פסיכולוגיה עברית

×Aneta Karaś
Aneta Karaś ©
זכור אותי

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

ללכת רחוק (נכתב בערב הבחירות, אלא מה...)

פרופ. עמיה ליבליך | 17/3/2015 | הרשמו כמנויים

ללכת רחוק הוא להתרחק מסצינת הבחירות המתוחה שמתקיימת פה, מן הכאן ועכשיו המפוצל, הלוהט של חברתנו. אולי זו הסיבה שבאחד מהעיתונים היומיים הזרוקים מצאתי הבוקר, בתחנת הרכבת, הבטחה לרשימה גדולה על שביל ישראל שחולק לקטעים קצרים בין ידוענים רבים, וכל אחד ואחת מספר כנראה ברשימה הצפויה על חוויותיו/חוויותיה. אולם, במקרה לגמרי, הספר שסיימתי לקרוא בזמן נסיעותי ברכבת עוסק בהליכה רחוק – זהו ספרה של המחברת האמריקנית שריל סטרייד, ששמו Wild- מה שאפשר לתרגם כפרא, או אולי טבע, חופש וכדומה. ספר נפלא שאני מאוד ממליצה עליו.
הספר מתאר מסע רגלי ארוך, של מאות מיילים, שעשתה המחברת בגיל 26 על שביל הליכה מוסדר במערב ארצות הברית ששמו The Pacific Crest Trailside. השביל עובר בחיק הטבע ה"פראי", ממקסיקו ועד לגבול קנדה, עובר הרים גבוהים ופסגות מושלגות, דרך יערות ואגמים שאינם נגישים אלא להולכי רגל תרמילאים. ההליכה הקשה בעליות ומורדות יום יום במשך חודשיים, הלינה באוהל קטן תחת כיפת הכוכבים, התרמיל הענק שכלל את כל מה שהייתה ההולכת הבודדה זקוקה לו ושכינתה "מפלצת" בגלל כובדו – כל אלה מתוארים בפירוט ובאריכות הנותנים לקורא הרגשה שהנה אני כמעט מלווה את שריל בהליכתה. הפוגות קלות במסע המפרך הן תחנות הדרך, לעתים במרחק שבועות זו מזו, שבהן אפשר לנוח, להתקלח לקנות המבורגר ושוקולד ולקבל חבילות של אספקה וכסף שנשלחו לתחנות אלה על ידי הצועדת עצמה מבעוד מועד. הפוגות מסוג אחר הם הפגישות הנדירות עם משוגעי הליכה כמו שריל, בודדים או צמדים, ולעומתם מפגשים בלתי רצויים עם דובים ונחשים. הקורא יתוודע עד פרטי פרטים למצב הרגליים, כפות הרגליים והציפורניים, הפצעים והיבלות של ההולכת, ולנעליה החשובות כל כך למסע. כל זה פיזי, גופני, ראשוני, פרא. מעורר השתאות.
אולם, ברמה הפסיכולוגית יש כאן סיפור נוסף ותובנות רבות. שריל יוצאת למסע כשהיא בעיצומו של תהליך הרס עצמי של התמכרות להירואין ולסקס מזדמן, אחרי שאמה מתה מסרטן בגיל 45. תוך כדי המסע היא מתאבלת על אמה ונפרדת ממנה ומחייה המשפחתיים, וכן נגמלת מהרגליה ההרסניים. נשיאת התרמיל דומה לסחיבת העבר המעיק עלינו. ההליכה האינסופית היא הדימוי לחיים ולזמן. השתיקה והבדידות מרצון מזכירים כמובן מדיטציה, אשר לאסכולות שונות היא אף ספציפית מה שמכונה "מדיטצית צעידה". תפקידה הגדול של הסוגסטיה העצמית "אני לא מפחדת" ו"אני האישה החזקה בתבל" עולה וחוזר במהמורות המסע שעברה. זהו מעין טיפול קוגניטיבי התנהגותי אמיתי לגמרי, המתרחש בתנאים טבעיים.
אהבתי מאוד את יחסיה של שריל לספרי הקריאה שעימה. היא קוראת ושורפת את העמודים שקראה, כדי לא להכביד עוד יותר על גבה. אבל בסוף הספר היא נותנת רשימת הספרים שליוו אותה – מעין בקשת סליחה על השריפה. רק ספר אחד נותר ללא פגע – אוסף שיריה של אדריאן ריץ' הנקרא באנגלית The Dream of a Common Language (ואולי תורגם בכלל לעברית???). הוצאתי את הכרך הדק ממדף הספרים הקרוב ביותר למיטתי (מקום כבוד ליד שיריו השל ט.ס. אליוט). גם אצלי הוא מיושן ובלוי, אך לעולם לא אשרוף אותו. יש שם שיר על הלביאה, למשל, ואחר על הכוח. תחפשו ספר זה, כדאי לכם.
לא קורה הרבה בספר "פרא". שריל יוצאת לצעוד, ומגיעה לתעודתה. בין לבין אנו לומדים על חייה בעבר, וחייה העתידים להתפתח, ובכל זאת, למרות שניתן לסכמו במשפט - זהו ספר חשוב לכל קורא ובמיוחד לפסיכולוגים. ואולי גם אנו נאמץ חלק משעורי ההליכה של הצועדת הבודדה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

אני בכלל לא רוצה לספור כמה שנים אני כבר באקדמיה, מהימים הרחוקים בהם הופעתי כמתרגלת בשעורי המחלקה לפסיכולוגיה...
תמיד חם ולח בלילות היריד בתל אביב. וכשהייתי ירושלמית – היה צפוף ורועש. ובכל זאת לא אחמיץ לפחות גיחה...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ארז כהןארז כהן22/3/2015

יש גם סרט. על בסיס הספר נעשה סרט שמוצג בימים אלו בבתי הקולנוע בארץ (וניתן לצפיה גם ברשת כמובן). לא קראתי את הספר ויכול להיות שצריך לראות את הסרט במסך גדול כדי לחוות אותו באמת. על בסיס הצפייה במחשב הסרט לדעתי לא מצליח להעביר את החוויה הפיכולוגית והטיפולית של ההליכה. הנוף מדהים והסיפור אכן מרתק אבל לדעתי הסרט נכשל בתיאור המורכבות של החוויה שעוברת הצועדת.