כוונות טובות | סיפור קצר מאת תמי קויפמן

חברי הקהילה | 16/9/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

כוונות טובות היו לה לפרומה דגן ביום הכיפורים הזה, עד שבאה הדפיקה בדלת ששינתה לה את כל התכניות.

"בראש ובראשונה אפשר כבר השבוע להתארגן על בדיקות גנטיות", פיני, פנחס אלטשולר מעולם לא היה נחרץ כל כך, לפחות כמו שהכירה אותו עד אז, פינחס, השלישי מבין בניה של מרתה אלטשולר, השכנה בדלת מול.

"השבוע? השתגעת? איפה אתה חי?" הידיים שלה התכווצו לתוך הגוף כמו מגוננות על הפלישה הלא צפויה.

בבוקר עוד חשבה שהערב, ביום הכיפורים הזה תכפר על הכול. על כל המחשבות הרעות שהיו לה השנה, ועל שרצתה להביא ילד לעולם שלא כמצוות פרו ורבו כהלכתה. דקירה קלה בחזה מזכירה לה שפינחס מביט בה וממתין לתשובה. "פנחס, מה עובר עליך, יום הכיפורים היום, מנוחה ומחילה לא?" ופינחס, שלא התחתן, כמוה, שטיפל במרתה אימו עד שאי אפשר היה יותר, והעביר אותה לבית אבות, וחזר לגור בדירת ילדותו, ישן במיטת נעוריו שכבר אז הייתה מיטה כפולה, כך זכרה, יושב עכשיו לפניה ומביא לה פיתויים ביום הכיפורים.

פרומה נאנחה. "התכוונתי ללכת לבית הכנסת בשכונה, אבל עם דיבורים כאלו זה מרעיש לי באוזניים"

"מה כבר אמרתי?", חייך את חיוך מליון הדולר שלו, מושיט לה את ידו ופותח לה סדק בלב.

"להביא לך משהו לשתות?", חשבה לצום. "חשבתי לצום השנה", "את? את לא צריכה לצום, את טהורה ונקייה מחטאים, את זה אני יכול להבטיח לך, ואם כבר יש מי שצריך לצום זה אני" פינחס יודע על מה הוא מדבר, דפנה מורל ודאי יודעת. יצא איתה שמונה חודשים, ונראה שזהו. הפעם הוא בפנים, חתונה, משפחה, ילדים ודפנה מורל, שתפסה את הרווק הסורר, וקבעו תאריך לחתונה, הכינו הזמנות וטראח, הוא ביטל. חודש וחצי לפני החתונה ביטל הכול. כול השכונה רעשה, זה גבר זה? אבל הוא בשלו, ביטל. ופרומה? שבסתר ליבה לא האמינה, ואלי לא רצתה להאמין שהפעם יברח אהוב נעוריה למחוזות רחוקים, ישבה על כסא הנדנדה שלה בסלון, צפתה בתכנית סתמית ואמרה לעצמה: ידעתי, ידעתי. ואולי, חשבה עכשיו, על מחשבות רעות שכאלה אני עכשיו משלמת? ועוד אשלם, רחמנא ליצלן, והנה יום הכיפורים הזה נועד לכפר על מחשבות רעות שחשבתי, ופנחס, אותו פינחס יושב עכשיו מולי ומביא לי פיתויים ודווקא ביום הכיפורים.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

פרומה דגן לא תמיד הייתה פרומה דגן. שם נעוריה היה פרומה דג'אני. בצבא שינתה את השם ומאז היא דגן. מכל הנערים שבשכבה היה זה פינחס שאהב לקרוא לה בשם המשפחה שלה, בהתחלה דג'אני ואחר כך דגן: "דג'אני, את באה לסרט? דג'אני, אפשר לקבל מחברת? דגן, את אוהבת?" והרומן הקצר שלהם שהסתיים בכיבוש בתוליה ובתוליו הוליד חברות רבת שנים, חברות יקרה אבל עקרה מרומנטיקה. אף פעם לא ידעה מה השתבש ביניהם ולא הבשיל ל"פרומה ופינחס לנצח" אבל עובדה.

"דגן, מה קורה , לאן נעלמת לי?" פינחס מחייך אליה ומתוך החיוך שקונה לבבות היא שומעת אותו מציע לה לשאת תפילה. תפילה לתינוק או לתינוקת שתיולד להם ביום הכיפורים הבא. תינוק או תינוקת שייקחו בעגלה, יטיילו לבית הכנסת לבושים בלבן, יברכו את ההולכים בגמר חתימה ויחייכו. פרומה דגן שומעת את פינחס מתפלל לה לתוך הלב, שר מילים נקיות של מחילה על כל השנים שפשע, בגד, אשם, שנטש שהסתיר פניו והפך ליבו, שר מילים של אהבה.

תינוק או תינוקת ביום הכיפורים הבא? דגן מרימה את עיניה ופניה מוארות."פנחס, אתה בטוח?" היא שואלת, מהוססת יודעת עם מי יש לה עסק, הוא מניח את ידיו על פניה "כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה שנים חיכית, חיכיתי, חיכינו, הגיע הזמן".

פרומה דגן משתאה. רעשם של ההולכים ושבים נכנס ביניהם מזכיר לה את יום הכיפורים ששכינה עוטפת אותו, היא לוקחת נשימה עמוקה מביטה בידיו שחופנות את פניה "בוא, בוא איתי לבית הכנסת, עכשיו, נלבש לבן, נברך ונאחל גמר חתימה...", ופינחס, מביט בה, "אין בעיה, כבר נלך, נלבש לבן, נברך ונאחל, אבל קודם, קודם בואי איתי למיטה, נתכונן, את ואני, לשנה הבאה"

כוונות טובות יש לו עבורה, להוא מלמעלה, חשבה בליבה פרומה דגן, מתכוווצת בתוכה, שסידר לה דווקא את פינחס אלטשולר, לבוא אליה, ודוקא ביום הכיפורים, להביא לה פיתויים.