בין תשוקה לשתיקה

קרן רם בר יוסף | 28/4/2017 | הרשמו כמנויים

תקופה עמוסה עברה על כוחותיי ולכמה חודשים ארוכים נאלמתי.

תליתי על המוזה את שלט ה'סגור לרגל שיפוצים', התעטפתי בגלימת דני-דין או בשמה המודרני – "אני-עסוקה-בעניינים-של-מבוגרים-עובדים", וחשבתי על האירועים שקדמו לכך. נפילה אחת יותר מידי, ועוד אחת מיותרת אחריה. כשהרופא אבחן חריקה במרחב האורתופדי, והורה על זהירות – האילמות הפכה לקול מוביל בחיים.

עזבתי את הסינגלים והקווים החמקמקים, ועליתי על שבילים רחבים, -doubleים משמימים ובטוחים.

סיפרתי לעצמי את הנראטיב שהוביל לקלקול , ובעיקר סימנתי במרקר זרחני את מגעה הכובש של התשוקה והריגוש שהתלווה לרכיבה במשעולים צרים בין אבנים והתפתלויות מפתיעות, כגורם המרכזי לפגיעה בשיפוט ובשיקול הדעת המיושב.

התאמנתי על להתבונן על התשוקה מהצד, במבט חקרני המנסה להיגמל.

סיפרתי לי שהתשוקה היא ששיחקה איתי תופסת, דחפה את הגוף ל'עוד אתגר וזהו' ולא הרפתה. עד שנפילה אחת יותר מידי עשתה זאת במקומה.

בספר הכחול הצנום שמצאתי בצומת, קראתי את האופן בו ז'אן קורנו מתאר את התשוקה כ"מכלול תחושות מגוונות, דו משמעויות, ואף סותרות, המשפיעות על הפרט.. בצורה חדה, עזה ולעיתים קרובות בלתי נשלטת. התשוקה ידועה בדו משמעותיה: פעם מטילה אימה, ופעם מעוררת השראה. פעם זהו האל – או השטן – אשר מתגלה ומתעורר באדם, ופעם זהו טבעו החייתי הראשוני של האדם אשר מגיח".

התבוננתי במבוכה במילים של קורנו, וחשבתי כמה שהעיסוק באופניים ואורח החיים המפנה זמן לרכיבה נוגע לחוויות אליהם הוא התייחס. "התשוקה.. מאופיינת בעודף" הוא המשיך וחיזק מולי את טיעונו, "יותר מידי רגשות עזים של אהבה ושל שנאה, של כעס ושל קנאה שבהם האני אינו שולט עוד, רגשות אשר משחיתים את הגוף “

"אהה! הנה הפושעת", חשבתי, מבטיחה לעצמי להמשיך ולהתחקות אחר הרגע בו היא מפלבלת את עיניי, ומשחיתה את גופי (כמובן רגע אחרי שהיא עזרה לי לפסל אותו סוף סוף לתפארת).

מאידך, הודיתי בשקט, מגיל מסויים ואולי מרגע בחיים, התשוקה היא מצרך יקר ערך.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אנחנו זקוקים לה כדי להמשיך ו'לתקתק'. ומי שעוסק בספורט אולי אינו יכול בלעדיה.

במסווה של רצון להשתפר – יש הרבה תשוקה. בלעדיה אי אפשר לצאת לשטח, ולפעמים לשאת את הכאב של ההתחלה, התסכול של לא להיות מקום ראשון, האימה מהנפילה, וכמובן – ההנאה העצומה שיש כשמצליחים. על האופניים נדרשת התחייבות אם רוצים להתפתח. ולא רק ביקור חטוף בסוף שבוע.

ולצד אלה, ובתוך אלה, לפעמים צריך לעצור ולהרגיע את הילדה המתלהבת שבפנים. כרגע לא נכון להאיץ. תרכבי בתבונה. ובקצב אחיד. תעצרי את הסוסים. מי יודע.. אולי דווקא ככה תיפתח לך הדלת הזאת שתמיד רצית.

נזכרתי באטריו – ה'גיבור של הסיפור שאינו נגמר', שלקח על עצמו להציל את ארץ פנטזיה. במסע החיפוש שלו הוא נאלץ לעבור שלושה שערים. השלישי מבינהם הוא המסובך ביותר. אין לו ידית, והוא סגור הרמטית בסלניום פנטסטי. "אז איך אפשר להכנס"? שואל אטריו בבהלה את המדריך שלו.

"הקשב" המדריך עונה. "סלניום פנטסטי מגיב לרצוננו. רצוננו הוא שעושה אותו נוקשה ובלתי נענה. ככל שאדם משתוקק יותר להכנס, כך מתחזקת ומתבצרת הדלת בסגירתה. אבל אם מישהו מצליח לשכוח כל כוונה ולא לרצות ולא כלום – לפניו השער נפתח מאליו".

כלומר – כדי להצליח לעבור, לפעמים צריך לוותר על הרצון לעבור.

גם לאטריו זה נשמע מסובך. ואולי המפתח הוא ביכולת לטפח את התשוקה ולדעת גם מתי להרפות. להשתחרר מחיבוקה החם רק כדי להמשיך ולהתכרבל בחיקה בהמשך.

"אהה, פרדוקסים! סוף סוף שפה מוכרת!.." אני נרגעת. "המורכבות היא הפואנטה.. וכל זה", מזכירה לעצמי מתוך כלי העבודה המוכרים, ומפסיקה לחפש את הצד הנכון של המשוואה.

כי כנראה שהאתגר הוא הוויסות. איך לזהות את הרגע הזה שבקצה שלו מסתתרת הגלישה עצמה.. אל אובדן בוחן המציאות, אל העוצמה של ההיבלעות.

חודשים עברו. האופניים המשיכו להתגלגל, ולאט לאט, היער ופריחות האביב סימנו לי להתקרב.

"רכיבה בשטח היא משחק עדין בין שליטה ובין אובדן שליטה" אומר המדריך (החדש) עם-הנצנצים- בעיניים. ואני, עם ערימה של פחדים ומארז של סקרנות וחשק, בודקת שוב את גבולות ההעזה.

בדרך נותנת לאדרנלין להצטלצל שוב בכוסיות השמפניה המרוות את המוזה.

נראה לאן הפעם השביל יזמין.

________

ציטוטים מתוך:

"אנרגית התשוקה",ז'אן קורנו, בתוך הספר:" על התשוקה", בעריכת ז'אק אנדרה

"הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה, עברית - חוה פלץ, הוצאת לדורי