מזרחי | סיפור קצר מאת כרמלה שטיין
חברי הקהילה | 22/10/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
מזרחי התעורר בשעה מוקדמת. מאז ומעולם התקשה לישון בשלווה כשהוא לבד במיטתו. חדר השינה והבית הגדול כולו היו ריקים בלי אולה. הוא התגעגע לתנועותיה המהירות, לריח הסיגריות שלה ואפילו לנוהגה לישון עד מאוחר ולהתעלם מבקשותיו לשתות איתו את קפה הבוקר.
שלשום אסף אותה בשדה התעופה כשחזרה ממולדובה. כבר כשראה את פניה הבחין בחיוורונה ובעייפותה. בדרך הארוכה לטבריה היא נמנמה במושב שלידו. היא גם התקשתה לאכול את ארוחת הערב שהכין לכבודה. "מרגישה לא טוב" חזרה ואמרה, אוחזת בשיפולי בטנה. כשהבחין בסימני דם על רצפת חדר השירותים דרש ממנה לגשת מיד לחדר המיון, שם המתין לצידה, אוחז בכף ידה. היא נבדקה ואושפזה במחלקת נשים. "פוליפ" אמרה לו בבוקר כשבא לבקרה. "משהו קטן. מחר בבוקר אני עוד פעם בבית".
מזרחי פותח את חלונות חדר השינה ומאוורר את המצעים. הוא מתלבש באיטיות, נשימתו כבדה. הוא מתקשה ברכיסת מכנסיו. שוב השמין. גם נעילת הנעלים כרוכה בהשקעת מאמץ. הוא בולע את תרופות הבוקר ובודק את רמת הסוכר בדמו. הוא מכין קפה בפיג'אן הקטן ויוצא כהרגלו למרפסת הגדולה המשקיפה על הכנרת. האויר כבר חם וסמיך. מזרחי תוהה אם כדאי לו ללכת לחנות שלו, לעבור על הניירת ועל תשקיף הבנק עד שיסתיים סיבוב הרופאים והוא יוכל לקחת את אולה הביתה.
שוב עובר בו גל געגוע לאולה. ודאגה. מזה שנה וחצי הם מתגוררים יחד ונוכחותה עדיין מרגשת אותו. הוא התאהב בה כבר כשראה את תמונתה באתר האינטרנט שהבטיח "כלות מדליקות מאוקראינה". אשתו מתה שנה לפני כן ולמרות מחאת ילדיו הוא החליט במהירות ושבוע לאחר שהגיע למולדובה - בסופו של דבר כל הנשים היו דווקא ממולדובה וחלק מהן היו מומצאות - כבר מצא עצמו נושא אותה לאשה בבנין העיריה בעיר מגוריה.
הוא לא הסתיר מאולה את מצבו הבריאותי. כבר בקישינב סיפר לה על ניתוח הערמונית. היא אמרה שזה בסדר בשבילה. יש לה כבר בן, שגר בכפר במשפחה של אבא שלו והיא לא רוצה עוד ילדים.
את ענייני הבירוקרטיה במשרד הפנים סגר מהר: ראש העיריה עזר לו וגם מנהל המחוז. הוא הרי המממן הראשי של "הפועל טבריה" ויו"ר האגודה. כולם בעיר מכירים אותו. חנות הפיצוחים שלו בשוק ידועה כמקום המפגש של האוהדים וכמקום חביב על פוליטיקאים למיניהם בעיקר בתקופת בחירות. תוך חודשיים הצליח להביא את אולה לטבריה והיא החזירה לו את שמחת החיים. אמנם נדמה לו שהוא אוהב אותה יותר ממה שהיא אוהבת אותו ולפעמים אפילו נבהל וחושב שהיא מתחרטת – אבל הוא כל כך גאה כשהיא לצידו ביציע במשחקי הבית וכולם מסתכלים עליה. לא אכפת לו שמרכלים שאשה צעירה ויפה מוכנה לחיות איתו רק בגלל הכסף. הם מקנאים. כולם. אפילו ילדיו ונכדיו חזרו לדבר איתו. רק סימה מחנות הכלי-בית שמול החנות שלו בשוק אמרה לו שאשה צעירה ואיש זקן הם כמו אש ומים. "זה לא הולך ביחד. בסוף זה יהיה או שרפה או שטפון".
בחודשים הראשונים סבלה אולה מהחום של טבריה והוא שמע אותה בוכה לפעמים מאחורי דלת חדר האמבטיה. עם הזמן הכירה נשים אחרות שדיברו את שפתה והחלה לפגוש אותן בקניון ולפטפט איתן בטלפון במשך שעות, מתעלמת ממבטו חסר הסבלנות של מזרחי. נודע לו שבימי ראשון הן הולכות לכנסיה בטבחה. מזרחי הציע שתלמד נהיגה והוא יקנה לה מכונית קטנה כך שלא תצטרך להשתמש בתחבורה הציבורית.
אחרי שלושה חודשים אמרה לו שהיא מתגעגעת מאד לבן שלה ומוכרחה לראות אותו. ביקשה כסף עבור כרטיס טיסה. מזרחי חשש שלא תחזור אליו אבל התקשה לראות את העצב שלה והסכים. ומאז נסעה למולדובה כל כמה חודשים ונדמה היה כי פרקי הזמן שבין נסיעה לנסיעה הם בעיקר הכנה לקראת הנסיעה הבאה. כשחזרה היו פניה שלוות וחייכניות ומזרחי ויתר שוב על כוונתו לספר לה עד כמה היה עצוב בלעדיה. בפעם האחרונה נסעה לפני חודשיים וחזרה שלשום.
מזרחי מתניע את מכוניתו ונוסע לבית החולים. אולה כבר לבושה בבגדיה, חיוורת ושקטה. מזרחי מחכה למכתב השחרור ומסיע אותה הביתה.
השמש כבר ברום השמים והשוק הומה. הוא מסובב את ידית הגלגלת המעלה את תריסי המתכת שבחזית החנות, מוריד את יריעות הניילון הגדולות המכסות את ארגזי הפיצוחים. בדרך כלל אחד הפועלים עושה את זה אבל היום הוא מרגיש שהוא צריך לעשות משהו. לא טוב לו. מועקה, אורחת ישנה-חדשה, מבליחה בבית החזה.
הוא מוציא מכיסו את דף הניר המקופל. "בת 35, בריאה בד"כ, פנתה עם חום קל, כאבים בבטן התחתונה ודימום קל מהנרתיק. בוצעה בדיקת אולטרסאונד של בטן תחתונה. טופלה ב.... שוחררה לביתה במצב יציב". מזרחי לא שקט. ליד הקופה מחכה לו הלקוח הראשון. "מה כתוב פה? אולי אתה יודע?" פונה אליו מזרחי, דוחף את המסמך מול עיניו של הלקוח ומצביע על מילה לועזית בכותרת המסמך. מזרחי קורא בקול "סיבוכים בעקבות...ומה זה פה באנגלית?". "אבורשן" אומר הלקוח. "מה זה?" - "אבורשן. זה כשלא רוצים את התינוק. ותן לי גם 250 גרם פקאנים. אבל שיהיו טריים".
מזרחי שוקל, מקיש על כפתורי הקופה, מוציא פלט חשבונית מהקופה הרושמת, מקבל שטר ונותן עודף. אחר כך הוא עולה לקומה השניה וניגש לתנור הקלייה הגדול, מסובב את כפתור הגז, מצית אש בלהבות הגדולות אך אינו זוכר מה בדיוק התכוון לקלות. מכיוון פתח החנות נשמע צפצוף מונוטוני של רכב הנוסע לאחור, הטלפון במשרדו הקטן שמעבר לקיר מצלצל בחדות. מזרחי מתיישב על כסא מאובק מול התנור. זיעה מכסה את מצחו. עיניו נעוצות ברצפה. הוא מאד עייף ורוצה לישון. הוא מקמט את דף הנייר שבכף ידו וזורק אותו לעבר הלהבות.
"הדבר הטוב בגיל שלנו" אומרת סימה מחנות הכלי-בית "הוא שאנחנו כבר לא רואים כל כך טוב ולא שומעים כל כך טוב. ומה שלא רואים – לא כואב".
