנד מוכיח שאפשר להסדיר את הכל - או חלקים רבים מראש)
אולי למטפלים בפסיכולוגיה הקלינית יש חוסר אמון בסיסי בעצמם או בשיטת הטיפול שלהם, מכיוון שעמוק בפנים הם יודעים שהיום הטיפול הדינמי - אילו היו תנאי נמסרים באופן הוגן למטופלים מראש - לא היו מתקבלים אצל חלק מהם. אולי רובם.

לפני שאת הדס- או מטפל אחר מתייחס למקצועיות של מטפלים
מוטב להתייחס לאנושיות של מטפלים.
או ליתר דיוק- למוסריות בטיפול.
בסופו של דבר, אני חושבת שהמאמר הזה של ניצה מביע דבר אחד משמעותי:
הטיפול הפסיכו-דינאמי, כפי שהוא כיום, מיושן, ועליו להשתנות ולהתאים את עצמו. ואני מוסיפה: מכיוון שכפי שהוא כיום הוא בלתי מוסרי. בדיוק להיפך ממה שציינת בסיפא דברייך: לא המטרה היא העיקר, אלא הדרך. המטפלים כיום רומסים את הדרך תוך שימוש ציני ופטרוני - וגם מלא באגו, שאומר במעשים:
אני המטפל. ואני יודע טוב יותר ממך - המטופל - מה טוב בשבילך.

ואני עם המסקנה של ניצה.
יש המוני פורומים של מטפלים. הכל סודי. הכל סגור.
מסתירים. ממי?
אולי אפילו התחילו להסתיר מעצמם.

אנונימיתאנונימית13/9/2017

הדס, אני מוכרחה לומר שאני בכלל לא מסכימה עם המסקנה שלך" שהמטרה של השינוי הוא מה שקורה מחוץ לחדר. "המטרה מקדשת את האמצעים" הוא מושג שהיום לא היה מתקבל.
למה רק ב-CBT מטפל מתכנן את סיום הזמנים עם המטופל
ובטיפול דינמי - לא מנהלים ביחד משא ומתן על מה קורה בטיפול?
יש אשלייה שכן. מטפלים מקשיבים לי. אבל אז הדס - את יודעת מה הם בדרך כלל עושים?????
הפוך!!
ברור שאת יודעת, וועדת האתיקה יודעת. זה סוד גלוי.

האליל שלכם כתב כך:
"בכל הנוגע ליחסים עם האנליטיקאי על המטופל להיוותר עם שפע של משאלות שלא מולאו..."
(פרויד)


הדס תורג'מןהדס תורג'מן13/9/2017

תגובה לניצה.... ראשית המאמר שאותו ביקרת עניין אותי מאוד.
שנית קראתי את דעתך והיא גרמה לי לחדד את המחשבה שלי.
היה לי קשה לקבל את דברייך כיוון שהנימה היתה תוקפת מאוד וחד משמעית.
אני מעריכה את האחריות המקצועית שאת משדרת ואת ההבדל המהותי והמשמעותי בכך שיש מטופל שמשלם ויש מטפל שמספק שירות. לפעמים אני מרגישה שמטפלים נהנים מהאתגר האיטלקטואלי של לנתח ולפרש בעוד שבנינו המטופל היה מעדיף לסיים את הטיפול בהקדם ויותר מכך-למצוא לו קשר משמעותי אמיתי ללא תשלום.
אני מעריכה את דברייך שמציבים גבולות ומדגישים את האחריות של המטפל.
עם זאת במאמר אותו ביקרת, המסר שאני מקבלת הוא שכשהמטפלת הביעה צד אנושי שלה והסכימה לקבל אותו אז גם המטופלת יכלה לא להתבייש בצורך שלה ולקבל אותו.
והמסר המשמעותי מהמאמר הוא גם ההכרה של המטפלים למילה טובה וכו' אני מסכימה שגם אם הם לא מקבלים מהמטופלים שלהם עדיין מחוייבותם לטפל באופן מקצועי. אני גם חושבת שעליהם לבדוק איפה בחייהם חסר להם מילה טוב וערך מהסביבה שלהם ומחוץ לחדר טיפול.
אני אחזור למה שלדעתי יכול לקדם טיפול והוא אנושיות של המטפל והכרה בכך וגם להביע זאת - כשזה באופן שבתאים ומקדם את המטופל.
והכי חשוב תמיג לזכור שהמטרה של השינוי הוא מה שקורה למטופל מחוץ לחדר.

אנונימיתאנונימית11/9/2017

אולי ניצה כותבת כאן כי אין לה מקום אחר שהיא מרגישה שמקשיבים לה גם אם הם "לא פופולריים"?. אני כמטופלת מרגישה בצורך שיהיה מקום עבור המטופלים- כמוני, שנמצאים בטיפול נפשי וזקוקים לעזרה נוספת, גם אם לא באופן קבוע, בין המפגשים.
לדעתי המצב הזה לא תקין, שאין שום גוף מקצועי שעוזר למטופלים ולוקח אחריות!
כך המצב בחסות החוק: כשביררתי מול המשטרה נאמר לי שהם לא מתערבים בקשר בין מטפל למטופל. (אם היו חובות למטפל כלפי המטופל הם כנראה היו נדרשים לכך)
כשפניתי לבירור מול משרד הבריאות נאמר לי אותו דבר: לא מתערבים בקשר בין מטפל למטופל.
כשפניתי לבירור מול ועדת האתיקה נאמר לי אותו הדבר: ועדת האתיקה לא מתערבת בקשר בין מטפל למטופל! (למעט הגשת תלונה עקב עבירה אתית).
אבל קורה שמטופל צריך עזרה שהיא לא בהכרח עקב חוסר אתיקה של המטפל, והמצב כיום הוא שאין לו שום כתובת!! לא במייל, לא טלפונית ובטח לא פרונטלית.

באתר הזה למשל יש לא מעט פורומים וכולם כולם- עבור מטפלים בלבד.
למטפלים יש יעוץ של ועדת האתיקה, קולגות, הדרכה, מורים, ניצה הזכירה בעבר ימי עיון קורסים ספרות, איגודים מקצועיים שונים ובטח שכחתי משהו
אני חושבת שלמטופלים אצל פסיכולוגים צריך שתהיה כתובת נוספת למטפל ! למקרה שהמטפל בחודש בחו"ל, או שהוא לא יכול או רוצה לתת למטופל משהו שהוא זקוק לו, או שהמטופל לא מצליח להסביר למטפל את עצמו.
טיפולים נפשיים הם דבר לא פשוט. הבעיה אני חושבת היא אחרת, שיש מטופלים שמגיעים כדי לקבל תמיכה- וחושבים שטיפול נפשי הוא בסגנון הומני, בעוד שהמטפלים (חלקם-הדינמיים כנראה) רואים בטיפול כ"חדר כושר" לנפש.
וכך יוצא שמטופל יכול להגיע כדי "לנפוש"- כשהוא רוצה לקבל מקום שמותאם ומתאים את עצמו לצרכים שלו, בעוד אצלך חלק מהמטפלים יש מטרה הפוכה- להפוך את המטופל לעצמאי יותר נניח על ידי איתגור מנגנוני ההגנה וכדומה.
כיום המצב שמבחינת החוק בין הפסיכולוגים הקליניים - לדוגמא - מצד אחד יש גיוון רב בשיטות הטיפול (דינאמי, CBT)
ומצד שני- המטופלים לא תמיד יודעים מראש לאיזה קשר הם נכנסים או לאיזה קשיים נפשיים הם עלולים להיקלע.
ואין למטופלים כתובת. כתובת מקצועית, קבועה, שאליה ניתן לפנות כדי ל ה ע ז ר בתוך הקשר הטיפולי.
תיווך, במילים אחרות.
מצד שני מטופלים לא מקבלים שום מסמך בכתב עם זכויות או חובות שלהם ושל המטפלים שמבהירים להם את ההבדלים בין המטפלים והגישות השונות ומה הדרישות מהם כמטופלים ומה הסיכונים הנפשיים בטיפול. אני למשל כשהתחלתי את הטיפול הנוכחי הרגשתי מתח נפשי שהחמיר כתוצאה מהשיחות והייתי בבעיה גדולה. ואני כלל לא היחידה.
מה היה קורה אם אני למשל באופן עקבי לא ממש מצליחה להביע את עצמי במילים, ואם לא הייתה לי מטפלת שהייתה מוכנה- או אפילו יכולה להתמודד עם הקשיים שבטיפול איתי- מי יודע מה היה מצבי.
בפורום "הפסיכולוגית" בתפוז למשל לאורך השנים יש אם אני לא טועה לפחות 7 מקרים שונים שבהן מטופלות "נזרקו" מטיפול מעכשיו לעכשיו.
בפורום "תמיכה נפשית למבוגרים" אחד מהכותבים הקבועים - "פילוסוף רוחני33" עד היום לא הצליח להתגבר על טיפול ע"י פסיכולוג קליני שפגע בו.
ונראה שהוא אפילו לא מרגיש, שיש לו מקום להביע את התסכול על השנים שעברו, על הקשיים כתוצאה מכך.
המצב הנוכחי שאין כתובת למטופלים, לדעתי פשוט בלתי נסבל ולא יכול להימשך.
אני שואלת את עצמי ואתכם האם יתכן שגם מטפלים מרגישים שלהם אין כתובת?

למטופלת האנונימית-
מתנצלת שקצת התפרצתי עליך, אני עוברת תקופה לא קלה. אני מעריכה את הכוונה הטובה שלך.

יכול להיות שכדאי לחשוב על שני הכיוונים:
מצד אחד שיהיה מקום שבו מטפלים יוכלו להביע את עצמם בפתיחות יחסית ושדבריהם יישמעו ואולי ייבחנו מול גורמים מקצועיים רשמיים מוסמכים שיהיו מחויבים בחובת הסודיות ההדדית וישמרו על כבודו של המקצוע
ומקום נוסף, נפרד אולי- שבו מטופלים יוכלו להביע את עצמם ולבקש ולקבל עזרה גם בהיותם בטיפול, ויקבלו עזרה מקצועית על ידי אנשי מקצוע.

מה דעתכם?

אנונימיתאנונימית11/9/2017

למטופלת האנונימית - אני לא מסכימה עם ההערות שלך לניצה לגבי ההתייחסות אלי.. לגיטימי שניצה תחשוב עלי מה שהיא רוצה, טוב מאוד שהיא כותבת את דעתה!
בסופו של דבר זה פורום של אנשי מקצוע, ואני זו ש'מתפלחת' לכאן, תוך ידיעה והסכמה של מנהלי האתר אמנם אבל אני זו שהתפרצתי למאמר של ניצה.
ואפשר לצפות שאם אני כותבת לה משהו- שיהיה לה מה להגיב, ושהיא גם תגיד את דעתה. היא בוודאי לא צריכה להציע לי טיפול או משהו בדומה לזה על גבי הפורום, גם אם היא מטפלת.
אולי מעצבן אותה שמישהי שהיא לא איש מקצוע כמוני - מגיבה אליה בדעתנות כזו , כאילו שיש לי בכלל זכות להעביר ביקורת מקצועית. אבל הביקורת שלי היא לא מקצועית, אלא אישית, וככזו, לדעתי- יש לה מקום בדיוק כמו לכל אדם אחר (ולכך מיועד בין היתר האתר הזה - לא רק לאנשי המקצוע).
אני חושבת שזו אחריות שלי על החיים שלי ואין לה מה לצאת להגנתי כאילו שאני אדם חסר-ישע. אני זו שהתפרצתי למאמר, אם יהיה לי קשה עלי לעזוב, ולא ניצה היא שצריכה להתאים את עצמה אלי.

לדעתי - לא נכון להתמקד במה שאת עשית, בניתוח של הדברים של ניצה או של אירנה מכיוון שהנקודה החשובה באתר היא לא האמת או השקר בלבד.
לקחת מאמר שפורסם באתר למורשים בלבד, ולפרסם חלקים ממנו, ללא אישור המחבר, ובפרט תוך הזכרת שמו והעברת ביקורת, הוא דבר שאיננו נכון גם אם כל מילה מדבריה של ניצה אמת.
הוא לא נכון חברתית, מוסרית, ובוודאי שלא מקצועית- כשבאתר הזה שתיהן אנשי מקצוע מוסמכים ובכירים ומייצגים את הפסיכולוגיה בעיני שאר הקוראים, גם אם הן ממש לא מייצגות את הרוב בדעותיהן.

זכותה של ניצה ושל כל אחד אחר להחזיק בתפיסת עולם אחרת, באמונה דתית אחרת, את או אני והמטפלת אירנה או ניצה איננו העיקר, אלא יוקרת המקצוע נפגמת כאן בעיני. (ולא לעניין הביקורת שלך על הפילוסופיה של ניצה).

ולדעתי, לאנשי מקצוע בכירים שמפרסמים מאמרם תחת שמם ומקבלים במה- יש אחריות מקצועית, בעצם ייצוגם - גם אם באופן חלקי, את המקצוע.
ההתייחסות לתוכן שעשית אינה נכונה ורלוונטית במקרה הזה בעיני.
הדיון הזה לא צריך להיות מול כל אדם. ובוודאי שלא לכלול תוכן שמפורסם בכפייה, גם אם יש מאחורי הפירסום מטרה טובה. באופן דומה שלא היית מצפה שמטופלת עם בעיה מינית "תתגבר" על ידי אונס. והסברים כגון זה שבחרת בבן זוג נאה, או אונס על ידי איש מקצוע, אינם רלוונטיים.

חשוב לי לציין שאני מבקשת מאף אחד לא לצאת להגנתי ולא להתבטא בשמי.
אני באופן עקרוני נגד סתימת פיות. אם הייתי רוצה יחס עדין ומחבק כנראה שמלכתחילה לא הייתי מגיבה למאמריה של ניצה.
יהיה מטופש מצידי להגיב לדבריה ולצפות שלא יהיה לה מה לומר עליהם. ואת יודעת מה - גם לא הוגן.
לגיטימי שניצה תענה על דבריי. ושתהיה לה ביקורת. ואם תהיה לה כזו אני אשמח לשמוע אותה!
העיקר בעיני הוא שהאנונימיות שלי תישאר, אם אני רוצה בכך
ואני לא כותבת באתר הזה כדי לקבל כבוד וגם אינני מחפשת הגנה ממטפלים כמו גם ממטופלים. לתשומת ליבך.

אנונימיתאנונימית11/9/2017

לדעתי הדבר הנכון הוא להוריד את המאמר המבזה הזה, ובהקדם האפשרי.. בין אם הכתוב אמת ובין אם שקר מוחלט.
אם מה שמפורסם בו נכון- לא מתאים שיאמרו דיברי ביקורת קשים כל כך על מטפלת בפסיכולוגיה הקלינית על ידי פסיכולוגית בכירה כמוך. (להבדיל אלפי הבדלות אם היו נאמרים אותם הדברים על ידי אדם פשוט שאינו מזדהה בשמו וכאיש מקצוע. למשל כל דיעה שלי שתיכתב כאן, כיוון שאני לא פסיכולוגית ואדם ש"מחוץ למקצוע" באופן טבעי הדיעה שלי הבלתי מקצועית תעשה הרבה פחות רושם. ואפשר לזכור שבכל הכתיבה שלי לא פירסמתי שמות במקומות גלויים בפורום ואולי תתפלאי לשמוע אבל ביקשתי אישור לפירסום וקיבלתי סירוב! וכיבדתי אותו. כתוצאה מכך אדם זר שנקלע לאחד המאמרים שבו כתבתי לא יודע בוודאות במי מדובר)
ובין אם מה שמפורסם בו לא נכון- שאז לא מתאים שישארו שקרים במאמר של אדם מכובד ברמה שלך.
זו לא בושה להודות בטעות, "מודה ועוזב ירוחם". (משלי, כח)
לא היה מפריע לי כלל שהתגובות שלי במאמר הזה היו נמחקות במלואן. נעשית כאן הלבנת פנים נוראית כלפי אירנה והיא נמשכת כשהמאמר ממשיך בפרסומו. כל מי שיכול לדעתי צריך להתערב על מנת להוריד את המאמר הזה בהקדם. אבל כנראה שלא מעט אנשים מפחדים ממך. אני גם קצת האמת. אבל בכל זאת- אם כבר התחלתי לומר את דעתי, ואני לא חוזרת בי משום דבר טוב שאמרתי עליך ועל הכתיבה שלך - יש גם מעט ביקורת, שגם היא צריכה לטעמי להאמר במלואה, וחשוב היה לי לדייק ולפרט את מסקנתי הנ"ל, שהגעתי אליה לאחרונה.
עצם העובדה שלא ענית מייד תשובה מתעמתת כלפיי מעידה שאת מקשיבה ושיש בך נכונות לשמוע. ואני מאמינה שאת גם יודעת לקבל ביקורת. אולי אף חלק מהפרובוקטיביות שלך במאמריך מבטאת את הכמיהה שלך לפידבק אמיתי, גם אם נוקב. בבקשה, הרי הוא לפנייך.

מטופלת אנונימיתמטופלת אנונימית11/9/2017

ניצה, אינני מטפלת. סה״כ קוראת ולומדת פסיכולוגיה..
קראתי את הביקורת הראשונה שלך על אירנה, וגם את תגובותיהם של הגולשים.
הבחנתי כי יש בך את הנחישות להתבטא ולהביע עמדה גם כשזה מצריך הרבה אנרגיות. יחד עם זאת, אני לא יכולה להתעלם מהפירושים הקיצוניים שלך לדברים, שדי מעיבים על היכולת שלי לחשוב על הביקורת שלך כמקצועית ולגיטימית. בכל מני פעמים שונות את מציגה אמת כלשהי שהיא מאוד דיכוטומית בעיניי. את מצופפת את שורותיה של אירנה וחושבת שאת פשוט מנפנפת כל מני מטפורות פופוליסטיות ומתייחסת לעיקר. לא כך הדבר. מה שאת בעצם מראה זה חוסר יכולת להכיר בכך שאירנה הציגה חלק בעבודתה שלהרגשתה הוא לא מדובר. אולי היא לא הרחיבה מספיק במקומות מסוימים, כמו להסביר איך התחיל הטיפול ואיך הוא הצליח. אולי היא לא ציינה מספיק שהיא יודעת מה עלול להישתמע בטעות. מאיזושהי סיבה אני מרגישה שאירנה בתום לב לא הרחיבה במאמרה עניינים מסוימים כי לא חשבה שזה כל כך נחוץ ועלול לעורר התנגדויות חריפות כמו שלך.
אירנה לא הראשונה להתבטא כפי שהיא מתבטאת, בין אם זה איפה שהיא בוחרת להרחיב או להמעיט ובין אם זה הביטויים והמטפורות שהיא בוחרת... ואת מאשימה אותה בשפה שלא נחווית כמושלמת בעינייך כאילו היא הראשונה שמדברת אחרת ממך.
בקצרה, זה שאירנה מתייחסת לסובייקטיביות שלה כמטפלת ועל זה בחרה לכתוב את המאמר, לא אומר שזה העיקר בעיניה במקצוע שלה ובחייה האישיים ושאין למטופלים שלה מקום.
פירוש קיצוני נוסף שעשית, זה להגיד לקוראות אנונימיות שלא מזדהות בשמותיהן, שאדם שאינו מופיע כאישיות עצמית לעולם לא יתחבר אל עצמו.
סלחי לי על הגסות, אבל מאיפה הפילוסופיה בשקל הזאת?
כמי שמתיימרת להיות גיבורת המטופלים, זאת שמדברת בשמם של אנשים שקולם לא נשמע, את אמורה לדעת כמה המקום שלהם פגיע. את כמרצה(ככל הזכור לי) בטח צברת ניסיון ולמדת כמה דברים על איך להופיע ולדבר מול קהל. זה לא משהו שלכולם יש אותו. אפשר להתייחס למגיבה האנונימית בפרט(ואני מניחה שאת, האנונימית, תקראי את זה ואני מתנצלת) כמבקשת במה משל עצמה בפוסטים שלך, ואני שמחה שיש מטופלת שמרגישה חיבור לדברים שאת אומרת. יכול להיות שחוסר האונים מול תגובותיה החוזרות הוביל אותך להגיד משהו שחשבת שימנע ממנה מלהמשיך להגיב. אבל גילוי נאות, אני מטופלת ואני, לא מתחברת לדברים שאת אומרת. יש כל מני מטפלים פושעים שאונסים, מטרידים, משחזרים פגיעות או ״סתם״ אדישים כלפי מטופליהם, שבדרך כלל דוגלים בגישות קלאסיות ולא מדברים בפתיחות לב כמו זו של אירנה, מה שמזכיר התנהגות בחברות דתיות.
אז גם אם אני לא אסכים עם מאמרים כמו של אירנה(ואני לא אומרת שכך הדבר), אני מעדיפה מטפלים כמוה מאשר אלו שפוגעים באמת ומסתתרים.
ואני לא חושבת שלפרסם את המאמר כך שרק מטפלים יחשפו אליו זה להסתתר. כמטופלת אני לא נפגעת מזה ולא חושבת שזה מתנשא אבל זוכרת טוב מאוד שלא כל המטופלים כמוני, ויכול מאוד להיות שאם הייתי חוזרת אחורה לתקופה בה לא ידעתי מהו טיפול והייתי קוראת את המאמר שלה, הייתי חושבת, כמו שאמרת, שהוא ״הזוי״. אבל כל העניין הוא, ומטפלים תמיד אומרים את זה, ש״עד שלא מתנסים בטיפול, לא יודעים מה זה״.
לדעתי את צריכה לשים לב שבהרבה מקומות במאמרה של מילנה שאת מצביעה עליהם כבעייתיים מבחינת התבטאות וניסוח, את פועלת כך בעצמך.
אני אגב, מכבדת לגמרי את זכותך ורצונך להביע דעה נגדית ולהביא אותה לידי הקוראים וחושבת שזה רלוונטי תמיד.
זה לא ניסיון למנוע ממך להגיב כלפי כראות עיניך, אלא שאני באמת מאחלת שגם את וגם אנשי טיפול אחרים יוסיפו ויכתבו את דעותיהם, מקובלות או לא.

אנונימיתאנונימית8/9/2017

תודה ניצה על התגובה המהירה והתוכחה שלך. אנסה לענות באותו המטבע. ראשית- הצעתי משהו כללי- כמובן שאם היה מייעץ לי מטפל הייתי מוכנה להזדהות בשמי המלא, אבל זה כל עוד מובטח לי חיסיון מצידו.
אני תוהה - זו לא הפעם הראשונה שאת מעירה על פירסום שם אמיתי כאידאל ומקור הערכה בעינייך, האם אילו הייתי כותבת לך באופן אישי והיית יודעת את שמי והפרטים שלי, במידה ולא הייתי בטיפולך או שלא היית מקבלת אותי לטיפול, האם היית מרגישה חובה לשמור על פרטיותי..
אני במקרה יודעת מה היית עושה, כך שאת לא צריכה לטרוח ולומר לי.

באופן הפוך לדברייך ולמרות שאני חושבת שהדיעות שלך רלוונטיות וחיונית, צרמה לעיני הדרך שבה ציטטת והוספת ביקורת נוקבת עם שם המלא שמאפשר בוודאות זיהוי מטפלת, וזאת תוך ציון מפורש (!) שאותה המטפל בחרה לא להזדהות מול קהל המטופלים ובכלל, ובכך חשפת אותה חרף רצונה אולי באנונימיות. (וגם את הביקורת שלך על מעשיה- חשבת איך היא מרגישה? או מה יחשבו על כך קולגות שלה? או לקוחות פוטנציאליים שלה? מודרכים? מטופלים נוכחיים שאולי יחשפו למאמר?)
כשאני כתבתי בפורום הזה לא כתבתי באופן גלוי את שם המטפלת, ואני חושבת שנכון שאעשה זאת גם כעת, כמו כן אבהיר שאינני מעוניינת כעת בפרסום שלי.
אני חושבת שהיית יכולה להשתדל להתנסח באותה צורה בערך בדרך שכתבת את מאמרך "לפרוץ דרך בטיפול" - עם מסקנות שלך ללא ציון שם של מטפל (או מטופלת) ספציפיים.
כואב לי על אנשים שאני מכירה שהתאבדו, כולל במשפחה, אני רואה זאת כחובה מוסרית מצידי להגיב לפוסט שלך - ואולי אני מרגישה בנוח להגיב אצלך דווקא מכיוון שאני יודעת שאינך מחבבת אותי יותר מידי. (אם להתבטא בעדינות).
יחד עם זאת אני מכירה בכישורייך הרבים כאדם וכנראה גם כמטפלת, ואני מסכימה עם חלקים נרחבים מהמסקנות שלך, ואני חושבת שהמאמרים שלך יכולים לעורר מודעות ואף להציל נפשות
ויחד עם זאת לעיתים המאמרים שלך נוקבים ובוטים וחושפים בכפייה ויש בכך חוסר הגינות וחוסר מוסריות מסוימים, ובמידה בה הם עשויים לעזור למטופלים הם גם עלולים לפגוע במטפלים ואף ביוקרה של המקצוע ואולי גם בביטחון של חלק מהמטופלים הנוכחיים או העתידיים שלך או של אחרים- שמודעים לעובדה שאת מציינת שמות של קולגות למשל. בנוסף היה ראוי שתצייני בפוסט גם את תגובתה של אירנה בפוסט ותקבלי את רשותה לפרסום המאמר, דבר שמתוך הפוסט שלך לא ברור האם נעשה.
מקווה שתקבלי את הביקורת שלי ברוח טובה. שבת שלום.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום8/9/2017

תגובה של דר ניצה ירום. לאנונימית ולכל המגיבים שאינם מזדהים בשמם האמיתי ובכתובת אמיתית:
אדם שאינו מופיע כאישיות עצמית לעולם לא יתחבר אל עצמו.
הבלוג הוא מאמר דעה שלי, אין לי אפשרות לתת טיפול רציני מתוך דו שיח בכתב,
מקסימום אפשר לתת עצה והכוונה. וגם זה רק לאדם מוגדר.
בברכה ניצה ירום

אנונימיתאנונימית8/9/2017

הדברים שאת מעלה כאן ניצה, חשובים מאוד. ואני כמטופלת שואלת את זה בעצמי... אני מעתיקה הודעה שכתבתי בפורום "תמיכה נפשית למבוגרים". ובה הזכרתי את הפוסט הזה שלך ניצה.


אני בטיפול ורע לי
אנחנו לא נפגשות בשבת, הטיפול עצמו הוא פעם או פעמיים בשבוע
כמו שד"ר ניצה ירום כתבה כאן :
"למטפל יש ארסנל שלם של סיוע: הכשרה מקצועית, ייעוץ מקצועי, אנליזה אישית, איגודים מקצועיים, ספרות ענפה, ימי עיון, קורסים ועוד."
המטפלת שלי לא מטפלת ב-DBT זה אומר שאין טלפונים בין המפגשים
הפגישות הטיפוליות- מצד אחד עוזרות לי בחיים להתקדם
מצד שני אני זקוקה לתמיכה כדי להתמודד איתן. אז סיכמתי מראש עם המטפלת שאם יהיה לי קשה אני אמשיך לשלם לה מבלי להגיע. אבל זה הפתרון היחיד? ומצד שני כשאני מגיעה לאחר מכן קשה לי יותר!! אינני רוצה להפסיק את הטיפול, והוא עוזר לי, אבל אני צריכה עזרה כדי להמשיך בו. אם למישהו היו קשיים בטיפול הוא אולי מבין אותי.
ויש לי תמיכה שכזו, בערך. לא במידה שאני רוצה. מספיק כדי להמשיך לחיות, אבל לא ברמה שאוכל להמשיך להיפגש עם המטפלת. ואינני רוצה בלעדיה, אני נקרעת כאן, בכאב נפשי כבד.
העניין הוא אחר:
במידה ואני בטיפול, והטיפול מועיל לי, אבל אני זקוקה לעזרה בין המפגשים
למה אין איזושהי כתובת לתמיכה לי כמטופלת?
אני לא מדברת על מתנדבי סה"ר שאמנם עוזרים אך עם זאת הם אינם אנשי מקצוע ואפילו לא על המנהלות של הפורום "הפסיכולוגית" שהן שתיהן מטפלות אך אינן חייבות לכותבים בו דבר מבחינה טיפולית.
אני מתכוונת לפסיכולוגים קליניים עמיתים, בכירים- שיעזרו למטופלים שלהם או של אחרים, בתשלום מצידי, על ידי שיחת טלפון, מייל, או מפגש.
לא בהכרח בזמינות של 24 שעות כמו בית חולים אלא אפילו בשעות סבירות מינימליות כדוגמת מוקדים טלפונים, ואפילו בדומה לתמיכה של סה"ר - שעתיים שלוש ביממה, בשעות ממוקדות, לא כולל ימי שישי.
אחדד שכוונתי לסיוע מקצועי מוסדר של פסיכולוג קליני למשל - שיעזור לי (אם צריך בתשלום- אבל שתהיה כתובת!) במהלך קשר עם המטפלת בדומה להדרכה שיש למטפלים. כיום אין מקביל שכזה למטופל.
וכהתחלה כל דבר עדיף מהכלום שקיים היום.

יש אתר "פסיכולוגיה עברית", למטפלים, ואין אתר דומה לכך למטופלים.
ויש המון מקומות בהם מטופלים יכולים לכתוב ולקבל "עזרה" מקצועית שמתבטאת פחות או יותר במילים: "אם את רוצה להמשיך את הטיפול, עם המטפלת הנוכחית, תדברי עם המטפלת".
נניח שאני זקוקה לעזרה נוספת, מקצועית, והמטפלת לא מוכנה או לא יכולה לתת אותה? נניח שמטפל נמצא בחופש של חודש בחו"ל, והוא לא זמין.
איך יתכן שלא חושבים על מצב שבו מטופל זקוק לעזרה והוא מכל סיבה לא יכול לקבל אותה מהמטפל הנוכחי?
פסיכולוגים קליניים למשל מטפלים באנשים שיש להם חרדות, דיכאונות, בעיות נפשיות - לפעמים גם ניסיונות אבדניים. והם לא זמינים תמיד.
ומה עושה מטופל שמרגיש רע כתוצאה מהטיפול וזקוק לעזרה נוספת חריגה?
אני אינני היחידה שזקוקה לעזרה כתוצאה מטיפול, או תוך כדי טיפול.
**צביאל רופא כתב על הפסיכותרפיה, מאמר נוקב על חברים שלו שהיו בטיפול נפשי והתאבדו, כך קרה גם במשפחה שלי. למישהו איכפת מהמטופלים?
אפילו לאחר שמטופל מתאבד, נדמה שקולו לא ממש נשמע..

אשמח לשמוע תגובות של פסיכולוגים ומטפלים עמיתים.

**קישור למאמר של צביאל רופא:
http://www.hebpsy....d=304