לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
ככה זה ברווז

ככה זה ברווז

אסתר פלד | 30/10/2015 | הרשמו כמנויים

כמה זמן לא כתבתי...

הייתי עסוקה. עסוקה במלחמות. עודני עסוקה במלחמות אלא שלבסוף הבנתי שעלי לכתוב על המלחמות שבהן אני עסוקה, כי כל מי שלא כותב ולא קורא במדינת ישראל לא כותב ולא קורא כי הוא עסוק במלחמות.

לפני שבוע וחצי: עם בתי ההרה ונכדי בן הארבע וחצי, חזרנו מהגן. "מתחשק לכם גלידה?", שואלת ההרה, והילד הקטן משיב שכן, ודאי שכן. אני מיהרתי הביתה לעוד מלחמת קיום אבל לא רציתי לעזוב אותם. ישבנו איפוא בקובית זכוכית חדשה בדרך חברון במרחק של קילומטר מארמון הנציב ואכלנו גלידה, אתגר בפני עצמו לילד קטן ולסבתא שלו [לתפוס את זה לפני שזה נושר, נופל, זולג על החולצה, המכנסיים, הנעליים]. בתי אומרת לי, "את נראית מוטרדת". היא העירה אותי מהרהורים עמוקים אין חקר; בדיוק עסקתי בשאלה מאין נברח אם ייכנס מחבל שלוף סכין. בדיוק חשבתי אם אני מסוגלת לבקע בכתפי את הזכוכית בעודי אוחזת בידו של ילד קטן. אז זה בעניין הגלידה.

לפני שלושה ימים: עם בתי ההרה מאד במסעדה בשעת צהרים, בעמק רפאים. היינו בבדיקה הרה מאד ואחר כך חשקה נפשה של ההרה מאד בארוחה וכך מצאנו עצמנו בסושי רחביה סניף עמק רפאים. היא הזמינה אווז בירקות. לפני שהאוכל הוגש חשקה נפשי העייפה, המעשנת הכרונית, בסיגריה. הלכתי לקנות. נכנסתי לפיצוציה בעמק רפאים. 32 שקלים עבור חפיסה. "32 אצלכם?" אני שואלת. "כן, למה לא", אומר לי המוכר. "כי 31 בדרך כלל", אני אומרת. "בסופר בצד השני יש ב 31", הוא אומר. "כן", אני אומרת, "אבל למה החמדנות". "אני ישר איתך", הוא אומר לי, "בסופר, בצד השני של הכביש, 31". "אתה ישר איתי", אני אומרת לו, "אבל חמדן איתי לא פחות". "את לא חייבת לקנות", הוא עונה לי. מה שנכון נכון. אני חוזרת חבוטה מהפיצוציה, בעיקר מזה שהוא אמר "אני ישר איתך". ההרה סועדת את ליבה ואז אומרת לי "תראי את זה. זה לא צריך להיות כאן, נכון?". "זה" היה גוש שומן ענק ומטונף שישב בתוך הצלחת שלה. חיפשתי מלצר. לא היה מלצר; שלושתם היו בתוך המסעדה, נשענים על הבאר, מדברים. אנחנו היינו בחוץ. לקחתי את הצלחת עם הדבר הענק ונכנסתי פנימה. אמרתי "אני מבקשת להחליף את המנה הזאת במנה חדשה" והראיתי למלצר את הדבר הענק שבצלחת. הוא לקח את הצלחת בשתיקה. וכי מה יש לומר. חזרתי למקומי ובעוד ההרה ואני אוכלות מצלחתי הגיעה המארחת. "אתן תקבלו מנה חדשה", היא אומרת בצדקנות, "אבל ככה זה ברווז". "ככה זה ברווז", אני מהדהדת בצר לי. "כן, ברווז זה בשר שמן". אז אני, אני לא חושבת שככה זה ברווז. לכן אני מסבירה לה, מתארת את הגוש המבחיל שהיה בצלחת. כן, היא ראתה. ככה זה ברווז. מה שהדהים אותי זה שהיא ראתה לנכון להסביר. ככה זה ברווז.


- פרסומת -

לפני יומיים: ניסיון לתאם פגישה עם רופאת המשפחה של אבא שלי, הזקן, בעיר רחוקה. טלפון למרפאה. משיבון: אם אתה רוצה את המשרד הקש 1, לאחיות הקש 2, וכו', כל המעגל הזה. אלא שהפעם, ולא רק הפעם, המעגל הזה היה ממולכד, כלומר כל הקשה הגיעה בלופ לתפריט הראשי וכך יכולתי לשוב אינספור פעמים על הקשותי ולהגיע בדיוק לאותו מקום, המקום שממנו בכל מקרה אין כל אפשרות להזמין תור למפגש עם רופא המשפחה של האיש הקשיש. אני מנסה להבין מה בדיוק עושה איש קשיש שאין לו בת שעושה את הלופים הממולכדים בשבילו. זה בעניין הלופ.

לפני יום יומיים: לפני שנה נקש שליח על הדלת ונתן בידי מתנה מאוראגנ'. אורנג', הסלולר, אתם יודעים, אלה שנותנים מתנות חינם. אני שואלת מה זה, הוא אומר לי מתנה. הייתי באמצע העבודה, לא עשיתי עניין, למרות החשדנות הכללית שלי. אחר כך שכחתי מזה. לפני כמה ימים הסתבר שאני משלמת עבור המתנה שקיבלתי, שלא ביקשתי, 29 שקלים לחודש ב 36 תשלומים. כל ניסיון לבטל את המתנה ואת התשלום עבורה, נכשל.

שלוש פעמים בשבוע: אני נוסעת מהפריפריה אל המרכז. בחרתי לגור בפריפריה, היתה לי אידאולוגיה. עשו בשבילי נתיב מהיר. אני קמה בחמש וחצי בבוקר כדי לנסוע מהפריפריה אל המרכז שלוש פעמים בשבוע. נכון שאפשר לנסוע בנתיב האיטי, אבל שלוש פעמים בשבוע בנתיב האיטי זאת הדרך המהירה לאישפוז. אז אני נוסעת בנתיב המהיר. הנתיב המהיר, ביבי עשה. שלא תגידו. אל הנתיב המהיר אני מגיעה 40 דקות אחרי שיצאתי מהבית, אזרחית משכימת קום, בשעה רבע לשבע. בשעה רבע לשבע המחיר בנתיב המהיר הוא סביב ה50 שקלים. ככה הולך הכסף שאני מרוויחה במרכז, כי חשבון מהיר עושה 600 לחודש על הנתיב המהיר לעוד הלוואה מהבנק. ביבי עשה, כדי לעודד אזרחים ללכת לפריפריה. יקרה, האידאולוגיה שלי.

אמש: פגישה עם אדם בן 45. הוא מספר על ביתו. לבת הזאת, בכיתה יב, יש חברה שמתקשה לקום בבוקר. הבת שלו, חברה נאמנה, הלכה השכם בבוקר לחתום על נוכחות בשביל החברה שלה שמתקשה לקום השכם בבוקר. תפסו אותה. היא צעקה על מי שתפס אותה, על מורה שהאשים אותה בכך ששיקרה, היא אמרה לו, "גם אתה שקרן". היא מנתה את הטעונים שלה באשר לשקרנותו של אותו מורה. אחר כך היא הסבירה גם, שכל מה שעשתה, עשתה לשם חברתה. כלומר, מערכת הערכים שלה הצביעה על נאמנות לחברתה כעל מעשה מוסרי יותר מאמירת אמת. הטיעון המרכזי שלה, בדיון המאוחר עם אביה, היה, שהיא נמצאת בתוך מערכת שמשקרת כל הזמן, ובתוך מערכת כזאת אין מקום לערך של דבר אמת. ברומא, אתם יודעים, התנהג כרומאי. מה שמדאיג אותי זה רומא; עלייתה ונפילתה של רומא.

לא שבנינו אימפריה, אבל בכל זאת בנינו משהו. המשהו שבנינו היה המקום היחיד שבו, כך חשבנו איאז בימים, נוכל להיות עם חופשי, בארצנו, ארץ ציון, וכל זה. לא כל שכן דור שני, שבכלל רואים את העולם כמו מקום שבעיקר צריך להתבצר מולו. אז עד לפני זמן מה שילמתי מיסים בשמחה יחסית, לכל הפחות בלי טרוניה, כדי להיות עם חופשי בארצנו. אבל אני כבר לא חופשיה, זאת רק אשליה: אני משלמת לבנק גם משכנתה, גם את ההלוואה על האוטו, גם ריבית, גם מיסים, וגם אקבל, כשאפסיק לשלם מיסים, 1500 ש"ח מביטוח לאומי, ואין לי כסף לחסוך לפנסיה, כי אני משלמת לבנק על המשכנתה, על האוטו, על האוברדרפט ועל ההלוואה מלפני שלוש שנים. הבנק דווקא מוכן לתת לי הלוואה כדי שאוכל לחסוך, אבל לפי החישוב שלי זה לא משתלם. עדיף למות בגיל צעיר, אם אתה חי במדינת ישראל שבה המשיבון של קופת החולים הוא בלופ, כאילו אמרו לו "תעשה הכול כדי שלא יקבעו שום תור עם הרופאים פה, כי הרופאים פה לא רוצים לעבוד", מה גם שאני יכולה להבין אותם. עדיף למות בגיל צעיר, אם אין לך כסף לחסוך לפנסיה, כי כשלא תהיה לך פנסיה ותהיה בן שמונים תיפול לעול על ילדיך שגם להם אין כסף, כי המדינה שאתה משלם לה אלפי שקלים כל חודש לביטוח לאומי משלמת לך 1500 שקל כשאתה זקן.

אז לא שבנינו אימפריה, אבל מה שבנינו עומד ליפול, מט לנפול כמו שאומרים בשפה של המקום הזה שנשחקת והולכת.

אני מאחרוני האנשים שלא עשו דרכון זר, אף על פי שאני דור שני ותמיד הרגשתי זרה. וגם לא ברור לי שפני הדברים הם שונים בארצות הגויים, כי נכון אמנם שאנחנו מחריבים את עצמינו בצורה שיטתית, בגאונות יהודית, אבל גם הגויים נראים לי לא במצב מי יודע מה.


- פרסומת -

מה שכתבתי נראה כאוסף של ארועים שלא ממש שייכים לאותו סינדרום, אבל נדמה לי שהם שייכים ועוד איך. ההתפוררות שאני מדברת עליה יש לה אלף פנים, וכל הפנים עגומים. אז אני יושבת בתוך קוביית זכוכית ואוכלת גלידה עם ילד קטן שאני מקווה שלא ירצה להיות קרבי, אם יחליט לחזור מארצות הברית כדי לשרת בצבא במדינה שפעם היתה שלנו, שהיתה יפה וחכמה, ועכשיו אין בה, אין בה אמון, אין בה שקט, אין בה תקווה, ובעיקר אין בה אמת. "אני ישר איתך", אומר לי המוכר בפיצוציה. "רק שתדעו שככה זה ברווז", אומרת המארחת במסעדה הירושלמית הנחשבת. אני בודקת איך אני יוצאת מזה, אם הכתף שלי די חזקה כדי לבקוע את הזכוכית, הזכוכית המלוכלכת, האטומה, העצובה נורא, שפעם היתה מדינת ישראל.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
אווה ברזלי
אווה ברזלי
פסיכולוג/ית
רונן יעקובסון
רונן יעקובסון
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה, אונליין (טיפול מרחוק)
אליאור מור יוסף
אליאור מור יוסף
עובד סוציאלי
רחובות והסביבה, תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
שירי ורסנו
שירי ורסנו
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אהרון מירמן
אהרון מירמן
פסיכולוג
ירושלים וסביבותיה
אירית כהן
אירית כהן
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, כרמיאל והסביבה

עוד בבלוג של אסתר פלד

עובדות: 1. אישה, ביתו של אדם ידוע, כותבת ספר על - איך נקרא לזה בלשון נקייה? - 'יחסיה עם אביה'. בספר, שיצא לאור...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

סילביה איילוןסילביה איילון6/8/2016

מרגש..........ממש חשוב!!! [ל"ת].

אסתר פלדאסתר פלד30/11/2015

אפרת צריך קונפליקט, בלי קונפליקט לא צומחים [ל"ת].

אפרת שחףאפרת שחף30/11/2015

מוסר של אמת / מוסר של חמלה. הכתיבה שלך נגעה בלבי. אישי או לא אישי (כבר אמרו לפניי ש"האישי הוא הפוליטי") - לי זה נגע ברמה האישית. האם לומר "אמת" חשוב יותר מלדאוג לחברה? (אני דווקא הייתי גאה בילדה החכמה והרגישה הזו) ומהי "אמת"? האם "אמת" היא דיבור כנה? האם "אמת" היא התאמה בין ביטוי מילולי כלשהו למציאות פיסיקאלית או נפשית? במקום שבו אמירת האמת סותרת את הבעת החמלה - החמלה הופכת ל"אמת" שלי. גיליגן כבר דיברה על מוסר של אכפתיות (כביכול "נשי") בהתרסה כנגד המוסר הקאנטיאני הצודק תמיד (ה"גברי")... אני יודעת לפחות על נאצי אחד בשם אייכמן שטען להגנתו במשפט שהתנהל נגדו - שהוא בסה"כ ביצע את רצון הכלל - רצון הפיהרר. אני בטוחה שקאנט היה מתהפך בקברו לו עצמותיו היו יכולות לשמוע את ההצדקה המטופשת הזו אבל זו הבעיה עם "האמת" - שהרבה פעמים אלו שמצודדים בה מוכנים לדרוס למוות את אלו שלא. שמחה שהילדה רואה מה קורה ב"רומא" ואפילו שמחה יותר שהיא מתחפשת ל"רומאית" ובו זמנית שומרת את הלב שלה במקום הנכון. אוהבת את הראייה המיוחדת שלך. כל טוב:)

יעל מוריעל מור26/11/2015

מדוייק עד כאב. [ל"ת].

אילה אילוזאילה אילוז9/11/2015

התנצלות והסבר. ראשית סליחה על אי הדיוקים, ואם חווית את מה שכתבתי כאישי מדי. על כך שבתך גרה בחו"ל הסקתי בטעות מתוך דברייך על הילד שאולי יחזור מארה"ב כדי לשרת בצבא, וכמובן שגם אם גרים בחו"ל אפשר לבוא לבקר ולטייל בירושלים. העייפות שאליה התייחסתי הוסקה מרוח הדברים, וכשאני אישית עייפה או מיואשת, זה כמעט תמיד שילוב בין קושי אישי לקושי כללי. המצב במדינה משפיע על רגשותי, וגם מצבי האישי משפיע על מידת החומרה שבה אני מתייחסת למצב במדינה.
גם אני חווה כאב על המצב בארץ, אך בניגוד אלייך, אני מאמינה שעם הכל, למרות הכל, ניתן לבנות חברה ישראלית בת תרבות, וזה בידיו של כל אחד מאיתנו.

אסתר פלדאסתר פלד9/11/2015

לאילה. שלום אילה. תיקון טעות, וחשוב לתקנה: בתי לא גרה בחול. איך גרה בחו"ל אם אנחנו מטיילים בדרך חברון? זה בארץ, דרך חברון, בירושלים, הכין שביתי גרה. ותיקון טעות שני: קל מידי לייחס לי עייפות ברמה האישית, וגם לא מתאים מסגרת הזאת. אילו סברתי שהמדובר בעייפות אישית לא הייתי כותבת על אודותיה כאן כי היא אישית. אני מדברת על אבדן עמוק יותר וציבורי יותר, והאבדן הזה כואב כאב ציבורי, ואולי לא די כואב, לא די מכירים בו, והוא אבדן של הנחת בסיס שבלעדיה אי אפשר לבנות חברה ישראלית, אי אפשר לבנות תרבות.

אילה אילוזאילה אילוז9/11/2015

לא הכל שחור. אני מרגישה בדברייך עייפות, קושי, אובדן תקווה. אני חושבת ששילוב של דברים (בת שגרה בחו"ל, מצב בטחוני, קושי כלכלי, אב זקן ורחוק) סוגרים עלייך, וגורמים לך לראות גם תקלה במשיבון, מנה לא מוצלחת במסעדה או תוספת של שקל, כמבטאים התפוררות.
לא קל פה, ואף פעם לא היה. גם אני לא נלהבת מההנהגה הנוכחית, מהמצב הכלכלי, מהתקיעות בתהליך השלום. אבל בעיני, לא הכל שחור, וגם אני לא הוצאתי דרכון זר. לדעתי אין לנו אלא לחיות בארצנו כמיטב יכולתנו. להיות ישרים ומסבירי פנים, לאהוב, לעשות, ליצור, ולא לוותר על התקווה.

ירון אבניירון אבני3/11/2015

גם באקדמיה כבר אין אמת. "אתה יכול להגיש עירעור אבל הציון לא ישתנה" אמר לי מרצה בכיר בלימודי תואר שני בפסיכולוגיה תעסוקתית.
"אולי כיסחתי אותך יותר מידי" אמרה לי (בלי שום בושה) ראש המגמה לאחר שהבעתי תמיהה על ציון נכשל שקיבלתי בקורס שלה. כן גם אני יודע שאפשר לבשל ציונים ולהגיד שזה ברווז שהושקעה בו מחשבה. אבל "להרבות טוב בעולם" הוא לא רק ספר - זאת עשייה אישית ויומיומית של דוגמא אישית של מבוגרים אחראים שמחוייבים שהעולם שהם והילדים שלהם יהיה טוב יותר. גם אני הייתי מופתע נוכח שתיקת הכבשים של חברי ללימודים ונוכח ההתקרנפות של חברי הסגל האחרים אבל אני גם זוכר כל הזמן שתפקידי לדאוג שהם ישארו מיעוט ושלאבד תיקווה זאת לא אופציה. אנשים איכפתיים (ומותר לי להעיד שגם מרצה בחסד) יכולים לעשות שינוי.