פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

פרוש משלך

אילת וידר כהן

על תשוקה, דיכוי וחרות

אילת וידר כהן | 9/1/2014 | הרשמו כמנויים

צלילה ראשונה בים סוף, בראס מוחמד. הולכת במים רדודים, דורכת על אלמוגים בהירים, והקרקע נעלמת באחת. נפילה למצוק בגובה של עשרות מטרים, ומתוך המים שוטף אותי עושר של צבעים, קיר עצום של קונכיות וצדפות ודגים ואלמוגים. וביציאה מהים הרגשתי חופש גדול.

היציאה ממצרים יכלה להיות קצרה, אבל בניגוד להיגיון אלוהים מנחה שש מאות אלף אנשים נשים וטף דרך הים. כדי להיוולד לחופשי צריך לעבור דרך הים, לבקוע אותו. כמו מי השפיר שנבקעים ונשטפים מתוכך, חמימים ומפתיעים, מסמנים התחלה של שינוי מצב צבירה.

לפי המדרש ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים הגדולים יחזקאל וישעיהו. השפחה על הים, בכתונת דקה ורגליים יחפות, ראתה את הים נבקע לשניים, ראתה את המצולות, ואף יצאה מהם בבקר. וכשהים שב לאיתנו משה אומר שירה: "אז ישיר משה", עבר ועתיד מתערבבים, מרים הנביאה לוקחת את התוף בידה וכל הנשים יוצאות אחריה בתופים ובמחולות.

רש"י,פרשן המקרא, מספר שאלוהים הבטיח לצדיקות שבאותו הדור שיעשה להן ניסים, ולכן הן לקחו עימן תופים.
עמוק בתוך הדיכוי והמצוקה היתה הבטחה לשחרור ולגאולה. בתוך החיפזון והבריחה, עם הצרורות והבצק וכלי הזהב והכסף, לקחו הנשים גם תופים, רמז לריקוד שעוד יגיע. אובייקט מעבר שהולך איתן בדרך שכולה אימה וחוסר וודאות, שבה אינך יודעת אם את שפחה או נביאה, אם את בים או ביבשה, היכן תניחי את כף רגלך בצעד הבא – אבל יש לך תוף שהולך איתך ממצרים למדבר דרך הים.

התלמוד מספר על הנשים הצדקניות שבאותו הדור, שבני זוגן לא רצו ללדת ילדים בשל השעבוד "ופרשו מנשותיהן". בשפה מודרנית היינו מתארים זאת אולי כדיכאון ואובדן חשק מיני. מה עשו אותן נשים "צדקניות"? היו הולכות לשאוב מים בנילוס, ועם המים שאבו הרבה דגים קטנים, ובאו ושפתו שתי קדירות, אחת של מים חמים ואחת של דגים. את הקדירות היו לוקחות לגברים העובדים בפרך בשדה, ושם רוחצות אותם וסכות ומאכילות ומשקות ומוציאות מראות ואומרות: אני נאה ממך. הגברים השפופים היו נענים למשחק התחרותי ואומרים "לא, אני נאה ממך". כך התעוררה התשוקה המינית.

יש קשר בין המראות והmirroring המשותף, בין המשחק והשחרור וגאולת הנפש. אני חושבת על הארוטיזציה המונחת במעשה הגאולה, על אובדן חשק מיני ועל דיכאון. על הגברים המשועבדים ועל הנשים ששאבו מים, שפתו, בישלו, רחצו, ניקו, סכו, השקו, האכילו, שיחקו ועוררו את התשוקה. בתוך המחשבות הללו אני פוגשת בדבורה* שמגיעה אלי למרפאה וסובלת מדיכאון וחוסר חשק מיני. לבושה מוזנח, גופה כבד, פניה כבויות. היא עונדת שרשרת זהב משובצת אבן חן גדולה ויפה.

אני שואלת על היחסים עם בן הזוג, והיא מספרת על כעס רב שיש בה כלפיו, המתפרץ ממנה ללא שליטה גם על דברים פעוטים. אני שואלת על משברים בעבר. פניה נמלאות כאב. היא מתחילה לספר את סיפור עלייתה לארץ לפני כשלושים שנה, עת היתה נערה במדינה עוינת. היחס ליהודים הלך והחמיר, העולם הלך וסגר עליה. כשמלאו לה שמונה עשרה החליטה לעלות לארץ למרות התנגדות הוריה שנשארו שם. דבורה מספרת לי את סיפור הבריחה שבמהלכה נהרגה דודתה האהובה והעשירה, שלקחה עמה למסע זהב וכסף רב כדי שתוכל להתחיל חיים חדשים מתוך רווחה כלכלית. דבורה פורצת בבכי ופניה מתעוותות בכאב. היא מספרת על לילות חשוכים של פחד שייתפסו במעבר הגבול בעודם יושבים במשאית כמו בהמות משא, על ימים ארוכים של הליכה במדבר ללא מים ראויים לשתיה ומזון במשורה. על אישורים שקבלו מהאו"ם על מעמדם כפליטים: ללא אישורים אלה היו מגרשים אותם בחזרה לארץ המוצא...

היא מספרת בגעגוע עז על הדודה האהובה, אישה רחבת לב שנהגה בה כבת, אישה שמחה ונדיבה. "כל מסיבה שעשתה הזמינה הרבה אורחות ואורחים, דאגה להרבה אוכל ולמוסיקה וריקודים". אני שואלת אותה אם נשאר לה חפץ כלשהו מדודתה. היא מספרת על שרשרת זהב דקיקה שקבלה ממנה לפני היציאה למסע, שרשרת שענדה לצווארה במהלך המסע, שהסתבכה ונוצרו בה הרבה קשרים שקשה להתירם. לאחר שנישאה כאן בארץ נתנה לבן זוגה את השרשרת כדי שימסור אותה לתיקון. "למה אני תמיד מחכה שיעשו בשבילי דברים ואני לא עושה אותם לבד? רציתי שייקח לצורף, יש לו פינצטה דקה..." אך בן הזוג נתן אותה לאמו שגרה עדיין בארץ המוצא כדי שתמכור אותה שם תמורת כסף רב. בקשותיה להשאיר את השרשרת בידה לא הועילו. היא חושבת שהשרשרת לא נמכרה... כשאני מציעה לה לשאול את חמותה אם השרשרת עדיין בידיה פניה מתמלאות חיים.

אני חושבת על המסע שעברה, על הגעגוע לדודה העשירה והנדיבה, לשרשרת שעברה איתה את כל הדרך ונלקחה ממנה. אני חושבת על הכעס על בן הזוג ועל אובדן התשוקה.

"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא". אני פוסעת על שפת הים, אוספת פיסות שמש. בתי הקפה והמסעדות מלאים. העובדים הזרים שובתים. מה הם רואים מירכתי המטבחים במסעדות שלנו, כשהם שוטפים את הכלים ומסירים כתמים דביקים של רביולי בטטה וגבינת חלומי, מה מחזיק אותם כשהם בונים לנו בתים רב קומתיים או דו משפחתיים ואינם יודעים היכן יניחו את הראש הלילה?
אם יניחו?

אני חושבת על השירה של משה שבקע את הים ועל הריקוד והשירה של מרים הנביאה, על התופים והמחרוזות שעוברים איתנו את המסע, ועל הקשרים שצריך עוד להתיר.

*שם בדוי
**הבלוג נכתב בהשראת שיעוריה של ד"ר אביבה גוטליב זורנברג וסדנת הכתיבה שאני מנחה יחד עם המשוררת אביגיל אנטמן





עוד בבלוג של אילת וידר כהן

ספר שמות הוא ספר של יציאה משעבוד ומתקיעות. בתרגום התורה ללטינית הוא נקרא 'אקסודוס' – הדרך החוצה. יוסף...
30.6.2015 קריאה אחרונה לנוסעים בטיסה 811. מבזקי החדשות מעדכנים על תשובה ונובל אנרג'י ועל הרפורמה בבריאות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילת וידר כהןאילת וידר כהן13/1/2014

המדבר והים. תודה! תובנה משמעותית שניסחת "המדבר הוא הדרך וההגירה החיצונית והפנימית הם התהליך", את מעוררת אותי למחשבה על השילוב -ניגוד שבין מלאות הים לצחיחות המדבר

דינה מסתאידינה מסתאי10/1/2014

דור המדבר. מרגש לקרוא פירוש אחר , מערנן, חדש לדור המדבר, למעבר מעבדות לחירות, לתהליכים שמאפשרים את השבת הנפש וכבוד האדם למי שאלו נלקחו ממנו ודוכא עד עפר. חשוב להזכר במשמעות העמוקה של המשחק כחיוני לקיום אנושי מלא ובעיקר לעובדה שיש צורך בדרך, בתהליך, כדי שטרנספורמציה מעין זו תתרחש במלואה. המדבר הוא הדרך וההגירה הפנימית והחיצונית הם התהליך. ולא בכדי נבחר המדבר כנתיב. דווקא שם, בצלילות הראשונית, בריקנות, ובצחיחות, ישנו מרחב להתפתחות ולהשתנות. אין מה שמסתיר ואין מה שחוצץ בין שמים לארץ, בין עליונים ותחתונים, בין האדם לבין עצמו.
תודה על היותך, תודה על מחשבותייך, על מתנותייך, שבת שלום!