פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

משחק במילים

רועי סמנה

עד קצה גבול היכולת - על גבולות ושחיקה מקצועית

רועי סמנה | 6/3/2016 | הרשמו כמנויים

שחיקה מקצועית היא נושא שלא כיף לדבר או אפילו לחשוב עליו. הוא סקסי כמו קולונוסקופיה ונעים כמו ציפורן חודרנית. ובכל-זאת, אפילו סלעים נשחקים ומה גם מטפלים. באופן מוזר המושג העברי, "שחיקה", הוא ביטוי די עדין, כמעט מכובס, ביחס למקבילו האנגלי, ה-burnout.
שריפה, אחים, שריפה.
ומה אובד בשריפה?
ומה נשאר אחרי השריפה? רמצים או פניקס שמסוגל לקום לתחייה ולהתרומם מחדש?

דוריס ברדרס, אנליטיקאית אינטרסובייקטיבית, מתארת בגילוי לב מצמרר (ובתרגום חופשי שלי), את אחת מאפיזודות השחיקה שלה:
"מצאתי את זה יותר ויותר קשה להקים את עצמי מהמיטה כדי להתחיל את היום. בקושי יכולתי לזכור את ההנאה ששאבתי פעם מהמראות והקולות של צעידת הבוקר המוקדמת שלי לקליניקה. נראה היה שמבטי הפך נעול באופן קבוע על המדרכה, וכשצעדתי לא שמעתי דבר מלבד את אנחותיי. בעבודה השעות נמתחו ונגררו. הייתי מודאגת שהקשרים הטיפוליים שלי מיצו את עצמם והבאישו. האם אני באמת עוזרת למישהו? האם אי פעם עזרתי למישהו? אולי בסופו של דבר לא נועדתי להיות אנליטיקאית. אולי ארגיש טוב יותר אם אקדיש את עצמי לגמרי לכתיבה ולהוראה ואוותר על העבודה הקלינית" (p. 193).

ברדרס טוענת שתופעת השחיקה המקצועית היא תוצאה של אובדן האמונה בדרך הטיפולית. למרות שאני מסכים שזו בהחלט אפשרות הגיונית, אני חושב שלעיתים אובדן האמונה היא התוצאה ולא הסיבה, תופעת לוואי מבאסת. מבין הסיבות האפשריות לשחיקה אני רוצה להתמקד באחת, לכאורה מובנת מאליה, אבל כנראה לא מובנת דיה: חוסר בגבולות מספקים. אתחיל מהסוף, או ליתר דיוק: מאחרי הסוף.

*******************

מפעם לפעם מגיעים אלינו פליטים. הם נסחפים אל חופינו כמו דולפינים שאיבדו את דרכם, בתקווה לריבאונד שיציל אותם מקריסת הטיפול האחרון שעברו. הפנייה הנואשת אלינו היא במקרה הטוב עדות לרסיס אמונה שנותר תקוע, עיקש, ובמקרה הפחות טוב תוצאה של חוסר אונים ותחושה שללא טיפול, עם כל הפחד והכאב שמתלווה למחשבה על התחלה מחדש, החיים הם בלתי אפשריים. המטופלים-לשעבר מספרים על פגיעה קשה, תחושה של אכזבה ובמיוחד על חוויה שוויתרו עליהם, שנטשו אותם ברגעיהם הקשים ביותר.

הם מגיעים ממטפלים שונים, מאסכולות שונות, עם רמות ותק שונות. ובכל זאת, המחקר הלא-מדעי שלי העלה עד היום, בקביעות, ממצאים דומים. נראה שההתרסקות הכואבת של הטיפול היא תוצאה של שילוב בין מטופל שלא מפסיק לתבוע לבין מטפל שלא יודע להפסיק להיענות. התוצאה: שיחות טלפון ארוכות בשעות היום והלילה, ביטולים ללא הודעה מראש וללא תשלום, פגישות שלעולם לא מסתיימות בזמן (ומכרסמות בהפסקת האוכל) וכהנה וכהנה. ואז, יותר מדי פעמים: המטפל השחוק, שנסחט עד אובדן חמלה, מתפקע ומודיע שנגמר לו. שנשבר לו. שאי אפשר להמשיך ככה יותר. לפעמים הוא מציב תנאים דרקוניים להמשך הטיפול, לפעמים הוא פשוט מנצל את הזדמנות היציאה הראשונה (איום קלוש של המטופל בעזיבה, למשל) ומשחרר. כמו אמו של משה רבנו הוא מותיר את המטופל לשוט בתיבה קטנה על פני המים, בתקווה שמטפל אחר ימצא אותו וירצה בו.

*******************

גרוסמארק מתאר במאמר נפלא כיצד הוא מטפל באופן מעורר התפעלות והשראה בקייל, מטופל מופרע מאוד שעושה שמות בנפשו, ומפציר בקורא להיות "המטפל שהמטופל שלך צריך שתהיה" (p. 637). הוא מציין גם באותו מאמר איך כל אחת ואחת מהפגישות אליהן לא הגיע קייל, והיו רבות כאלו, שולמה במלואה. הוא מציין זאת כמעט באגביות, אבל נדמה לי שבמשפט הקצר המתייחס לכך, משפט המופיע במאמר שבמוקדו התמסרות עמוקה למטופל ולתהליך, מקופלת אמירה חשובה.

אחד האתגרים המשמעותיים עבורי כשאני מלמד סטודנטים לפסיכותרפיה על הטכניקה הפסיכואנליטית מצוי בניסיון להעביר במקביל של שני מסרים סותרים לכאורה (אבל רק לכאורה): הֱיוּ מסורים למטופל עד כלות ולעולם אל תשכחו את האינטרסים שלכם. בעיניי ללא שמירה על גבולותינו, ולמעשה על ההיגיינה הנפשית שלנו, אין ביכולתנו להיות שם עבור המטופל באופן הנחוץ לו. מסירות כמו זו שאני מאמין בה ומשתדל לדבוק בה כמטפל דורשת מצע נכון לגדול עליו. מצע שמכיר בסובייקטיביות של המטפל ובצרכים שלו. אלו, ברוב המקרים, לא עניינו של המטופל לדעתי. אבל הם בהחלט משהו שהמטפל עצמו צריך לתת עליו את הדעת, להיות קשוב לו ובהתאם לו להתאים ולווסת את גבולות הטיפול. אם פנטזיות ההצלה שלנו מתפשטות באופן מליגני, תובעות מאיתנו יותר ממה שיש ברשותנו לתת, החורים ברשת ההצלה הולכים ומתרבים והחלב שאמור היה להיות עמיד מחמיץ ומתקלקל. התוצאה המצערת היא, פעמים רבות, צלקת נוספת בנפשו של המטופל, עוד עדות לכך שאי אפשר לשאת אותו, לאהוב אותו. עדות לחמדנות הבלתי-נלאית שלו, לתלותיות הבלתי-אפשרית שלו.

מה שמטופלים לא תמיד מבינים זה שלא פשוט להציב להם גבולות. ולא בהכרח בגלל התובענות שלהם, אלא בגלל התובענות של המטפל עצמו, או לפחות של חלק בתוכו. אותו חלק שדורש ממנו תיקון, שמרגיש שלומר "לא" זה יהיה מרושע, פוגעני או פשוט אגואיסטי. לפעמים לא קל למטפל להציב גבולות בגלל שיש בו רגשות אשם שלא מרפים והופכים, על-פי ראקר, ל"רצון פתולוגי לרפא", רצון שמוביל אותו להיות פסיבי וכנוע. שימו לב: כנוע, לא מתמסר. ראקר כותב על המזוכיזם הלא-מודע הזה שקיים אצל מטפלים ומציין כי "האנליטיקאי עשוי למשל לבקש לסבול כעת, דרך 'ילדיו האנליטיים', מסבל דומה לזה שהסב הוא להוריו שלו, אם בפנטזיה שלו ואם במציאות" (עמ' 199).

*******************

נעמה בר-שדה כתבה פעם מאמר מעניין על החשיבות של "אלסטיות הרחם הטיפולי". אבל איפה עובר גבול האלסטיות של הרחם? האם אין סכנה שיימתח עד קריעה כך שלבסוף לא יוכל לגדל בתוכו דבר? אני מאמין שחשוב שנאפשר לרחם הטיפולי להתרחב רק בהתאם למסוגלותנו האותנטית, בהתחשבות במגבלות האנטומיה הרגשית שלנו*. שנלך בכל זמן נתון עד קצה קצהו של גבול היכולת שלנו, אך לא מעבר לו. אני אוהב לצטט את גבי שפלר** שאמר פעם כי גם בסרטוני הבטיחות במטוסים מדגימים שיש לשים את מסכת החמצן קודם כל על האם ורק לאחר מכן על הילד. אם ברצוננו לשרוד כפסיכותרפיסטים עלינו לזכור שבלי אמאבא אין תינוק ושאמאבא זקוקים, בין היתר, למנוחה, לחופשות ולחיים פרטיים משלהם. אם המיכל מוצף מעבר לקיבולתו אנחנו שופכים, למרבה האימה, את התינוק יחד עם המים.



********
אני ממשיך להופיע ברחבי הארץ עם ההרצאה על FOMO – הפחד מהחמצה. ההרצאות הקרובות:

29.3.16 - סינקופה בר, חיפה - https://www.facebo...54380

5.4.16 - בנג'י, באר-שבע - http://il.funzing..../4286

18.5.16 - אוטו רוטשילד, תל-אביב - http://il.funzing..../3524

בכנס הפסיכולוגים הקליניים שיתקיים בגינוסר בקיץ הקרוב אציע סדנא ששמה "אני ערה וליבי ישֵן", סדנא אינטנסיבית בת יומיים על עבודה עם מצבי מוות נפשי. מוזמנים להירשם כאן:
http://www.gal-con...co.il

********

* חשוב לציין שרצוי וכדאי לשקוד כל הזמן על פיתוח והגמשת המיכל הרחמי, בין היתר באמצעות הטיפול האישי, הדרכה מקצועית והתייעצות עם עמיתים.

** הדברים נאמרו ביום העיון "לא דיברנו עוד על... כסף" שסקירה שלי עליו ניתן לקרוא כאן: http://www.hebpsy....=1923


לקריאה נוספת-

Brothers, D., Toward a Psychology of Uncertainty: Trauma-Centered Psychoanalysis. New York:
Psychoanalytic Inquiry Book Series, Analytic Press, 2008

Coltart, N., How to Survive As A Psychotherapist. New Jersey: Jason Aronson, 1993

Grossmark, R., The Unobtrusive Relational Analyst, Psychoanalytic Dialogues, 22: 629–646, 2012

בר-שדה, נ. (2009) אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה - מבט על טיפול במטופלים רגרסיבים ובנפגעי טראומה מינית.
http://www.izun.or...b.pdf

גנט, ע., מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א. (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.

רקאר, ה., העברה והעברה נגדית. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010.




תגיות: | | |

עוד בבלוג של רועי סמנה

משחקים במחבואים מתחבאים מהחיים ...
מדוע אנשים פונים לטיפול? אחת התשובות הנפוצות וההגיוניות היא שאנשים פונים לטיפול כי הם רוצים להשתנות,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רועי סמנהרועי סמנה19/7/2018

תודה נחום. תודה על תגובתך נחום, אני שמח לשמוע שהתחברת להמשגות שלי.

רועי

נחום אינדורסקינחום אינדורסקי19/7/2018

על ההבדל בין כניעה להתמסרות. ממש אהבתי את ההבחנה והשימוש במושגים האלו, זה מרגיש מדויק וקולע. התחושה היא שכמה שהמיכל האמפתי יותר גמיש ומסוגל להכיל יש פחות צורך בכניעה למטופל. כאשר המטפל עובר את גבול האנטומיה הרגשית שלו, כמו שאתה מגדיר, זה השלב שבו מתחילה הכניעה הפסיבית שמסכנת את עמידותו של המטפל ופוגעת במטופל. לכן, כמו שאתה אומר בהערת השוליים, חשוב לשקוד על פיתוח והגמשת המיכל כל הזמן, כדי שתתאפשר מסירות ואמפתיה ללא כניעה.

רועי סמנהרועי סמנה22/3/2016

תודה רבה אתי. שימחת אותי עם מחמאותייך ועל איחולייך אפשר רק להגיב ב"אמן ואמן".

רועי

אתי רוזנצוייגאתי רוזנצוייג22/3/2016

אלו ואלו דברי פסיכולוגים חיים. את מאמריך אני קוראת בהתעניינות ובהנאה גלויה והם מלווים במחשבה, תובנה ורגש. אין ספק כי מגוון התגובות מעיד על צרכים ,יכולות ומגבלות אישיות ממש כמו יצירת האדם. "האם הטובה דייה" היודעת מתי לתת ומתי לחדול ו"שיקום הסמכות ההורית" מתאימים כפי שתארת ביחסי מטפל- מטופל גם כאן וכדאי לזכור שגם ילד -"המטופל" ,מרגיש טוב יותר, כשלהורה שלו, למרות המגבלות , טוב ושלם עם עצמו.
מאחלת לכולנו עבודה מספקת, מלאת משמעות, חיוניות ושמחה .לטובתנו ולטובת מטופלנו.בברכה ובאיחול שתמשיך להעשיר אותנו, אתי רוזנצוייג.

רועי סמנהרועי סמנה16/3/2016

תודה אילה. היי אילה,
אחת הפריבילגיות המסוכנות בפרסום ללא מגע יד עורך היא שאין מי שדורש להוסיף לכל משפט ״לדעתי״, ״לתפיסתי״, ״למיטב ידיעתי״ וכיוב׳ הסתייגויות. ובכל זאת, היה נדמה לי שברור מהטקסט שאני מתייחס לאחת הסיבות האפשריות לשחיקה ולא שולל סיבות אפשריות אחרות. על כל פנים, כמובן שהדברים מייצגים את חווייתי הסובייקטיבית ותודה לך על התוספות שהבאת מתוך חווייתך.

רועי

אילה אילוזאילה אילוז16/3/2016

גורמי השחיקה שלי. יש הרבה הנחות במאמר, שיש התייחסות אליהן כאל עובדות. למשל, ראיית הצורך להציב גבולות כגורם בעייתי הקיים תמיד ביחסי מטפל מטופל, והוא הגורם לשחיקה, ראיית טיפול כמקביל ליחסי הורה ילד, ועוד.
בעבודתי עם מטופלים, כמעט אף פעם לא הרגשתי שרגעי קושי עם מטופלים נבעו מפריצה של גבולות. גורמי השחיקה שלי הם הצורך לפגוש בכמויות את הכאב, הבדידות, חוסר האונים, והתסכול הקיימים בחיים, והצורך לשאוב מתוכי עוד ועוד כוחות, כדי להעניק למטופלים כוח להמשיך, גם בתקופות בהן לי עצמי יש התמודדויות חיים לא קלות.
גורם שחיקה נוסף שקיים, הוא השינויים שיוצרת הרפורמה, והצורך שלי להתמודד עם כך שבעבודתי, אני צריכה כעת לעבוד יותר כדי להרוויח כבעבר, וצריכה לעמוד במצבים קשים בהם יש ניגוד אינטרסים בין טובת המטופל, דרישות המערכת, רצוני לעבוד באופן שיש בו גם תרומה לחברה, ורצוני להתפרנס מעבודתי באופן שיעניק לי רווחה כלכלית.
מה שברור הוא, שכדי שאפשר יהיה לעמוד באתגרי העבודה הזאת, המטפל צריך לתת מקום לעצמו, לא רק מול המטופל. לאהוב ולהיות נאהב, לאכול טוב, לנוח, לעסוק גם בפעילות פיזית, לטייל, לשמוע מוזיקה, לקרוא (רצוי ספרות יפה או שירה ולא ספרות מקצועית דווקא), ולקבל כוח מרגעים בהם ניתן לראות בבירור את הדרך שעושה המטופל יחד איתנו.

רועי סמנהרועי סמנה13/3/2016

תודה נעמה. תודה רבה על התייחסותך. הגיליון האחרון של "שיחות" מחכה לי כבר זמן מה על המזנון בסלון ואגש לקרוא בשמחה ובסקרנות את מאמרך.

רועי סמנהרועי סמנה13/3/2016

תודה אהוד. תודה רבה אהוד, אני חושב שאנחנו שותפים לאותה תפיסה, גם אם בניסוחים מעט שונים.

נעמה בר-שדהנעמה בר-שדה13/3/2016

אלסטיות הרחם הטיפולי והיבלעות. רועי, מצטרפת לנהנים מן הכתיבה שלך וגם להבעת החשש שמא הרחם הטיפולי עלול להקרע. יחד עם זאת אני עדיין מאמינה בחיוניות אלסטיות הרחם הטיפולי . ביטוי לזהירות שלי ניתן למצוא במאמר "ספירלה של היבלעות" שהתפרסם לאחרונה בשיחות כרך ל, 1, 2015, עמ'6-21. במאמר התייחסתי, בין השאר, לחווית ההיבלעות המתקיימת אצל המטפל ובאינטראקציה בינו למטופל. כמובן שאין זה המקום להיכנס למאמר, אולי רק למשפט הסיום שרלוונטי לפוסט שלך-"נראה כי השאיפה של המטפל, היא להיות במקום בו לא יהיה מאוים מהבולענות של המטופל, כמו לא מחרדת ההיבלעות ומחרדת הנטישה שלו עצמו, ולקבל את נוכחותן בחדר ובתוכו".
נעמה

אהוד קוגוטאהוד קוגוט13/3/2016

מעורר מחשבה. רועי, כמו תמיד, אתה מגיש לנו את מחשבותיך בבקיאות, בחכמה ובחינניות, והן מעוררות מחשבה נוספת. אני חושב, שכדי להישמר בלתי שחוקים, אנחנו צריכים לשמור שהמיכל לא יתמלא ממש ממש עד הסוף... כי הגבול בין התמסרות ושחיקה הוא חמקמק. כדי לשמור על עצמי, אני מוצא שכדאי לעצור את הנתינה (העודפת, זו שחוטאת בד"כ לכללי המסגרת הנושנים) קצת לפני קצה-גבול-היכולת. ואני אפילו מוצא שמטופלים מגיבים לזה טוב הרבה פעמים, או שהעיבוד של הפגיעה שלהם במסגרת השעה הטיפולית היא-היא מלאכת הטיפול עצמה. שתמשיך לכתוב לנו. אהוד

רועי סמנהרועי סמנה7/3/2016

תודה עמוקה. נח יקירי, תודה עמוקה על העידוד. כל עוד אני מקבל תגובות מחממות לב כמו אלו שלך אני לא מתכוון לתלות את המקלדת :)

רועי סמנהרועי סמנה7/3/2016

אמונה, חופש וסקרנות. אסף היקר, תודה רבה על הפירגון. אני שמח שחדוות העשייה מצליחה לעבור דרך המילים שלי. כפי שאפשר להבין מהרשימה שכתבתי אני לא בשלב האופוריה ואני בהחלט מודע למגבלות של התחום, כמו גם למגבלות שלי (או לפחות כך אני מקווה). אבל אני מאמין שברגע שיש לנו חופש פנימי לחפש את דרכנו בתוך התחום הרחב הזה וסקרנות לגלות ולגלות-מחדש, האמונה בכוחו של הטיפול נשמרת, גם אם עוברת טרנספורמציות לאורך השנים. נדמה לי שגם לך יש את החופש הזה והסקרנות הזו, גם אם אתה נותן למה שאתה עושה כיום, אולי, שמות אחרים.

רועי

משה נח-מטותמשה נח-מטות7/3/2016

תודה רבה. לא לראשונה אתה כותב על נושא אקטואלי בשבילי, אבל בדיוק בזמן.. מוכשר אחד תמשיך לכתוב לנו עוד ועוד, אתה מעורר השראה!

אסף רולף בן-שחראסף רולף בן-שחר6/3/2016

כולי קנאה. באמת. אני קורא אותך, ורואה את ההתלהבות הבלתי פוסקת שלך מהמקצוע, את האמונה בדרך הטיפולית ובאופק שפסיכותרפיה מציעה, ואני מקנא. איבדתי את האמונה הזו, בשנתיים האחרונות הפסיכותרפיה הפכה עבורי למקצוע - מקצוע כיפי, מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו, אבל - עבודה. התחלתי לטפל ממש צעיר, ב 1997, ולפני שנתיים היעוד הפסיק להיות יעוד - פתאום אני רואה עוד דרכים להתפתח, להירפא, לגדול. וגם, לא פחות, את המגבלות האמיתיות של טיפול, את העמדת הפנים, את שיתוף הפעולה הממאיר עם עקרונות חברתיים שאיני שותף להם. אבל הכתיבה שלך מלאה באהבת המקצוע, ובאשר היא כזו היא מעוררת השראה.

דינה גלאוברמן, פסיכותרפיסטית ויזמית (הקימה רשת מדהימה של חופשות הוליסטיות SKYROS שחולשות על יוון, קובה, תאילנד ועוד) כתבה ספר מעניין מאוד - אבל לא אנליטי - על שחיקה - http://www.amazon....45609

רועי יקר, סאחה עליך
אסף