על היכולת שלא-לקבל, על החובה להזדעזע
ארנון רולניק | 30/6/2016 | הרשמו כמנויים
בשנים האחרונות קיימת נטייה גוברת והולכת להכניס עקרונות של קבלה (acceptance) לתוך התהליך הטיפולי. הדבר בולט בשיטות הגל השלישי אבל גם חוקר CBT קלאסי כמו David Barlow הכניס זאת לתוך מרכיבי הפרוטוקול המאוחד שלו.
העמדה המקבלת מתמקדת אומנם יותר בקבלת העצמי אבל בחבירתה לעמדה הבודהיסטית יש בה גם אמירה שמה שעושה את הקושי אינו המציאות אלא הדרך בה נתייחס למציאות’ ולכן נקבל את "כל מה שקורה"
את העמדה המקבלת, המשלימה והמסתגלת עודדנו לעיתים קרובות גם ללא קשר לכיווני הגל השלישי. לעיתים קרובות דברנו על עמידות או על כושר התמודדות.
אולי נכון יותר שאכתוב זאת בגוף ראשון יחיד. אני כנראה נוטה לעמדה כזו: יש לי סימפטיה לאלו שסיימו תיכון, לאלו ש"עשו צבא" מין סוג של הערכה לאדם המתמודד, מעין הערכה שלי ל " אלו שמקבלים את כללי הכיתה, התנועה או הפלוגה. אני מניח שגם בטיפול חיזקתי בדרך כלל את הקו המשלים. משלים עם הקושי, משלים עם העיוותים ובעיקר מתמודד.
בפוסט זה אני רוצה לטעון כי יש מקרים בהם עלינו לעודד את העמדה הלא מקבלת. העמדה שאומרת "זה לא בסדר, זה לא אנושי, הגיע לך לגדול באווירה אחרת ",
הניסוי הגדול בפסיכולוגיה
הדוגמה הבולטת עלתה לאחרונה כשעשיתי התקרבות מחודשת לניסוי הגדול בפסיכולוגיה -זה שתוצאותיו עדיין לא ברורות (או לפחות מורכבות מאד) – כוונתי לניסוי המוזר לגדל ילדים בקבוצות של לינה משותפת ומגורים משותפים כשאת ההורים רואים רק כשעתיים ביום.
אני שם לב (ויתכן שגם הקוראים ) כי אני מתאר זאת בצורה מוטית – אפשר לומר מזדעזעת. כפי שתראו בהמשך לא תמיד היה הדבר כך. הבה אם כן נציג את הדברים בדרך "אובייקטיבית יותר" נקרא לוויקיפדיה לומר את דברה:
"את ארגון הילדים לשינה בצעו המטפלות או המחנכת, שדאגו להשכיב את הילדים במיטות ולכיבוי האורות. במהלך הלילה, האחריות עברה לשומרת הלילה התורנית, שהייתה אחראית על מספר בתי ילדים. בשלב מסוים הוכנס לשימוש אינטרקום או שמרטף אלקטרוני'), שאפשר לשומרת לשמוע את הקולות בבתי הילדים ולהשגיח מרחוק."
הרבה אזורים בפסיכולוגיה מעניינים אותי, הסקרנות המחקרית שלי גורמת לי לעיתים קרובות לשוטט במרחבים הרחוקים מאזורים שנוטים לתייק אותי בהם (גישה נוירוביולוגית, הומניסטית ותלויית מחקר).
באופן "חשוד" שאותו אני מנסה לברר כעת – מצאתי את עצמי מתרחק מהמחקר הפסיכולוגי שעסק בחינוך המשותף ובמשמעות הרגשית של לגדול בקיבוץ.
עולה בדעתי שהסיבה להתרחקותי מהידע המחקרי בתחום קשורה לאותה נטיה שברצוני לשאול עליה לתהות על מקורה – הנטייה לקבל. היכולת להשלים – "לזרום" ו"לא לעשות סיפור".
דומני שרבים מאיתנו, בני הקיבוץ, פיתחנו יכולת זו והיא שגם "מבלבלת את תוצאות הניסוי". כך למשל מדווחת פרופ' מיכל פלגי בעקבות סקר שעשתה בין בוגרי קיבוצים: כי -75% מהגברים, ו-63% מהנשים, ציינו את הלינה המשותפת כחוויה חיובית, בעוד רק 18% מהנשים ו-7% מהגברים ציינו אותה כחוויה שלילית.
הטענה הפשוטה נגד סקר זה יכולה להיות מתודולוגית . שיש כאן response tendency להגיב באופן שעושה מינימליזציה של קושי או כאב.
אבל אני נוטה לטענה חזקה יותר .אני טוען שחלק מהתכונות שלנו בני הקיבוץ היא גם הנטייה לקבל, הנטייה להשלים, ואולי יותר מהכל הנטייה להסתגל. זה מסביר כיצד רבים מאיתנו התקדמו בדרגות, באקדמיה, וגם בתפקידי ממשל וניהול.
הרבה שנים חשבתי שנטייה זו שלנו להסתגל – היא סוג של חוזקה. לא תמיד הייתי ער למחירים של נטייה זו. לאחרונה הזמנתי את הילדים עימם גדלתי בקיבוץ השומר הצעיר עין שמר (להלן: "ילדי ברושים") לחגוג את יום הולדתי. ישבנו והעלינו זכרונות ואז גם ראיינתי אותם על המשמעות של לגדול בקיבוצנו. אף שהיתה לילדי ברושים ביקורת על הרבה אספקטים של החינוך המשותף לא שמעתי את חברי מבקרים את עצם הניסוי המוזר לגדל ילדים מחוץ למשפחותיהם. דווקא הניתוק של ילדים מבית הוריהם, דווקא הדבר הכל כך לא מובן בעצם – דווקא הוא לא היה במרכז הדיון של חברי קבוצתי.
היכולת להגיד ש"זה היה ממש נורא" ש"זה ממש לא בסדר" – עלתה אצלי בהדרגה. עד אמצע שנות העשרים שלי ראיתי זאת כמובן מאליו. הספקות התחילו מהרגע שנעשיתי הורה – היה ברור לי שילדי צריכים אותי בלילה כשהם מתעוררים (וגם ביום יחותר משעתיים). במהלך בתהליך הטיפול שלי ההתפקחות החלה, ונקודת המפנה היתה במפגש שלי עם סיפורו של עמוס עוז "ילד קטן" סיפור המתאר את קשייו של של ילד רגיש החי בתוך החינוך המשותף. אפשר לשמוע חלק מהסיפור בפודקאסט כאן.
קבלה והשלמה מול זיהוי הצרכים האוטנטים בזוגיות.
בקליניקה אנו עוסק לא מעט בטיפולים זוגים. החלק הארי של הטיפולים הוא בקותרפיה, כלומר שני מטפלים עם שני מטופלים. בטיפולים אלו קיימת באופן תמידי הדילמה האם לעודד את המטופלים לקבלה והשלמה (דבר שמנציח לעיתים את הבעיתיות בקשר ולא מאפשר את שיפורו או את ההשתחררות ממנו) או לעודד התבוננות בקשיים, בכאבים , בגורמים להם ובסיכויים להציל את הקשר מבלי לשלם על כך מחיר כבד. בטיפולים אלו יש חילוקי דעות ביני לבין שותפתי לטיפול בדיוק בנקודות אלו: האם טיפול טוב הוא זה שישאיר אותם ביחד בכל מחיר, או שטיפול טוב יכול להסתיים גם בחיבור המטופלים לצרכיהם האוטנטים שיכולים להוביל לפרוד. גם כאן אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות מעודד יכולת של קבלה או השלמה. מעין "ככה זה". למזלי אני מקבל משותפתי הצעה נקודת מבט נוספת, המעלה את השאלה האם אין זה מתפקידנו לאפשר להם לעבור מהמקום המקבל למקום המוחה, והנותן קול לצרכיהם האמיתים.
זה קורה גם בטיפולים אינדיבידואלים העוסקים בכאבים שיש בזוגיות. קחו למשל מטופל שאישתו משדרת כל הזמן עמדה ביקורתית ואומרת שהיא רוצה להפרד. הוא אינו מוכן לחשוב על פרידה ומשכנע את עצמו ש"ככה החיים" ושעליו להמשיך לרצות אותה. האם מתפקידינו לשקף לו את השתקה שהוא לכאביו ואת המחיר הרגשי שהוא משלם או שמא לתת יד להריסת שנים טובות מחייו על ידי למאמציו הבלתי נלאים והבלתי הגיוניים לשמור על הזוגיות המרעילה הזו?
היום אני חושב שמחובתנו להזדעזע, מחובתינו לאפשר לו לראות את העיוות ואולי אפילו לעזור לו להשתחרר.
מסקנות
במבט לאחור אני חושב שהקיבוץ (ואולי גם כל האתוס הציוני?) עודד אצלי כאדם וכמטפל את העמדה ש"מזדהה" עם הארגון, מקבלת את הדין, הכללים והציפיות ומקדשת את ההסתגלות.
אני בוחר להיות בעמדה גמישה יותר בה אנו מקשיבים לקולות המושתקים, לכאבים המדוברים והלא מדוברים ונותן להם מקום ונוכחות.
במובן זה אני מבקש לגדל בתוכי וגם אצל מטופלי גם את העמדה שאומרת "אל תסתגל", "אל תשלים" אל תקבל" אני מציע לו לראות את מה שטושטש והפך לצבעים דהויים ודכאוניים – כחוויה קשה כמעט בלתי נסבלת.
דומני שאחרי שנבקר שם – במחוזות הקשים- נוכל שוב לקרוא לעמדה מתמודדת, בעיקר מתמודדת עם מנגנוני הההמנעות שהנפש פיתחה.
הערת שוליים:
מהרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט התלבטתי עם להתלות על וויניקוט ועל העצמי המזוייף והאמיתי. שהרי ודאי אפשר לומר שהאני המסתגל מוותר על העצמי האמיתי שלו. אבל כחלק מהמנגינה של מאמר זה אני בוחר לדבר את ארנון לא את דונלד.
