הערגה למפגש

רות נצר | 31/1/2014 | הרשמו כמנויים

על הספר 'אהבה ראשונה' של יודורה וולטי.

(תרגום אמציה פורת. כרמל. 2008. מבוא צפירה פורת).

אני מבקשת לשתף בחוויה עמוקה של קריאה בספר 'אהבה ראשונה', ספר הסיפורים המצוין של יודורה ולטי, הסופרת האמריקאית, ולדובב כמה מספוריה.

באחד הספורים מסופר על האשה הזקנה מוזרה ותמהונית, קלייטי, שפוחדת מקרבת בני אדם. אבל מה שמעניק משמעות לחייה זו ההתבוננות המעמיקה שלה בפני בני אדם:

"הדבר הראשון שגילתה בפנים תמיד הוא שהיא לא ראתה אותן מעודה עד כה. כשהתחילה להסתכל בארשת הפנים הממשית של בני אדם לא היתה לה בעולם קרבת היכרות גדולה מזו. המראה העמוק מכול, הנוגע ללב יותר מכל בעולם כולו, הוא בוודאי מראה הפנים".

ובהמשך היא מתבוננת בפני אחיה, ואז הפסוק העמום הבא:

"פנים חוצצות בין פניה ובין פנים אחרות... כדי להסתיר פנים כלשהן שיחזירו לה מבט. ועכשיו כבר קשה לזכור את מראיהן, או מתי ראתה אותן לראשונה. זה היה מן הסתם כשהייתה צעירה."

הקורא עדיין לא מבין במה מדובר ונראה שיש כאן ממד מיסטי כלשהו.

בסוף הספור היא מביטה במים שבחבית מי גשמים. ואז:

"נדמה לה שראתה שם פנים. כמובן. הלא אלה הפנים שהיא מחפשת, ושמהם הופרדה". היא גוחנת להביט במים ומגלה פנים זקנות , מוזנחות, כעורות. את פניה שלה מלאות הסבל. "היא הכירה את הפנים האלה... כאילו הסגיר אותה לבסוף החיזיון המסכן, הזכור למחצה".

ואז, כנראה כשהיא מבינה שכך היא נראית, היא גוחנת ומטביעה עצמה במי החבית.

התחושה העמומה שיש לה כל השנים, שיש פנים אחרות שזכורות לה ואינה יודעת מה הן, מעניקה לה כנראה משמעות של זכרון לערוג אליו, ומעניקה ממד מיסטי של ערגה ללא נודע האחר. אולי זה הכתוב בברית החדשה: "כי עתה רואים אנחנו במראה ובחידות ואז נראה פנים אל פנים. עתה ידעתי חלק קטן, ואז אדע כאשר נודעתי גם אני"(פאולוס. האגרת הראשונה אל הקורינתים. פרק 13)

וולטי כותבת: "רק החשופים נולדים מחדש, רק ברגעי החסד של החשיפה פנים אל פנים, לב אל לב, טמונים המסתורין שיהיו תמיד עניין לחיפוש עד בלי די" עמ' 223.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אבל כשמיס קלייטי מגלה שהאחר הבלתי ידוע לה, של פניה שלה, הוא כה כעור, היא מטביעה עצמה. במובן מסוים היא מטביעה עצמה כמו נרקיס, אלא שבניגוד לנרקיס – שטבע בתדמית היפה שלו, היא טובעת מתוך אי יכולת לשאת את הצל החיצוני הכעור, זה שנרקיס מעולם לא פגש בעצמו באמת.

כאן אנחנו נזכרים בדוריאן גריי, בספור של אוסקר ווילד, שלא יכל לשאת את כעור הזיקנה שלו. וכשראה את פני הזיקנה הכעורות שלו בתמונה המצוירת – חתך אותה בסכינו, והכעור שב ונגלה על פניו שלו.

כאן מתאימים דבריו של המשורר הפורטוגזי פרננדו פסואה, אדם שסלד מעצמו:

"אל לו לאדם לראות את פני עצמו. זה הדבר הנורא מכול. הטבע העניק לאדם את המתת המאפשרת לו שלא לראותן, שהרי אין הוא יכול לקבע בהן את עיניו.

רק במי נהרות והאגמים מותר לו לקבע את פני עצמו. והתנוחה שעליו להיזקק לה לשם כך היתה סמלית. היה עליו להתכופף, להשפיל עצמו כדי לבצע את המעשה השפל של ראיית עצמו.

ממציאו של הראי הרעיל את הנפש האנושית".

(פרננדו פסואה. כל חלומות העולם. עמ' 111. כרמל. 1993. תרגום יורם ברונובסקי)/

ועוד דברים נוקבים כותב פסואה על הקושי להביט אל עצמנו פנים אל פנים:

"לראות בבהירות את עצמנו, לראות כפי שרואים אותנו האחרים! לראות אמת זו פנים אל פנים! או-אז באה הצעקה הסופית של ישו על צלבו, כאשר ראה פנים אל פנים את האמת שלו: אלי, אלי, למה שבקתני?" (שם. עמ' 132)

הספור של יוודורה וולטי, אם לא אקלקל אותו במילותי אלה, מבטא, בין השאר, את הפער בין הערגה שלנו לאינטימיות ומפגש פנים אל פנים, עם האחר האנושי והאלוהי, כפי שמבוטא בתורתו של עמנואל לוינס, לבין הקושי להיות פנים אל פנים עם הזולת ועם עצמנו.

פער זה מזכיר את הסרט 'פנים אפלות במראה' של אינגמר ברגמן, שמסתיים בשאיפה לראות את האל פנים אל פנים. אלא שאז, אבוי, נגלים פני חרק-שרץ-עכבישי ענקי שמאיים להתנפל על הנערה החולה בנפשה ומצפה לאהבה.

כל זה שייך לצל המוכחש, כשיש פיצול בין הטוב והאמיתי הרוחני בנפש לבין הצל האפל הכעור. ואז, כפי שיונג אמר (Aion .CW 9.ii, par. 126), מה שאין אנו מודעים לו בתוכנו, נפגוש אותו מבחוץ כגורל.

ועוד בספור אחר מתוך ספרה של יודורה וולטי:

מפתח שנפל במקרה לידו של אלברט, חרש אילם, כשהתגלגל מכיסו של מישהו בחדר ההמתנה בו ישב, הופך עבור אלברט לארוע בלתי מקרי, שהופך לאות וסימן לאושר שמגיע לו, למלאות אפשרית של ההוויה, מפתח לקיומו, לאמת האוטנטית. המפתח שהגיע אליו בדרך מסתורית נהיה עבורו למענה לציפיה שלא נהגתה: "הוא מונח שמור היטב בכיס שלי, איש לא ימצא אותו, ואין חור שהוא יכול לפול דרכו" – הוא מרגיש שהמפתח הינו חלק מלבו עכשיו, לכן איש לא ימצא אותו כי הוא סודו האישי; "המשמעות הסודית, האות רב העוצמה".

"האושר, כך אלברט יודע, הוא דבר שנגלה לך פתאם, שנועד לך, שאתה מושיט יד ומרים אותו ומחביא אותו על חזך, דבר נוצץ שמזכיר לך משהו חי וקופץ". בהתחלה הוא חושב שהמפתח הוא אות לאושר ואהבה שיקבל מאשתו. אבל אז הוא מבין שמדובר במשהו אישי פרטי שלו בלבד: "דבר שיכול להיות לו לבדו, לעצמו בלבד, בשקט ובשלווה".(המפתח. עמ' 35-48).

בספור הראשון בספר זה, 'מותו של סוכן-נוסע', הסוכן מת אחרי שהמשהו הפרטי שנגלה לו הוא הערגה למגע אינטימי של אהבה עם האשה המקרית שהזדמן אל ביתה. הסוכן-נוסע חש לפתע ערגה זו כמאוויים עמוקים של עצמו, שלפתע ניגלו לו כמשהו האמיתי ביותר, שעד כה חמק ממנו ואף לא ידע כי הוא החסר לו.

בספור 'אהבה ראשונה' מתהווה קשר שייכות ואהבה בלתי נהגה בין יואל, נער חרש וחרד לבין דמותו ההיסטורית של המנהיג אהרן בר, אף על פי שמעולם לא היה דיבור ביניהם. דרך כאבו על עזיבת המנהיג, הנער בוכה לפתע את עזיבת הוריו אותו, שמעולם לא ביכה.

וולטי מדובבת מתוך עלובי העולם, הנידחים, האילמים, את אותו דבר שדמויותיה עורגות אליו מבלי דעת. את אי היכולת להיזכר מהו שחומק מהתודעה ומנחה אותנו כל חיינו. רגע ההתוודעות לדבר ההוא החסר, שהנפש חיפשה, אינו בהכרח רגע של אושר, שכן באותו רגע ממש מתבררת אי היכולת להשגתו.

"למעלה עם הגשר ניטעה בך מפעם לפעם הרגשה שאתה יכול להושיט אצבע ולחולל שינוי ביקום", אומר האיש בספור 'כובע הארגמן', בעוד הספור כולו מראה עד כמה הרגשה זו בלתי ניתנת להגשמה; כמו הסוכן-נוסע, שמבין שהאשה אליה חש קרבה היא אשה נשואה ובעזבו את ביתה הוא נופל ומת; וכמו מיס קלייטי שמזהה לראשונה את מראה פניה הכעורות ומטביעה עצמה; וכמו יואל, הנער החרש, כשאהרן, האיש שאהב כאדם וכאב, עוזב את המקום בו היו יחד; וכמו הצייר אודובן שמשמיד את האנפה שהמבט בה היה הרגע השלם הנערג.

מבקש.ת לעצמך טיפול?
כאן תוכל.י לשלוח פניה לטיפול ולקבל התייחסויות ממטפלות.ים חברי פסיכולוגיה עברית

אודובון המסיונר שואל את עצמו "האם אמת היא שהסוד נסוג מן הגילוי הנכון... אם דעת מוצָאי מנוּעה ממני, האם יהיה גם סופי עלום? האם הנהרה שאני רואה סגורה בתוך רווח בין שתי חשכות, והאם לא תוכל להאיר את שתיהן ולגלות סוף סוף, אף כי אפשר לומר זאת, את מה שנחשב לחבוי ואבוד?"

אולי זה מה שמנוסח בציפיה של המיסיונר: "והיה ביום ההוא, ונגלו כל הלבבות".

החבוי והאבוד בספור על אודובן הוא אותו משהו חי וקופץ ואמיתי עד כלות. והוא המביא אנשים להתמסרות מוחלטת לדבר אחד, שמבעדו אולי יתממש הדבר הנכסף ההוא, המבט פנים אל פנים, ה"רגע הדומם" של מלאות ההוויה של האנפה, מימוש אהבת האל, מימוש הציור המושלם של הצפורים, ולחילופין מימוש הרצח כהגשמה אפלה של משהו בלתי נודע.

הספורים כולם מחפשים את החבוי והאבוד, דווקא משום שהוא מכוסה בבדידות, בצער, בניכור, ברפש החיים ובהתנהגות וולגרית או אף נלוזה ואלימה ובשנאה שמשתלטים על האנשים.

אגדת חלום החיפוש ולשוֹנָה, כמו האגדות כולן, אומרת וולטי, "חסינה מפני יד הזמן ופטורה ממתן דין וחשבון להיסטוריה".