אושר תקופתי.
פרופ. עמיה ליבליך | 31/1/2014 | הרשמו כמנויים
בוקר יום שישי. רוח קרירה נעימה נושבת ואין סימן לחורף. אני תולה כביסה במרפסת הנשקפת אל הים. מעל האופק, לרוחבו, כאילו צייר מישהו באמצעות סרגל, פסים - כחול, סגול, תכלת, אפור ולבן. שם בדיוק היו לפני שעתיים, בשעת הזריחה, פסים בוורוד ובאדום. הים רגוע. גליו נשברים חרישית ללא קצף. בשמים ענני נוצה. שרב מתקרב? בסמוך לחוף, המים ירקרקים, וככל שאני מרחיקה את מבטי הופך הירוק לתכלת ולבסוף לכחול כהה. על השונית עומדים שני דייגים, ממרחק הם ניראים שחורים על רקע התכלת האפורה. מעבר להם - דמויות שחורות של שלושה גולשי גלים, על קרש הגלישה הגדול שלהם. אחרי הצהריים יופיעו גם המצנחים בכל צבעי הקשת. טפיחות כדורי הגומי על המטקות נשמעות מרחוק, טוק-טוק בקצב הלב.
אושר. דניאל כהנמן אמר בראיון שנתן בטלויזיה שלנו לפני שבועות אחדים כי נוף יפה הוא אחד המקורות המובהקים לאושר בחיינו. נוף וחברים - זה מה שקלטתי. יותר מהצלחה, כסף, רכוש, ילדים ומשפחה - אולי זה סיכום לא מדויק, סיכום שלי. שמחתי לשמוע את דעתו המלומדת על הנוף. הנוף אינו פוגע בנו, חשבתי. אין בו כל ממד של כישלון. בשבילי הוא אכן אושר.
אני שוב יוצאת למרפסת, מתרשמת מהשינויים האיטיים בתמונה, וחושבת על הכישרון הדרוש לתאר או לצייר את מה שעיני רואות כאן כחלק מחיי היומיום שלי. שוב אני נזכרת באייריס מרדוק שהצליחה לעשות זאת ברומן שלה "הים, הים". אני, לעומת זאת, אומרת רק "מודה אני".
אושר מוגדר תקופתית ותרבותית.
מאז שיש ברשותי אייפד קטן, בזמן נסיעותי היומיות ברכבת, אני קוראת בו קלאסיקה באנגלית. וכך קראתי שני רומנים של ג'יין אוסטן, את הראשון שלה, "תובנה ורגישות", ואת האחרון שפרסמה בחייה הקצרים (היא מתה בגיל 42) - "אמה". למרות שהחלטתי בזמנו לקרוא את כל יצירותיה, נראה לי כי שתי אלה הספיקו לי בהחלט.
מהו האושר אצל אוסטן, שכתבה את ספריה באנגליה הכפרית, ופרסמה אותם בעילום שם, בדיוק לפני 200 שנה? ראשית, יש לומר, את התשובה אפשר לתת רק לגבי נשים, גיבורות הספרים, נשים צעירות ברובן, השייכות לאצולה זעירה. החיים שלהן מרובדים חברתית ומשופעים בנימוסים - כל אחת יודעת בבירור מה מעמדה, ומי גבוה או נמוך ממנה בסולם החברתי. השכלתן מועטת. הן קוראות לאט. הן יודעות לפרוט על הפסנתר, לשיר קצת, לרשום או לצייר בצבעי מים. הן מתמחות בכתיבת מכתבים יפים האומרים מעט. יש להן משרתות ואין להן עבודה, במשמעות המוכרת לנו, לא בתוך משק הבית ולא בשוק התעסוקה. תפקידן העיקרי הוא להנעים את החיים לאחרים ולעצמן. בעולם סגרירי רוב השנה הן גרות בבתי כפר מבודדים, שנחלים, יערות או שדות מפרידים ביניהם. כשמזג האויר מאפשר, הן מטיילות בסביבה הכפרית, ועורכות מפעם לפעם במרכז הכפר קניות קטנות של דברי מותרות, כפפות או סרטים לשיער - אותם יביא השליח אליהן הביתה בחבילה ארוזה. כמצופה מבנות מעמדן, הן עורכות ביקורי נימוסים במשפחות של בני המעמד הנמוך מהן, מתעניינות בחולים, בלידות ופטירות, ומביאות שי צנוע למזווה המשפחתי. האושר בשבילן הוא למצוא חתן מתאים. במציאת החתן, כפי שאמרו רבים מחוקרי הספרות, מסתיים הסיפור. הגבר הוא האובייקט, הוא מתואר חיצונית על פי מראהו ועל פי הכנסתו השנתית, ומסווג כמועמד מתאים או לא מתאים למטרות נישואין. אין לנו כל מידע על עולמו הפנימי ושאיפותיו שלו. אהבה היא פועל יוצא מההתאמה הסוציו-אקונומית. לצורך המפגש בין צעירים וצעירות (שבחוויה שלי הם כולם זקנים כמתושלח...) מתקיים שתי וערב של ביקורים בכל שעות היום, ארוחות משותפות, רכיבה בצוותא ונשפי ריקודים קטנים.
אני קוראת, מדרבנת את עצמי כאישה משכילה, סוציולוגית וחוקרת מיגדר, נהנית מהשפה העתיקה, התיאורים המפורטים, האבחנות החדות, הכתיבה השנונה וההומוריסטית, והשיחות הארוכות על כלום וכלום. עם זאת, כשהגעתי לתחנה שלי ואני סוגרת את האייפד, איני יכולה להימנע מהתחושה: איזה חיים משעממים! אין לי שום חפץ באושר הזה. ברוך שלא עשני אחת מהנשים הללו. (וגם ג'ין אוסטן בחרה לא להיות אחת מהן, וזה כבר עניין אחר.)
נכדתי אומרת שהיום יום המשפחה. אבל על האתגר של יצירת אושר ושמירה עליו בתוך המשפחה אחרי החתונה לא נלמד מאוסטן. כמו שכתבתי למעלה, אושר מוגדר תקופתית ותרבותית. לכו להסתכל בים, אני ממליצה.
