מה? נגמרו האבות הקשובים והאמפטיים? שוב על הגבר כנכה רגשית? עיון בסקירתו של אורי פריד "אני לא לבד"
daniel becker | 12/10/2016 | הרשמו כמנויים
עיון בסקירתו של אורי פריד "אני לא לבד" - סקירת יום העיון גבריות ואבהות בתקופה של שינוי (אתר פסיכולוגיה עברית – 2.10.16 )
רגע אחד שקט בבקשה / נתן זך
רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני
רוצה לומר דבר מה. הוא הלך
ועבר על פני. יכולתי לגעת בשולי
אדרתו. לא נגעתי. מי יכול היה
לדעת מה שלא ידעתי.
החול דבק בבגדיו. בזקנו
הסתבכו זרדים. כנראה לן
לילה קודם בתבן. מי יכול היה
לדעת שבעוד לילה יהיה
ריק כמו ציפור, קשה כמו אבן.
לא יכולתי לדעת. אינני מאשים
אותו. לפעמים אני מרגיש אותו קם
בשנתו, סהרורי כמו ים, חולף לידי, אומר
לי בני.
בני. לא ידעתי שאתה, במידה כזאת, איתי.
שוב יחסי אבות בנים כביטוי לפספוס, החמצה, בן שלא ראה עד אשר האב לא היה, אב שלא ידע את מה שהיה נבוך לדעת. כך הצטיירה לי תמיד ההתייחסות של הפסיכולוגיה במעט הדיון שיש אודות הסובייקטיביות הגברית בכלל וביחסי אבות בנים בפרט. לעתים קרובות תחת סימנים של אשמה, בושה, פספוס והחמצה על רקע מוגבלות רגשית של העומדים בשני צידי המשוואה: אבות ובנים. מעולם לא הסכמתי לרוח זו של האשמה ואפולוגטיקה שכה מאפיינים את הדיון העכשווי במגדר הגברי.
ברוח ובדעה מוקדמת זו ניגשתי לקרוא את סקירתו המצוינת של אורי פריד את יום העיון בנושא אבהות וגבריות. בעיני הסקירה מצוינת בשל העמדה הסובייקטיבית של הסוקר כפי שבאה לידי ביטוי בכתיבתו, לגבי דיוק הסקירה בהבאת תוכן ורוח הכנס אין לי מה לומר, כי לצערי לא נכחתי שם. (אגב, למען הגילוי הנאות אני הייתי המארגן ומנחה של יום העיון בנושא הגבריות שנערך ב2013 , אותו אורי מזכיר בראשית דבריו).
מונחה על ידי רצון להוכיח שכל מה שיש בנושא הגבריות והאבהות הוא האשמה ואפולוגטיקה יצאתי לסקור את סקירתו של אורי.
אכן המרצה הראשון מצוטט כמספר שאביו סרב להיות נוכח רגשית במקום שבו יצר כאב בקרב בני המשפחה, מה שהוביל לבסוף גם להתרחקותו של הדובר ממנו. את סיפורו האישי קשר לאמירה על כך שאנו כחברה לא מלמדים גברים להישאר במקומות שבהם קיים כאב. מכך הקיש גם על היעדר המודל של קשר רגשי מיטיב בין אב ובן והצורך בבניית והקניית מודל שכזה, הן בשיח הבין אישי והן בשיח התוך אישי. בהקשר זה מצוטט כץ, 2009 כאומר שבושה ואשמה הן שתי תימות שמלוות גברים סביב סוגיות שקשורות לאבהותם.
המרצה השני, התייחס בעיקר לגיבוש הזהות של הגבר הישראלי ובכך לאכזבתי לא תרם לביסוס ההנחה שלי לגבי העמדה המונוליטית של החברה בהאשמת הגבר על העדר יכולת אמפטית ומוגבלות רגשית ועל האפולוגטיקה מצד הגבר על כך.
המרצה השלישי התייחס לכאורה בהרחבה לשירתו של רוברט בליי אבי הזרם המיתופואטיקה הגברית ובפרט לשלושה שירים מהם מצטייר העולם הגברי שמציע בליי כמנוכר, מורבידי, רווחים בו הגשם והשלג, הקר והזנוח. המשפטים שבורים, מקועקעים, מבוקעים כמו המדרכות המושלגות במדינת מינסוטה שבה גדל. המפגש עם האב מתרחש בעולם החלום, או לאחר מותו, או שניהם. גם את המפגש עצמו מלווה תחושת החמצה של מה שהיה יכול להיות ואולי לא יתקיים לעולם. מהסקירה עולה כי הפתרון שמוצע על ידי הדובר השלישי להתרת קונפליקט בלתי פתיר זה, מתבסס גם על שיר של בליי שמסתיים בגילוי אמפתיה של הבן כלפי האב, שמא יכול החיבור להתרחש רק דרך פנייתו של הבן אל אביו.
המרצה הרביעי מצוטט טוען בדבריו שגברים מנצלים לא פעם את זכויות היתר שלהם במשפחה על מנת ליצר שיח שאינו דיאלוגי, כזה המאפשר להם להתכנס לתוך עצמם ולהימנע כמעט לחלוטין מלשמש משענת רגשית עבור האחר.
בנקודה זו הפסקתי למעשה לקרוא את הסקירה והחלטתי שאכן הדוברים מצדיקים את טענתי לגבי התפיסה הסטראוטיפית של החברה את הגבר כנכה רגשית ובעיקר ביחסיו עם הקרובים לו ובפרט עם בניו הזכרים. כאן עטתי כמוצא שלל רב על תגובה של אחת הקוראות שטוענת להזדהות עם רוח הדברים שעולה מתוך סקירת הכנס ולדבריה "אני אישה וכל מה שדובר ביום העיון רלבנטי גם עבורי בגלל הקשר הקשה שהיה לי עם אבי, ובגלל שהחוויות שלי מזוגיות עם גברים טעונות בקושי שלהם להכיר בכאב שלי, לבקש סליחה, להשאיר לי את מתחם האימהות ולנוע במתחם האבהות, וכו, וכו-".
מצויד בכל מה שמניתי לעיל ישבתי לכתוב את הפוסט הנוכחי, ברוח ש"אמרתי לכם!" רק האשמה ואפולוגטיקה יש בהתייחסות לגבריות בכלל ולאבהות בפרט, אלא שבקריאה שנייה של הסקירה והתגובות לה, מצאתי לה חבויה התייחסות אחרת לנושא.
המרצה החמישי מצוטט כמציע מודל גברי שבו "להיות אבא זה לא אומר להיות אמא", כלומר ישנה יחודיות וחשיבות אינהרנטית של ההחזקה ההורית האבהית.
מכאן לצורך, לפחות למען היושר האינטלקטואלי, להתייחס לתגובה אחרת לסקירה. כותב התגובה מצטט שיר של פול סיימון (כתגובה לשיר אחר של סיימון המצוטט על ידי אורי פריד - סוקר יום העיון). משני השירים עולה אופציה אחרת לאבהות הגברית. בשיר של סיימון שמצוטט על ידי אורי, האב בא להסביר לבנו את הסיבות (reasons – גם סיבה וגם הגיון) לאשר עולל לו ובסופו של דבר מסתפק האב בנשיקה על מצחו של הבן הישן.
“..And I know a father who had a son
He longed to tell him all the reasons for the things he'd done
He came a long way just to explain
He kissed his boy as he lay sleeping
Then he turned around and he headed home again..”
הדברים הם יותר מפורשים בשירו השני של סיימון המצוטט על ידי המגיב לסקירה. שם הוא מדבר על השליטה של המוח השמאלי הלוגי על הימני הרגשי, אך בסופו של דבר בעיצומו של הליל בא האב ומחבק את בנו ומציע לו לא לחשוב יותר מדי כעמדה מיטיבה מול מה שאין מה לעשות, מול החוסר האונים.
They say the left side of the brain
Dominates the right
And the right side has to labor
Through the long and speechless night
And in the night
My father came to me
And held me to his chest
He said there's not much more that you can do
Go on and get some rest
And I said yeah
Maybe I think too much
Maybe I think too much
Maybe I think too much
Maybe I think too much
ברור לי שאין לקבוע על סמך הבנתי הסובייקטיבית סקירה של יום עיון בנושא גבריות ואבהות מה העמדה החברתית – התרבותית – הנוכחית כלפי נושאים אלו. אבל אין לי ספק שקיימת אופציה אחרת של הגבריות לאבהות שאינה כרוכה בכוחניות ונכות רגשית ואינה האופציה הנשית הפמיניסטית אלא גבריות המסוגלת לגלות אמפטיה לקרובים להם ולהכיל את כאבם.
(מתנצל מראש על בחירה המודעת לא לצטט דוברים ומגיבים בשמם פרט לאורי פריד שסקר את הכנס, זאת בעיקר כי לא העניין הפרסונלי הוא במרכז והבאתי את דבריהם כממחישים עמדות רווחות וגם כי בסופו של דבר לא נוכחתי בכנס ויכולתי לעשות להם עוול בציטוט דברים שעברו את המסננים של אורי ושלי).
