פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

למי אין היסטוריה זוועתית? או מחשבות לשנה החדשה.

פרופ. עמיה ליבליך | 3/9/2017 | הרשמו כמנויים

חוליה מרכזית בסיפור ההיסטורי שעיצב אותי אישית, ונדמה לי את כל בני דורי הצברים, היה שההיסטוריה של העם היהודי היא כל כך מיוחדת, בעיקר ברדיפות ובזוועות שעברו על עמנו, ובהישרדותו המופלאה. המונח אנטישמיות משתלב בנרטיב זה כאבן יסוד, ומסביר איכשהו את כל מה שקורה או קרה. כל לימודי ההיסטוריה היהודית הזכורים לי היו כמו דילוג מאסון לאסון, מרדיפה לגירוש וחוזר חלילה. עד להקמת המדינה...
בשנים האחרונות אני מרבה לחשוב על הייחודיות המפוקפקת הזו. חברי יאיר אורון מנוה שלום העוסק בג'נוסייד, וידוע בעיקר בחקר השואה הארמנית, כתב על התופעה הזו בחלקים שונים של העולם, ומוכיח כהיסטוריון רציני שתופעת רצח-עם הייתה, ועדיין קיימת, בהחלט לא רק בשואה 'שלנו'. בלי להיכנס לויכוח מספרי מזעזע, הבודק לאיזה עם או אומה היו יותר קרבנות, ברור שאין כמעט יוצאי דופן בזוועות היסטוריות רבות-נפגעים מעשה ידי אדם סביב העולם.
תופעת הנדידה מארצות המזרח התיכון, אסיה ואפריקה, זכתה לכינוי "משבר הפליטים" החל משנת 2014. צילומי הבורחים הצפופים בסירות רעועות בים התיכון כבר נצרבו בתודעה של כולנו. ומי הם למשל, המנקים השחורים בחוף יפו ובת ים, שאני פוגשת כל בוקר? מה מוצאם ומה מעמדם החוקי, היכן הם מתגוררים ובאילו תנאים? הם הפכו פשוט לחלק מהנוף. מבקשי מקלט? עובדים זרים? פליטים? ממה/ממי ברחו? לפחות מישהו, גוף ציבורי כנראה, מעסיק אותם. ומנגד, תושבי דרום תל אביב סובלים, מתלוננים ומפגינים.
תמיד אמרתי כי סיפורים אישיים נקלטים יותר מכל סטטיסטיקה. לאחרונה הפכו הפליטים נושא לסרטי קולנוע. שני סרטים משחקים אצלנו עתה בעניין זה והתמונות חוזרות בהם: המון אנשים חסרי כל מחפשים מחסה במרחבים הנטושים של התרבות המבוססת, ומאיימים בעצם נוכחותם על ביטחונה וזהותה. "הצד האחר של התקוה", סרט מעולה גם מבחינה קולנועית, מציג את סיפורו של מהגר סורי בלתי חוקי בפינלנד. "אהבה יוונית" – בעיני קיטש מזעזע - מציג את גורלו של מהגר סורי דומה ביוון. האחד מוסלמי והשני נוצרי. סרטים אלה מביעים בצורה עלילתית את המעבר המסוכן מארץ אוכלת יושביה למקום לכאורה-בטוח, ואת גורלו של הפליט במדינה אליה התגלגל. עלילת הסרטים מעמידה את סיפור הפליט מול יחס השלטונות, שאולי עושים כמיטב יכולתם, מחד, ויחס האוכלוסיה הותיקה, המפחיד באלימותו המתפרצת, מאידך. הסרטים מעוררים אמפתיה גם לאמצעי ההישרדות המובילים את הפליט מתוך ייאוש למחוזות של זיוף ופשיעה. עם זאת, יש אזרחים צדיקים ומצילים, המתעלים מעל הכל. (ראו גם יאיר אורון, "מצילים (צדיקים) ולוחמים" 2016). אם כן, מה שקראתי בכותרת הפוסט הזה 'היסטוריה זוועתית' שוב רווח מאוד, ומי יודע לאן אנו הולכים.
כאן אני חושבת על חברי הקרובים בישר-אייד שנחלצים לעזרה היכן שמתפרץ אסון טבע או משבר מעשה-אדם הפוגע באזרחים. פעולותיהם ראויות להערצה, אולם ברור שזו טיפה בים ואין באפשרותם להתמיד בסיוע כשמצב החירום חלף לכאורה. חברים אלה הביאו אלי לביקור לפני כחודש את נדיה מורד, הפליטה היזידית שהצליחה לברוח מכוחות דע"ש, והפכה לפעילת זכויות אדם. אני מודה שלא ידעתי על היזידים לפני הביקור... עוד ג'נוסייד נסתר של המאה שלנו.
על רקע זה כל כך הזעזעתי מרומן שקיבלתי לקריאה מחברי בארצות הברית, ספר מצוין ועטור פרסים של ריצ'רד פלנגן, ושמו " The narrow road to the deep north" . (בינתיים גיליתי שהוא גם יצא לאור בעברית בתרגום מדויק של שמו "הדרך הצרה לצפון העמוק".) הספר מספר על רופא אוסטרלי, שהשתתף במלחמת העולם השנייה בלוחמה נגד הצבא היפני ונפל בשבי. בכישרון רב הוא מתאר את הזוועות שהיו עניין של יומיום במחנה השבויים שהיה ממוקם בסיאם (תאילנד היום), ובו נדרשו השבויים-העבדים להניח תשתית לפסי רכבת חדשים (ומזכיר את הסרט הידוע "הגשר על הנהר קוואי"). אותם יפנים, שאני מעריצה על טעמם הטוב, נימוסיהם, ותרבותם, מתגלים כחיות אדם בכל המובנים, ומבצעים זוועות נוראות, כולל כריתות ראשים בסגנון המוכר מדע"ש, כשהם מאמינים שהם פועלים באופן תרבותי, בתום לב ובנאמנות למען הקיסר האלמותי העומד בראש הממלכה... זו לא הפעם הראשונה שאני נוכחת בסתירה הזו, שכן ההיסטוריה האכזרית של היפנים כלפי כל מי שאינו שייך לגזע שלהם כבר תועדה ברומנים ובסרטים רבים, כולל הנושא של שפחות מין, שחוזר אלינו שוב בדע"ש...
לפעמים אני חושבת (כנראה לא כל כך רחוק מפרויד שלנו) שיש כנראה תהום עמוקה של רוע בטבע האדם והעולם, היא מתפרצת פה או שם, ואיש אינו מחוסן מפניה.
אם כן, אולי ההיסטוריה שלנו לא כל כך מיוחדת, אני חושבת הבוקר, ביום חם ולח ביפו, כששכני המוסלמים סביבי חוגגים את חג הקורבן שלהם. בואו נרחיב את האופק שלנו ואת לבנו, כי למי אין היסטוריה זוועתית? ובבוקר כזה אני מעיזה להציע שינוי בנרטיב הנלמד אצלנו: הייחודיות שלנו כישראלים, כיהודים, איננה מתמצה בסבל, ולא רק בהמצאת המונותיאיזם, אלא בתחיית השפה העברית, שהיא באמת נס בעיני. ומחשבה מתגנבת: האם זירוז לימודי האנגלית של שר החינוך שלנו מתנכל גם לייחודיות זו?

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

בוקר חג שבועות, אני מתעוררת בבית ביפו בהרגשה שעלי להתייצב בבית הכנסת. זה הפעמון הפנימי הישן שמזכיר...
רגעים של אושר היא כותרת ממש באנאלית, ועוד לפסיכולוגים ודומיהם! אני גם לא מתכוונת או מסוגלת להגדיר מהו...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.