פסיכולוגיה עברית

×Natalie Salbieva
Natalie Salbieva ©
זכור אותי

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

ערב בחירות, כמה הרהורים

פרופ. עמיה ליבליך | 9/3/2015 | הרשמו כמנויים

זה טבעי לגמרי ששבוע-שבועיים לפני בחירות עולה הממד של שייכות פוליטית ומפלגתית לראש הרשימה של מגדירי הזהות. האם אני ימנית או שמאלנית? אולי מיואשת ואדישה? ומה הם בני משפחתי וידידי? האם אנו דומים או שונים בדעותינו, ואיך זה משפיע על מערכות היחסים שלנו? אני מכירה אנשים שגם בלי בחירות באופק אינם מתיידדים או עושים עסקים עם אנשים השונים מהם בהזדהותם הפוליטית. אחרים בונים גשרים מעבר להבדלים או מניחים ממד זה הצידה בשוך התעמולה וניתוח התוצאות-לאחר-מעשה.
בכיכר רבין במוצ"ש האחרון הייתה הנוכחות מאוד סקטוריאלית בעיני – אשכנזים עירוניים או בני קיבוצים, חילוניים, בעלי השכלה ומקצוע, קוראי "הארץ" וילדיהם הגדולים והקטנים. אנשים פגשו את מכריהם, דיברו על ייאוש וחיפשו תקווה, ותרו בעיניהם אחר המסמנים לצמיחת המחנה – דמויות של 'אחרים' המצטרפים, או לפחות באים להיחשף. האם היו כאלה או שאנו אותה חבורה קצת עייפה מפעם? הרגשתי מאוד בבית בחוג הגדול הזה, מתנודדת על גלי ההמון בכיכר בין ייאוש לתקווה. זה לא היה הנושא של צדק חברתי שאיחד את הנוכחים בכיכר, אלא הכמיהה לשלום, הפחד ממלחמה נוספת, הסלידה מהכיבוש. אבל איך משנים את המצב? ידיד מנווה שלום אמר לי פעם (לפני שנהרג בתאונת דרכים) שכאשר כולנו נרגיש את הייאוש מפתרון הסכסוך בכוח, גם בימין, נוכל סוף סוף לשבת ולשוחח על שלום ונסכים על מחירו.
החלוקה הגסה בין שמאל וימין היא פשטנית גם אם איננו יכולים להימנע ממנה בשום אופן. בשבוע שעבר הופיעה בעיתון "הארץ" רשימה של בני ציפר שכותרתה "הגרוסמנים של הימין". הוא טען, בצדק, שהאליטות הישראליות מוטות שמאלה, יצרו להן מעמד של מנדרינים אפופי סוד "המפארים זה את זה ואת עצמם", ומענישות בהתעלמות את הסופרים והאינטלקטואלים שדעותיהם הפוליטיות שונות. מתהלכים בינינו, כפי שטוען בני ציפר, סופרים חשובים המשתיקים עצמם ואינם מביעים את דעותיהם הפוליטיות בשל כך. זה מאוד הזכיר לי כיצד התייחסו אלי עמיתי באוניברסיטה העברית כאשר עסקתי בכתיבת ספרי "ילדי כפר עציון", שנתפס בעיניהם כשבחי הימין וההתנחלויות... האם שינו את עמדתם כשבחרתי לעסוק בנווה שלום בספרי "למרות הכל"? מה הקשר בין דעותיו של היוצר לבין איכותה של יצירתו? אבל נדמה לי כי לפני יובל למדתי במבוא לפסיכולוגיה כי נמצא קשר אמפירי בין רמה נמוכה של סמכותית לבין יצירתיות, ובמילים אחרות שיצירה צומחת לרוב מתוך התנגדות לקיים, ולא מתוך קבלת המציאות והנורמות השולטות בה.
באותו שבוע קיבלתי משולח אנונימי בדואר האלקטרוני את טקסט ההרצאה שנתן עמוס עוז לאחרונה "חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם". הוא מבדל את עצמו מ"חברי בשמאל היוני" משום שהוא מכיר בקושי העצום של ניהול משא ומתן עם הערבים, ואינו מעוור את עיני איש בטענה כי ברגע שנצא מהשטחים הכל יהיה טוב ושלום עולם ישרור במדינה. זהו טקסט מפואר וחכם בעיני. אבל כשסיימתי לקרוא בו הבנתי: רק בזכות היותו של המחבר עמוס עוז, שזהותו ודעותיו מוכרות לי, קראתי את שמונת העמודים הללו בלי השמטות ודילוגים. בכנות, אילו היה הכותב איש שלדעותיו אני אפריורי לא מסכימה – גם לא הייתי משהה את עיסוקי כדי לקרוא מה שאמר...
אז איפה היינו? אין מנוס מהחלוקה הזו כרגע, רק שבעוד כמה שבועות אולי תדהה מעט. המנהיגים של הקדנציה הבאה יעשו מה שיעשו, הלוואי ולטובה. ובינתיים – כמו שאומר כל מי שמעט שכל בראשו: לכו להצביע!!!

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

All the light we cannot see by Anthony Doerr כותרת זו היא תרגום חופשי של שמו של רומן מאת אנטוני דואר, שמילא את זמני ברכבת...
כבר במספר רשימות הזכרתי את התופעה התרבותית העכשווית שאני מודעת לה – געגועים לגולה, למולדת הדורות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.