פסיכולוגיה עברית

×Adrie Martens
Adrie Martens ©
זכור אותי

משחק במילים

רועי סמנה

אוטוביוגרפיה – על הקושי להיזכר ועל חשיבות המאמץ לעשות זאת

רועי סמנה | 18/9/2016 | הרשמו כמנויים

בתקופה האחרונה פייסבוק מציף אצלי, כמעט מדי יום, זיכרונות. תכונה, חדשה יחסית, שנוספה לרשת החברתית מביאה לכך שבכל יום עולים סטטוסים ותמונות שפירסם המשתמש באותו תאריך בשנים שעברו. וכך, אני מגלה שהיום לפני שנתיים נפגשתי לקפה עם פלונית ולפני שלוש למדתי על ויניקוט עם אלמוני ולפני ארבע שנים הייתי מצונן ומסכן. הזיכרון שלנו, שבין כה וכה מצטמצם היום לגודל הזיכרון הפנוי שלנו בטלפון הסלולרי, מתבסס על תיעוד אובססיבי של רגעים מצולמים שקרוב לוודאי לעולם לא נצפה בהם שוב, אלא אם פייסבוק יעלה אותם באוב. אני נזכר כעת איך בילדותי הייתי מביא איתי לכל מפגש של סיכום תקופה (בבית-הספר, בקייטנה) "ספר זיכרונות". זה היה לי חיוני לשמר פיסה מהרגע בדמות כתב ידו של ילד אחר, עם איחול בנאלי והבטחה לשמירה על קשר בעתיד. שמרתי את ספרי הזיכרונות הללו שנים רבות, עברתי איתם לא מעט דירות. למעשה אני די בטוח שהם עדיין חבויים איפשהו בבוידעם שלי. זיכרונותיי יקרים לי, גם הגרועים שבהם (ויש לא מעט כאלה). הם מסמנים לי מאין באתי ולאן אני הולך.

***

לעיתים הכבוד הזה שלי לזיכרונות גורם לי להרגיש חריג. מטופלים כיום, אולי יותר מאי-פעם, לא ששים לפשפש בעבר. "בלי חפירות" הם מבקשים. לפעמים הם מדברים על כך שפתחו דף חדש בחיים, שהעבר הוא היסטוריה עתיקה, חסרת רלבנטיות. "היינו ילדים וזה היה מזמן", הם אומרים. אבל הדף החדש הוא חלק מאותו ספר, לפעמים אפילו חלק מאותו פרק, והיכולת לחזור ולדפדף אחורה באוטוביוגרפיה היא קריטית אם ברצונך לפתח קווי עלילה חדשים, צפויים ומוכרים פחות. אבל פעמים רבות מטופלים שלא עיבדו בצורה טובה דייה את עברם מתייחסים אל עבר זה כאל גירסה גנוזה של עצמם, כזו שאסור שאף אחד, כולל הם עצמם, ידע או ירגיש אותה. הם נרתעים מהילד שהיו, סולדים ממנו, לפעמים ממש נגעלים. האוטוביוגרפיה שלהם מתחילה מהאמצע, כאילו נולדו בגיל 10 או 20 או אפילו 30 ועלינו, המטפלים, לסייע להם לחשוב, לעיתים לראשונה, את "הידוע שלא נחשב". להיות עבורם זולתעצמי של זיכרון, כזה שנדרש להחזיק חזק את חוט האריאדנה שעובר לאורך מבוך השנים, שנקרא לעיתים לאחות בעדינות קרעים ברצף הזמן.

***

בולבי מספר בספרו "בסיס בטוח" על מחקר (של מיין ועמיתיה) בו נבדק הקשר בין האופן בו תיארו אימהות את הקשר עם הוריהן בילדותן לבין דפוס ההתקשרות של ילדיהן עימן. באופן לא מפתיע, אימהות שלילדיהן היה קשר בטוח איתן תיארו ילדות מאושרת. יתרה מכך, הן הצליחו לדבר בפתיחות וברגש על ילדותן. לעומת זאת, אימהות שלילדיהן היה קשר בלתי-בטוח עימן תיארו קשר בעייתי ומסובך עם אימהותיהן או לחלופין תיארו ילדות מאושרת, אך לא הצליחו להציג עדויות לכך, או אף העלו זיכרונות שסותרים תיאור זה. לעיתים קרובות אימהות כאלו טענו שהן פשוט לא זוכרות כלום משנות ילדותן.

אבל, כידוע, לכל כלל יש יוצא מן הכלל: במחקר נמצאו גם אימהות שהייתה להן ילדות אומללה, אך בכל-זאת גידלו ילדים עם התקשרות בטוחה. מה שהבחין אימהות אלו מהאימהות לילדים בעלי התקשרות שאינה בטוחה היה יכולתן לספר את סיפור ילדותן באופן קוהרנטי ושוטף. בולבי מציין שנראה היה שהן חשבו רבות על חוויותיהן הקשות המוקדמות ועל איך הם השפיעו עליהן בטווח הארוך, כמו גם על הסיבות לאופן בו הוריהן נהגו בהן כפי שנהגו. הוא מסכם: "גישה חופשית למידע הרלוונטי להתקשרות וארגון קוהרנטי שלו ממלאים תפקיד מפתח בהתפתחות אישיות בטוחה בחיים הבוגרים" (עמ' 133).

קוהוט מאמין, בשונה מפרויד, ובדומה כנראה לבולבי, כי המשמעות של עבודה עם זיכרונות ילדות בטיפול אינה בכך שהם מסייעים בחילוץ אמת לא מודעת, אלא בכך שהזיכרונות הופכים עם הזמן יותר ויותר קוהרנטיים, בהירים ומשמעותיים ובכך תורמים ללכידותו של העצמי. באותה רוח כותב לואוולד כי זיכרון הוא "הפעילות המרכזית... של הנפש, שבאמצעותה משיגים חיינו רוחב ועומק והמשכיות בתוך זרימה, ומשתנים תוך כדי שמירה על המשכיות". באמצעות הזיכרון, לדבריו, "זוכים חיינו ועולמנו ברב ממדיות ובמשמעות"*. היכולת לשמור על מעברים פתוחים בין העבר, ההווה והעתיד, לשמור על "רצף ההוויה" (going on being), היא קריטית אם כן לבריאותנו הנפשית. כשהעבר הופך מבודד ומנותק מההווה אנחנו מאבדים הרבה מהחיוניות שלנו, נעשים לקליפה ריקה ואפרורית.

***

הבעיה היא שלעיתים, כאמור, אנחנו מעדיפים להדוף חוויות מסוימות מעברנו, להתייחס אליהן, במונחיו של סאליבן, כאל "לא-אני" (not-me), כמשהו נפרד מהחוויה שהיא "אני" (me). אסור לנו להיות "לא-אני", זה מרגיש בלתי נסבל. ההתפרצות של "לא-אני" למודעות שלנו, אומר דונל סטרן, מהווה סיכון לתחושת הזהות שלנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחוות את הפחד, ההשפלה, חוסר האונים או הבושה ולכן פונים אל הדיסוציאציה. לתת שוב מקום לחוויות העבר ההן זה להיות האדם ההוא, שעבר את הדברים הנוראים האלו. מי רוצה בזה בכלל?

לואוולד מאמין כי המטרה של העלאת חוויות הילדות הטראומטיות שלנו למודעות אינה להיפטר מהן, גם אם זה היה אפשרי. לדבריו הם חלק ממה שחיינו עשויים ממנו. עלינו להתמיר באופן יצירתי את החוויות המוקדמות הללו, כואבות ככל שיהיו. "ככל שאנו יודעים טוב יותר עם מה אנחנו עובדים, כך אנו מסוגלים לטוות טוב יותר את ההיסטוריה שלנו... כלומר ליצור-מחדש, במצבים והתמרות משתנים-תמידית, את הילדות שלנו. זו המשמעות של להיות מבוגר, המשמעות אינה לעזוב את הילד שבנו מאחור" (p. 22). המטרה, אם כן, היא להפוך את השומן לשרירים, גם אם מסת הנפש לא תשתנה. ניטשה, כידוע, אמר שאפשר לסבול כמעט כל איך אם יש לָמה, אבל ה"למה", כלומר המשמעות של הדברים, יכול להגיע גם (ולעיתים רק) בדיעבד.

***

פצעים ישנים שלא הגלידו היטב זקוקים לאור שמש מרפא. זה נכון, את העבר אין להשיב, אבל חשוב לזכור שההיסטוריה, בניגוד לעבר, אינה סטטית. היא דינמית ומשתנה ויש בה פוטנציאל גם לנרטיב של גאולה.


*************
כחלק מפרויקט מיוחד לכבוד ספרה החדש של ד״ר ניצה ירום, התכבדתי גם אני לתרום מאמר העוסק באתגרי ההורות בתקופתנו. את מאמרי, "התינוק הסמוראי - על השילוב הקטלני של הורות-הליקופטר והפחד מהחמצה", תוכלו לקרוא כאן: http://goo.gl/rqT1dG



* ציטוטים אלו לקוחים מתוך התרגום של עמית פכלר לספר "התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות" מאת סטיבן מיטשל (עמ' 86)



לקריאה נוספת-

בולבי, ג'., בסיס בטוח, תל-אביב: עם עובד, 2016

Loewald, H., (1960). Primary process, secondary process, and language. In: The Essential Loewald. Hagerstown, MD: Norman Quist, 2000

Loewald, H., (1960). The experience of Time. In: The Essential Loewald
Hagerstown, MD: Norman Quist, 2000

Loewald, H., (1978). Primary process, secondary process, and language. In: Papers on Psycho-Analysis. New Haven, CT: Yale University Press, 1980

Ornstein, A. (2013). Trauma, memory, and psychic continuity. Progress in Self Psychology, V. 10: A Decade of Progress, 10, 131

Stern, D.B., Partners in Thought. New York: Routledge, 2010

עוד בבלוג של רועי סמנה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה10/10/2016

תודה רבה למגיבים. תודה רבה על התגובות החמות, אני מעריך את זה מאוד.

שנה טובה,
רועי

דורית הוברדורית הובר25/9/2016

מאלף ומרתק רועי. תודה. [ל"ת].

סילביה איילוןסילביה איילון19/9/2016

מעורר מחשבה.....חשוב מאוד !!! תודה רבה!!!! [ל"ת].

נתי רוזנבלוםנתי רוזנבלום18/9/2016

כתוב מעולה, אבל אוולה זה הרגיל אצלך :) תודה רבה [ל"ת].