לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
נשואות (בארון) ונקרעות: האם קשר עם אישה הוא בגידה בבעל?נשואות (בארון) ונקרעות: האם קשר עם אישה הוא בגידה בבעל?

נשואות (בארון) ונקרעות: האם קשר עם אישה הוא בגידה בבעל?

מאמרים | 11/5/2014 | 45,560

המאמר עוסק בתופעת הנשים הנשואות לגבר, המגלות את משיכתן המינית לבנות מינן בשלב מאוחר של חייהן. תופעה זו מאתגרת את מושג המשפחה, את גבולות הזוגיות ואת מושגי הבגידה והנאמנות,... המשך

 

 

נשואות (בארון) ונקרעות: האם קשר עם אישה הוא בגידה בבעל?

מאת אירית אוטמזגין-נהר

 

המאמר הוצג לראשונה כהרצאה במסגרת יום עיון של מרכז חוש"ן (חינוך ושינוי) בשיתוף פסיכולוגיי, היחידה ללימודי המשך והשתלמויות של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב והאגודה הישראלית לטיפול במשפחה. הכנס התקיים בתאריך 30.1.14 באוניברסיטת תל אביב ועסק בטיפול זוגי בקהילת הלהט"ב (לסביות הומואים ביסקסואלים וטרנסג'נדרים).

 

הלב שלי כואב, מאז שעלתה הכותרת הזו "הנשים בחיי". כל כותרת היא הזמנה, ומרגע שמגיעה הכותרת הנכונה, היא כמו הנשימה של היד לפני שהיא נשלחת אל הידית. אני לא יודעת מה יש מאחורי הדלת, אני אפילו לא יודעת איך תרגיש הידית, עד כמה אצטרך להפעיל עליה לחץ - אם בכלל - ובאיזו קלות היא תיענה לי. אבל אני יודעת שעכשיו יש רגע כזה של העזה. לפגוש או לא, להסכים או לא, לכתוב או לא. יום שלישי, חמש אחה"צ, מחנה את הרכב מתחת לבית ויודעת שזה כמו אגרוף בבטן .ואני מתגעגעת.

חברותיי הטובות, האהובות כל כך. אהובי היקר, חברי הטוב, הבית שלי, התמיכה שלי, האיש שלי. ילדיי שאין לי מילים, בכל רגע ורגע. משפחתי. סלחו לי כולכם, בבקשה. סלחו ללב שלי שמתגעגע. סלחו לי כולכם שאני מבינה בימים האלו שהגעגוע לא שוקט איתכם, לידכם. סלחו לי על התשוקה. סלחו לי על כך שאני לא מבקשת סליחה. סלחו לי על כך שאני מרגישה שלמה מספיק כדי שזה יקרה לי.

כל הציטוטים במאמר לקוחים מפורום "לסביות (בארון) נשואות לגבר" באתר תפוז.

 

בחמש השנים האחרונות אני מלווה נשים נשואות, הנקלעות בשלב מאוחר של חייהן לגילויים חדשים הקשורים בזהות המינית שלהן, בתהליכי עיבוד הגילוי ועיצוב חייהן מחדש. הפרויקט שהקמתי נקרא "תלתן" – תמיכה וליווי לנשים לסביות נשואות לגבר. במסגרתו פועל פורום אינטרנטי, אתר איטרנט, קבוצת תמיכה וכן ניתן ליווי פרטני. הפרויקט פועל בשיתוף פעולה עם המרכז הגאה.


- פרסומת -

במהלך שנות קיומו של הפרויקט, יעצתי לעשרות רבות של נשים שעברו תהליך של בירור ועיצוב זהותן המינית מחדש. הפורום שממנו נלקח הציטוט לעיל נותן מענה לנשים שנמצאות עמוק בתוך הארון ואינן מעזות לעשות צעד של התגלות. לעתים הן קוראות בלבד במשך שנים רבות עד שהן מעזות גם לכתוב. הייעוץ הפרטני נועד למי שמעוניינת בתמיכה ובליווי דיסקרטי. קבוצות התמיכה הן צעד ראשוני של יציאה לחיים חדשים והיכרות עם נשים שהופכות להיות קבוצת השתייכות, למי שכל עולמה התהפך עליה והיא זקוקה למעגל תמיכה חדש.

מהיכרות עם הנשים הרבות שהסתייעו בשירותי הפרויקט, ברורים לי הקושי והמורכבות המתלווה לסיטואציית חיים זו והצורך הרב בתמיכה ובליווי. המספר הרב של הנשים שהסתייעו בפרויקט מצביע על כך שמדובר בתופעה חברתית שיש להקשיב לה, למקם אותה על רצף השינוי החברתי ולבנות עבורה מענים טיפוליים חדשים.

תופעת הנשים הנשואות המגלות את מיניותן בשלב מאוחר של חייהן מאתגרת את מושג המשפחה, את גבולות הזוגיות והחברות בנישואים, את המבנה החברתי כולו – הנשען על המשפחה כתא בסיסי שלו – ואת מושגי הבגידה והנאמנות המתקשרים לנישואים ולמשפחה. האם אישה נשואה שמגלה את משיכתה לנשים בשלב מאוחר של החיים, ומנסה למצוא לה מקום בחייה, נתפסת כמי שבוגדת בבעלה כפי שנתפסת אישה בקשר הטרוסקסואלי מחוץ לנישואים? מתוך איזה הקשר ערכי עלינו להסתכל על סיטואציית החיים הזו? אילו כלים ואילו ערכים ואיזו נקודת מבט כדאי שמטפל הנקלע לטיפול בזוג ובמשפחה, שזה הסיפור שלה, יביא עימו אל ההתמודדות הטיפולית?

במאמר זה אדון בתופעת הנשים המגלות את העדפתן המינית בשלב מאוחר בחייהן, בנסיבות המביאות אותן לחיות שנים רבות הרחק מהעדפתן המינית, באופיה הנזיל של המיניות הנשית ובטלטלה העצומה הנלווית אל הגילוי המיני באמצע החיים. אתאר את הקונפליקט האישי, את הקונפליקט המשפחתי ואת הסתירה המתגלמת במערכת הערכים החברתית הכפולה, וכן אדון במושג "בגידה" ובמידת הרלוונטיות שלו לגילוי מיני מאוחר. כמו כן אעסוק בהתמודדות של המטפל עם הערכים המופנמים בתוכו, כאשר מקרה מהסוג הזה מגיע אל הקליניקה שלו, ולבסוף אציג כמה תיאורי מקרה.

מגשימות ציפיות חברתיות

השקעתי רבות כדי להפוך את בן הזוג לחבר אמיתי שלי. לא ויתרתי לעצמי ולא לו. אחרי כל השנים ביחד אני באמת אוהבת אותו ולא אוותר עליו.

אבל עדיין... חסר לי המגע העדין הזה בנפש.

משהו שחסר לי כל כך ולמרות כל הניסיונות שלי לא הצלחתי להגיע לזה איתו.

ראיתי שבתקופה שהייתה לי חברת נפש קרובה הייתי אחרת. רגועה יותר, שלמה יותר. למרות שבקשר ההוא היו מעורבות גם תחושות סוחפות הרבה יותר עם הרבה כאב ואכזבה.

וכאן אני מגיעה לדילמה של חיי. האם עליי לוותר על זה?

או האם באמת ניתן לקיים קשר בריא עם אישה במהלך חיי הנישואים ולהישאר שפויה כי זו השאיפה שלי (ויש מצב שאני חיה בסרט, לכן אני כותבת כאן... כדי לנסות להבין).

ממה ששמתי לב, הסיפורים היחידים עם ה"הפי אנד" שקראתי הסתיימו בגירושים ולכן כבר שנתיים שאני קוראת כאן ומנסה לחפש את עצמי בין השורות וכמעט לא מצליחה.

זה ה"הפי אנד" היחיד האפשרי במצב הנתון?

חוויית ההשלמה עם הזהות המינית ועם המחירים החברתיים הכרוכים בחיים גלויים היא תהליך הנמשך שנים רבות. הקושי בקבלה עצמית זהה אצל הומואים ואצל לסביות, אבל כנראה שיש הבדלים בין גברים ונשים במידת היכולת שלהם לחיות חיים רחוקים מן הנטייה המינית שלהם. נראה שגברים הומוסקסואלים יודעים על נטייתם המינית בגיל צעיר, ואילו אצל נשים התמונה מורכבת יותר. יש נשים לסביות המודעות להעדפתן המוחלטת לנשים כבר מגיל צעיר, אך לעומתן יש נשים רבות שנישאות לגבר מתוך בחירה ואהבה ומקימות איתו משפחה, ורק בשלבים מאוחרים יותר של החיים נפגשות עם המשיכה לבנות מינן (נווה, 2012; פרסר, 2006).

התופעה מעלה תמיהה כאשר חושבים על נטייה מינית כמאפיין מולד. האם הנשים הללו שיקרו לעצמן ולסביבה כדי להינשא לגבר, להקים משפחה ולחיות בלב הקונצנזוס הנוח, וכעת, אחרי שילדו ילדים הן נוטשות אותו? האם זו מעין גניבת זרע? או גניבת זהות? אולי הגילוי החדש הוא הרפתקת אמצע החיים? איפה זה היה כל הזמן?


- פרסומת -

התשובה נעוצה בעובדה שנשים מחונכות להקשיב לתשוקה ולמיניות שלהן פחות מגברים. החברה משייכת את התשוקה ואת המיניות לגבר, ואילו האישה מחונכת להיות אובייקט התשוקה. מרכז ההתייחסות שלה, התפקיד החברתי שלה, מתמקד באחר – בגבר, במשפחה, בצורכיהם ובטיפול בהם (Mackinnon, 1978, 2000).

אף שהקביעה הזו נשמעת ארכאית בעידן של ביטויי מיניות נשית לגיטימית, גם כיום נשים רבות מבטאות אותה בהתנהגותן ואינן מחוברות להעדפתן המינית, אלא להגשמת הציפיות החברתיות המופנמות בתוכן. ההקשבה שלהן לעצמן מוחלשת, והן משועבדות להסדרים חברתיים פטריארכליים ההופכים אותן למטפלות של המשפחה. הן יוצרות קשרים רגשיים ומיניים עם גברים ונישאות להם, ופעמים רבות מתוודעות רק בשלב מאוחר יותר בחייהן למשיכה לבנות מינן (נווה, 2012).

אדריאן ריץ' (2003/1980) כתבה במאמרה "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי": "נשים נישאו משום שהיה זה הכרחי כדי לשרוד כלכלית, כדי ללדת ילדים שלא יסבלו ממחסור או מחרם חברתי, כדי להיוותר מהוגנות, כדי לעשות את מה שמצופה מנשים, ומשום שאהבה הטרוסקסואלית הוצגה כהרפתקה הנשית הגדולה, כחובה נשית וכמימוש נשי". המאמר נכתב בסוף שנות השבעים, ומדהים להיווכח עד כמה המצב המתואר בו מתקיים גם כיום, ועד כמה הרעיונות המובעים בו, בייחוד רעיון ה"הטרוסקסואליות הכפויה", נתפסים עדיין כרעיונות חתרניים.

מתוך הנשים החברות בקבוצת התמיכה של פרויקט "תלתן", יש כאלה שמספרות שהתאהבו בנשים גם בצעירותן אבל לא מימשו את אהבתן משום שהנורמה הרווחת היא להתחתן עם גבר. במובן הזה, עבודה עם נשים המגלות את העדפתן המינית בשלבים מאוחרים של החיים מקבלת אופי פמיניסטי ומגולמים בה ערכים של העצמה נשית.

אופיה הנזיל של המיניות הנשית

בד בבד עם חוסר המודעות של נשים להעדפתן המינית, ממחקרים חדשים עולה שלנשים, לעומת גברים, יש טווח רחב יותר של הגשמה מינית ורגשית ויכולת לנוע על הרצף שבין הזהויות. הן מרגישות נינוחות יותר מגברים לקיים אינטימיות עם בנות מינן ואינן פוחדות, או פוחדות פחות, מן האפשרות הזו ומן התיוג הנלווה אליה (Diamond, 2008).

נשים שעוברות באמצע החיים מיחסים הטרוסקסואליים ליחסים לסביים או להפך, וכן נשים שעוברות מיחסים לסביים ליחסים דו-מיניים, מטילות ספק בטענה שהנטייה המינית נקבעת בגיל צעיר ונשארת יציבה. תופעה זו תועדה במחקרים והיא מעידה על אופיה הנזיל והפלסטי של המיניות הנשית, ועל כך שאוריינטציה מינית עבור נשים הינה אספקט של זהות בעל אופי גמיש ודינמי, שיכול להשתנות במהלך החיים (Diamond, 2006).

בנקודה זו אפשר לשאול: האם מושג הזהות המינית מקורו בחשיבה פטריארכלית שנועדה לשמר את הסדר החברתי הקיים – שבו נשים נישאות לגברים ויולדות ילדים – ואינו תואם את הנזילות של המיניות הנשית? אולי נשים מטבען הן דו-מיניות או רב-מיניות ואינן מתאימות להגדרה חד-משמעית? ננסי צ'ודרו (Chodorow, 1978) דיברה על כך שנשים משמרות את מבנה יחסיהן עם האם ומעתיקות אותו לקשר אינטימי עם בנות מינן. האם מבנה חברתי אחר היה מאפשר לנשים לבטא את הטבע ה"נזיל" שלהן באופן אותנטי?

לוס איריגראי (2003/1977), במאמרה "כששפתותינו מדברות זו אל זו", מנסה לתאר במילים את החוויה המינית הנשית במנותק מהשפה הפטריארכלית: "כיצד לדבר כדי לצאת ממחיצותיהם, סימוניהם המרובעים, הבחנותיהם, ניגודיהם: בתולה/מחוללת, טהורה/טמאה תמימה/מנוסה... כיצד להסיר מאיתנו את שרשראות מונחים אלה, להשתחרר מסיווגיהם, להסיר מעצמנו את שמותיהם? לצאת בחיים מתפיסותיהם, ללא סייג, ללא לובן טהור התומך בתפקוד שיטותיהם. את הרי יודעת שאין אנו לעולם מגיעות לסוף, אך יחד עם זאת, כשאנו מתנשקות, אנו מתנשקות בשלמותנו. חלקים אחר חלקים – של הגוף, של המרחב, של הזמן – קוטעים את זרימת דמנו. משתקים אותנו, מקבעים אותנו, מסירים מאיתנו כל תנועה. יותר חיוורות. כמעט קרות".

גם אם לא ברורה סיבת התופעה, ברור שיותר ויותר נשים בוחרות בשנים האחרונות באישה כפרטנרית מינית ורגשית בשלבים מתקדמים של חייהן. נשים שהן לגמרי "השכנה ממול", נשים החיות עד לרגע הגילוי במרכז הקונצנזוס, נשים מכל רחבי הארץ ומכל רמת השכלה והשתייכות סוציו-אקונומית.

"המפץ הגדול"

את המודל לפרויקט "תלתן" שאבתי מפרויקט דומה שהקימה ג'ואן פליישר, עובדת סוציאלית מפילדלפיה, ארצות הברית. הפרויקט שלה נקרא "Lavender visions". פליישר מכנה את גילוי המשיכה המינית של אישה נשואה לבנות מינה בשם "המפץ גדול", שכן גילוי זה גורם לזעזוע ענק בחייה.


- פרסומת -

בעקבות אירוע ה"מפץ" נשים רבות חשות בלבול ואשמה. הן לא מבינות איך קרה להן שהתאהבו נואשות באישה אחרת, או איך קורה שהן מפנטזות על התאהבות כזו בכל רגע נתון. בדרך כלל מהלך חייהן מופרע לחלוטין, לעתים נפגעים גם תפקודים אחרים כגון הורות או התפתחות מקצועית, ופעמים הן חוות התמכרות או אובססיה לעניין. נשים רבות היו רוצות להדוף את הסוגיה מחייהן והן גם מנסות בכל הכוח לעשות זאת. אחרי הכול מדובר בנושא שעלול לעמוד בינן לבין הביטחון שלהן, מערכת ההתקשרויות שלהן, משפחתן, הקריירה שלהן, חייהן. הן מרגישות אשמה על הבגידה בבעל, הן מרגישות כמי שמסכנות את עתיד ילדיהן, הן חוששות מאובדן הקשרים שלהן ומהתנכרות של האנשים האהובים עליהן. הפחדים עלולים להתעצם לכדי חרדות, והמלחמה הפנימית בין המשיכה העצומה לבין הפחד הגדול גוזלת מהן אנרגיות חיים ומביאה לחוסר שקט גדול.

אישה נשואה המגלה את העדפתה המינית לאישה בשלב מאוחר של חייה נמצאת בבדידות גדולה. הסיפור שלה כלוא בתוכה בלי יכולת לצאת לאוויר העולם. כל שיתוף בסיפור מסכן את מרקם החיים שעליו היא נשענת, לכן במשך תקופה ארוכה של התחבטויות היא נשארת לבד עם הנושא, והסוד מועצם וגדל ולוחץ על המערכת הרגשית. היא לא מכירה את העולם שאליו היא נמשכת, ובד בבד היא חשה ניכור כלפי העולם שאליו היא שייכת. גם כשהיא עושה צעדים אל תוך הקהילה הלסבית ומנסה להשתלב בה, עובדת היותה נשואה לגבר מטילה עליה כתם. היא נתפסת כהרפתקנית וכמי שמסוכן להיכנס איתה למערכת רומנטית, מפני שהיא עלולה לכבוש את לבה של הלסבית הרווקה ולהשאיר אותה מתבוססת בכאביה.

אישה נשואה שמגלה את אהבתה לנשים מתמודדת עם לבטים ועם צורך בקבלת החלטות מורכבות. כל התקרבות אל התשוקה שניעורה בה, כל התיידדות עם התשוקה או ניסיון לבדוק אותה, כרוכים באומץ רב: לקרוא בפורום, לכתוב בפורום, להיכנס לאתר היכרויות, להשתתף בקבוצה, להתחיל עם אישה, להיכנס עם אישה למיטה, לספר לבעל, לספר להורים, להחליט על פרידה מהבעל. כל החלטה כזו היא הרת גורל, מעצבת ומפחידה.

אישה נשואה לגבר שמגלה את העדפתה לנשים מתמודדת עם פחדים כלכליים. נשים הן בדרך כלל מפרנסות שניות במשפחה, ואם יש במשפחה ילדים צעירים, הן עובדות פחות או לא עובדות בכלל ותלויות בפרנסת הבעל. גילויי המיניות החדשים מאיימים על ביטחונה הכלכלי והיא נדרשת למצוא פתרונות שיגנו עליה אם הנושא יתגלה ואם לגילוי יהיו השלכות כלכליות.

אישה נשואה שמגלה את העדפתה לבנות מינה חשה הומופוביה עצמית ומתקשה לקבל את הידיעה על עצמה. מאחר שהיא חלק מהחברה ההטרוסקסואלית, ערכיה של חברה זו מופנמים בתוכה. כלפי חוץ היא תעיד שהיא מקבלת את עצמה, אולם הדעות המופנמות שבתוכה יופנו כנגד "הלסביות האלה", "הבוצ'יות", וישפיעו על יכולתה להתחבר לקהילה ולהתערות בתוכה, משימה שיש לה חשיבות רבה בתקופת הצעידה במרווח הזהות.

מציאות של ערכים סותרים

תופעת הנשים הלסביות הנשואות מגלמת סתירה בין שתי מגמות חברתיות: מצד אחד שינויים ביחסי הכוחות בין נשים וגברים שבאים לידי ביטוי בגידול במספר הנשים העובדות, בעלייה בשיעור הנישואים המסתיימים בגירושים ועוד. כמו כן, מאז שנות השמונים זוכה הקהילה הלהט"בית ללגיטימציה הולכת וגוברת, וכתוצאה מכך יותר ויותר נשים וגברים מקשיבים לנטייה המינית שלהם ורוצים להגשים אותה ולבחור בה כאורח חיים. בעבר, גילוי כזה בשלב מאוחר – כלומר לאחר הנישואים והקמת המשפחה – היה קשה עד בלתי אפשרי, אולם כיום יש יותר ויותר גברים ונשים המנסים למצוא דרך לבטא את התשוקה שלהם ולמצוא לה מקום בחייהם (פרסר, 2006).

מצד אחר, בחברה נשמר עדיין מבנה משפחתי פטריארכלי כתשתית בסיסית ושמרנית של החברה. המשפחה נתפסת עדיין כמונוגמית, היא אינה סובלת יחסי מין מחוץ למערכת הזוגית, והיחסים בה נמדדים במושגים של בגידה ונאמנות. הבניה זו אינה עולה בקנה אחד עם הפתיחות בתפיסות הזהות החדשות ועם העידוד לתקשורת פתוחה וחברית במסגרת הזוגיות.

המתח בין שתי מערכות הערכים הללו מייצר עבור נשים המגלות את משיכתן לבנות מינן תהליך סיזיפי של מעבר בין זהויות. הן נקרעות בין מערכות הערכים המנוגדות המגולמות בתוכן. הסיפור הפרטי שלהן הוא ביטוי להתנגשות בין שתי מערכות של אמונות סותרות הפועלות בתודעת החברה שאליה הן משתייכות. ההתנדנדות בין מערכות הערכים מאלץ אותן לבחור בחירות שיש להן מחירים. לעתים הבחירות נעשות באורח פזיז ונובעות מחרדות, מדעות מופנמות על נישואים ומשפחה, מתוך תחושת אשמה על כך שהצורך שעולה בתוכן הוא בגידה בכל היקר להן, ובהיעדר מרחב פנימי לחקור לעומק את המשמעות הרגשית של המשיכה.


- פרסומת -

רבות מן הנשים הנשואות המגלות את משיכתן לנשים פונות לטיפול זוגי ומשפחתי או לטיפול פרטני כדי לברר לעצמן מה התרגש עליהן באמצע החיים. הן מגיעות מאחר שהמציאות הרגשית המתחוללת בתוכן כבר מפעפעת אל תוך המשפחה; לעתים משום שמערכת היחסים הזוגית הידרדרה, לעתים מפני שהן מסרבות לקיים יחסי מין עם הבעל והדבר מגביר את המתח ביניהם, לעתים מאחר שהשקר "גדול עליהן", לעתים משום שהן מעוניינות לפתוח את העניין ולספר לבעל אך לא יודעות כיצד לעשות זאת, ולעתים הן מוצפות חרדות.

הטיפול הפרטני מציב במרכז את האישה, את צרכיה ואת עולמה הפנימי, ויש באפשרות המטפל לתת לה את כל הזמן והמרחב כדי לברר לעצמה את המתרחש בנפשה. לעומת זאת הטיפול הזוגי והמשפחתי מתייחס למערכת המשפחתית כולה וצריך משום כך לתת מענה לחברים אחרים במשפחה ולצורכיהם הרגשיים.

כך או כך, העובדה שהמטפל ניצב במרכז הדילמה המשפחתית עלולה להציף אצלו עמדות לא מודעות על מוסד הנישואים ולגרום לו לפעול מתוכן, ולכן משפחה שמתרחש בה גילוי מאוחר של העדפה מינית, מאתגרת את המטפל להרחיב את תפיסת המשפחה ואת גבולות הטיפול המשפחתי והזוגי. מטפלים שמקרים מן הסוג הזה מגיעים אל הקליניקה שלהם עשויים להועיל למשפחה לעבור את המשבר המערכתי הזה ולסגל לעצמה סגנון התקשרות חדש המתאים למציאות השונה שנקלעה אליה, אם ישכילו לקרוא את התמונה הזוגית בהקשר הערכי, החברתי והתפיסתי שבו היא מתרחשת.

זוגיות, חברות ובגידה

זוג המגיע לטיפול כאשר אחד מבני הזוג נמצא במערכת רומנטית נוספת, שנהוג לכנות אותה "בגידה", נקרא בדרך כלל על ידי המטפל לסיים את מערכת היחסים הזו כדי שאפשר יהיה לתקן ולשפר את המערכת הזוגית ה"ראשונה". ייתכן שהמטפל יוכל להכיל את הבגידה במהלך הטיפול כדי לאפשר לבן הזוג הבוגד לברר לעצמו את המתרחש, אולם בגידה תיחשב כמשולש שמעיד על אי-תקינות של הקשר הזוגי.

בנוגע לנשים הנמצאות במערכת רומנטית עם אישה, לא פעם שמעתי את השאלה: "מה זה משנה אם היא בוגדת עם גבר או עם אישה?". אולם מה שנראה נכון כל כך כאשר אנו עוסקים בקשרים הטרוסקסואליים, לא תמיד נכון כאשר הקשר הנוסף הוא קשר של אחד מבני הזוג עם בן מינו. האישה המתלבטת בנושא מיניותה נדרשת לבירור של זהותה המינית וזהו מהלך פרטי שלה עם עצמה. ואכן, גילוי המשיכה המינית לנשים פועל כמו משגר רב-עוצמה ושולח את הנשים לתהליך של חיפוש עצמי נוקב.

מעבר להתבוננות פנימית בה ובעברה, היא נדרשת לערוך בירור בשני תחומים: (1) איכות הקשר הזוגי שבו היא נמצאת והאם הוא המניע לחיפוש אחר קשר עם אישה; (2) בירור ההעדפות המיניות שלה והאם הזהות המינית שלה מניעה אותה במעשיה. עם זאת, מאחר שלחוסר הבהירות בנושא הזהות יש השפעה על חיי בן זוגה, על חיי ילדיה ועל עתיד כל בני המשפחה, עריכת הבירור בהקשר המשפחתי עשויה להפחית חרדה בקרב כולם.

אני נשארת משיקול אחד ויחיד – אני אוהבת אותו! עם חור, בור, אבל אוהבת אותו....

והוא אכן הסלע היציב היחיד בחיי...

הבעתי את עמדתי לא אחת, לפיה איני רואה בקיומה של מערכת יחסים עם אישה כבגידה...

אותה מערכת מינית/אינטימית/נפשית זקוקה למשהו נוסף... משהו שגבר לא יוכל למלא אף פעם עד תום...

וכמו שישנם גברים שמבינים שהאישה שלהם זקוקה לפסיכולוג, לפיזיותרפיסט, למסאז',

אז כן, יש נשים שזקוקות לחיבור עם אישה...

נכון, שלהבדיל מהדוגמאות שנתתי לעיל, מערכת יחסים עם אישה גורעת מהמקום השמור רק לבן הזוג, לאיש, לאותו אחד שנדרנו לו נדר שהמקום הזה יישמר רק לו....

אבל לא בחרנו בדרך הזו ומרגע שאנחנו שם, אנחנו שם, ואם הבחירה היא בין להתהלך עם בור או ללכת בדרך אחרת שאולי נוגסת בקיים, אני בוחרת בלמלא את הבור ולמזער נזקים במערכת עם האיש... גם אם לא ניתן למגר אותם לגמרי...

מנקודת מבט זו, אפשר לצאת לקשר בלי נקיפות מצפון, תוך אמונה אמיתית שהקשר, שיביא אותנו להיות אדם שלם יותר, יתרום לכל הסובבים אותנו....

כיום, כשאני בקשר מורכב עם אישה, אני מבינה טוב יותר שהסיסמאות האלה לפעמים קשות ליישום ושהחיים גדולים מאיתנו, והמציאות פחות ורודה מזו שאפשר לצייר באמצעות הקלדה במקלדת.... כי אי אפשר לומר במאה אחוז שקשר עם אישה לא "נוגס" בקשר עם האיש או עם המשפחה.... אבל כן, אם זה המחיר שצריך לשלם בשביל לשמור על התא ולא משום שיקול חיצוני לבד מזה שהתא הזה הוא הפינה הראשונה והאחרונה היציבה בחיי – אני מוכנה לשלם אותו....


- פרסומת -

כשאני חושבת על מי אני ומה אני – אני לסבית נשואה לגבר... זה הסטטוס שלי....

ובתוך המגבלות האלה, אני מוכנה לתת את הכול.

מהי "בגידה" בסיפור כזה? האם הדרישה לנאמנות מינית בכל מקרה איננה בגידה בפרט המרכיב את הזוגיות? האם ההטפה שלנו כמטפלים לדו-שיח פתוח, כן, עמוק ומקבל כתנאי לקשר איכותי, אינה יכולה לעמוד במקרה שבו אחד מבני הזוג מתלבט בנוגע לזהותו המינית?

מהי בגידה בכלל? האם קשר מיני עם פרטנר אחר הוא בגידה? האם קשר רגשי עמוק עם פרטנר אחר הוא בגידה? האם נתייחס באותה עוצמה לבגידה מינית כמו לבגידה רגשית? האם בגידה רגשית תניע את אמות הספים של הנישואים כמו בגידה מינית? האם יכולים הנישואים להכיל התאהבות של אחד מבני הזוג במישהו אחר? האם התאהבות רומנטית היא הגבול של יכולת ההכלה של מוסד הנישואים? האם מדובר בבגידה משום שזהו מוסד?

מאחר שנושא הנאמנות המינית בזוגיות אותגר כבר על ידי הקהילה ההומוסקסואלית שבודקת את היכולת הרגשית של בני הזוג להכיל מין מזדמן בלי שזה יפגע בזוגיות המונוגמית, השאלות הללו עשויות להיתפס כארכאיות. אולם המערכת המשפחתית הסטרייטית, שממנה יוצאת האישה הנשואה, תובעת עדיין נאמנות מינית לבן/בת הזוג, ובתוך מערכת הערכים הזו היא פועלת וחושבת (למעשה, גם בעולם ההטרוסקסואלי יחסים מיניים עם פרטנרים מזדמנים מתרחשים למכביר ומעידים על הקושי של מערכות יחסים ארוכות שנים לשמור על ערך הנאמנות המינית, אבל הם נעשים בסתר).

הטיפול המשפחתי כמנגנון ממשטר

האם הטיפול הזוגי והמשפחתי הוא כלי בידי המוסד המשפחתי הפטריארכלי? האם המשפחה היא הערך שעבורו הוא מתגייס, כל עוד המשפחה פועלת על פי הנורמות המקובלות? האם הטיפול המשפחתי יכול להכיל את המשפחה רק כל עוד היא מקיימת את תפקידה כמבנה בסיסי של החברה הפטריארכלית שבה נשים פועלות לטובת כל בני המשפחה, ורק בתנאים האלה הוא מעודד דיבור פתוח בין חבריה? האם יש נושאים המושתקים על ידי גורמים טיפוליים? האם יש נושאים מדוכאים? נושאים שנמצאים מחוץ ללגיטימיות של הטיפול המשפחתי? מדוע אישה אינה יכולה לדבר עם בן הזוג שלה, בעלה, על הכמיהה הפנימית העמוקה לקשר אינטימי עם אישה, בלי שהמעשה ירעיד את אמות הספים של משפחתה?

מישל פוקו, בספרו "תולדות המיניות" (2008/1984), טען שמטרתו של השיח להוציא מן הנורמה צורות מין חורגות אשר אינן מיועדות לרבייה. לאלה החורגים מן הנורמה אורגנו מנגנוני פיקוח פדגוגיים, רפואיים וטיפוליים כדי לכונן מיניות מועילה מבחינה כלכלית ומבחינה פוליטית. המנגנונים הם שקובעים מה מותר ומה אסור. בתקופה המודרנית, השליטה נעשית באמצעות עקרון הווידוי, שהוא פרקטיקה כוחנית וממשטרת. הווידוי נכפה כדי לנקות ולטהר את האדם וכדי להבטיח את ריפויו. בידי המומחים הכוח לקבוע את גבולות הלגיטימציה והנורמליות של המיניות.

מהו המקום שבו בימינו מתרחש הווידוי ובו עומדים האדם הפרטי והמשפחה בציפייה לקבל אישור אם לא חדר הטיפולים? כמה כוח יש בידי מטפלים לנרמל סיפורים אישיים, וכמה כוח יש בידיהם למנוע לגיטימיות? איזו יכולת יש להם לאפשר פתרונות לא קונבנציונליים וחדשניים למצוקות הנובעות מתוך הפיצול הערכי שאנו חיים בו, ואיזו יכולת יש להם למשטר ולהחיל קונבנציה שאינה מאפשרת חיים?

כמה פעמים נמצא המטפל מול הווידוי ללא מודעות לכוחות המפעילים את עמדתו מול המטופל וסיפורו, כשהוא שבוי בתפיסותיו, שהן הכתבות של השיח הציבורי? וכמה פעמים יכול המטפל להמית את נשמתו המבצבצת של המטופל כשהוא לוקח ממנו את הלגיטימיות?

כאשר התפיסה היא שבגידה היא עילה לפירוק הקשר, נישואים יכולים להיות מושלמים או "לא להיות". האם יכול מטפל לעמוד מול השבר שיוצר גילוי מיני מאוחר של אחד מבני המשפחה ולהכיל את הפרת המונוגמיה? בספרה "אינטליגנציה ארוטית" טוענת אסתר פרל שמטפלים נוטים לתמוך ב"דיקטטורת המונוגמיה" במקום לאתגר אותה: "הגבולות המיניים הם אחד התחומים הבודדים שבהם מטפלים משקפים את התרבות השלטת. מונוגמיה היא הנורמה, ונאמנות מינית נחשבת בוגרת, מחויבת ומציאותית. שבירה של המונוגמיה, אפילו היא נעשית בהסכמה, מעוררת חשד. היא מצביעה על היעדר מחויבות או על פחד מאינטימיות" (פרל 2007).

זהות מינית מטבעה היא נושא המעורר חרדה בקרב אנשים שמתמודדים עם סוגיות הקשורות אליה ובקרב הסובבים אותם. אי אפשר לבטל את ההומופוביה, את חרדות הנטישה, את הרגשות הנרקיסיסטיים, את הרכושנות כלפי בת הזוג ואת העלבון, הנלווים לגילוי של גבר שבת הזוג שלו נמשכת לבנות מינה. אין ספק שבן הזוג חווה זעזוע גדול מצדו האחר של הארון, אבל האם אפשר במהלך טיפול משפחתי ליצור בסיס משפחתי שיכיל את הסיפור של האישה?

במקרים של תקשורת טובה, של חברות ושותפות בין בני הזוג, התייחסות לאירוע הגילוי המיני של האישה כאל סוגיה משפחתית עשויה לבטל את הצורך בהסתרה, להקל על הדיאלוג הזוגי ולאפשר תהליכי שינוי או התאמה של סגנון החיים המחודש של המשפחה, באופן שירכך את הטראומה של כל בני המשפחה.


- פרסומת -

תהליכים ארוכים יותר של יציאה מהארון, תהליכי בירור זהות שנעשים במשך תקופה, תהליכים מדוברים יותר, ששותפים להם יותר בני משפחה, מייצרים מעבר קל יותר לכל חברי המשפחה, כולל הילדים, גם אם בסיומו של התהליך מחליטים בני הזוג לפרק את השותפות המינית והזוגית שמתקיימת ביניהם. בני זוג גרושים, שעדיין מחויבים לשנים ארוכות של שותפות משפחתית סביב גידול הילדים, מסוגלים לקיים שותפות כזו באווירה טובה ויעילה כאשר נסיבות הפרידה וסיבותיה מעובדות.

בימים אלו, כאשר מטפלים מלווים משפחות בתהליכי גירושים למען עתיד כל בני המשפחה (רבין, 2010), גם מקרים של פירוק משפחה על רקע של זהות מינית יכול להיות מוכל על ידי המערכת הטיפולית, כדי לאפשר לכל השותפים להמשיך את חייהם אחרי שנוסף פרק היציאה מהארון לסיפור המשפחתי שלהם. לצד הגירושים, עשוי הליווי הטיפולי לסייע לבני המשפחה בתהליך של ניסוח חדש של אורח חייהם, במבנה שעשוי להיות לא מסורתי ומקורי, שלא יהיה בחירה דיכוטומית בין גירושים מחד לבין דיכוי המשיכה המינית מאידך, ויאפשר לבני המשפחה להתמודד עם המציאות החדשה.

פתרונות משפחתיים חדשניים

להלן יוצגו כמה תיאורי מקרה של משפחות שפגשתי בעבודתי, שמצאו פתרונות חדשניים כדי להתמודד עם סוגיית ההעדפה המינית של האישה. לא מדובר בסיפורי טיפול אלא בפתרונות שמצאו משפחות כדי להתמודד עם הסיטואציה שאליה נקלעו. מתוך הסיפורים ניתן ללמוד על דרכי חיים חדשות שסוללות המשפחות בהתמודדות עם המציאות המורכבת שלהן, שאופיין אינו דיכוטומי (נאמנות או פירוק הנישואים), וניתן ללמוד מהם על מגמה חברתית.

הפתרונות בוחנים את התפיסות המסורתיות של מבנה המשפחה ומרחיבים את הגבולות ואת האפשרויות להכיל מצבים לא מסורתיים של קשרים משפחתיים שאין בהם בלעדיות מינית של בני הזוג זה לזו. כל אחד מהפתרונות מערער על התפיסות שלנו בנוגע לנאמנות בזוגיות ובכל זאת יש בו רכיבים של דיאלוג, יחס מכבד, התאמה לשוני וזולתיות. מדובר במשפחות שהפכו את הפתרון לסידור קבוע או ארוך טווח, או במשפחות ששינו את אורח החיים המשפחתי לפרק זמן מסוים, ידוע או לא ידוע מראש, שבמהלכו התעצבו הבחירות של השותפים למשפחה.

הסיפור של ק' ור'

ק' ור' הם זוג נשוי בתחילת שנות ה-30 לחייהם, הורים לשלושה ילדים המתגוררים וחיים במסגרת אלטרנטיבית בעלת מאפיינים שיתופיים. בסדרת פגישות טיפוליות שהתמקדו בפיתוח התקשורת ביניהם שיתפה האישה את בעלה כי היא מרגישה משיכה לנשים, וכי היא מאוהבת בחברתה, בת קבוצתם, אך נמנעת מכל מגע איתה כדי לא לפגוע בו ובקשר ביניהם. היא תיארה מצוקה וקונפליקט.

הגבר סיפר בכאב עצום וברגישות כי הוא מבין שאם זה משהו שנמצא בתוכה לא יהיה אפשר לעצור אותה. הוא נשען על כך שאמרה שהיא אוהבת גם אותו ונמשכת גם אליו. הוא התלבט בשאלה אם אשתו היא דו-מינית ובאיזו מידה הם יוכלו לחיות יחד אם תבחר לממש את משיכתה לחברתה. הוא דיבר על חייהם בקבוצה שהיא מעין משפחה שיש בה מבוגרים רבים, ושאל את עצמו כיצד יקבלו הילדים את היחסים עם האישה האחרת, בהתייחס לכך שכפועל יוצא לאורח חייהם יש בסביבתם של הילדים מבוגרים משמעותיים נוספים פרט להם.

התחושה שעלתה בי מן הסיפור שלהם הייתה שאי אפשר להחניק את ההקשבה שנבנתה ביניהם לתחושות ולרגשות של האישה, אך מצד אחר אי אפשר להתעלם מהאיום שרגשותיה מהווים על התא המשפחתי. המסגרת האלטרנטיבית שבה הם חיים, הבודקת ממילא את גבולות הקרבה והמרחק ואת המבנים המסורתיים של משפחה, קהילה, אינטימיות ושותפות, הגבירה את התחושה כי השניים יהיו חייבים להתמודד בפתיחות עם הקונפליקט שבין מבנה המשפחה הפטריארכלית ההטרוסקסואלית, או מה שהגבר קרא לו "משפחה קפיטליסטית", לבין הערכים שעליהם ניסו לבנות את חייהם.

הקונפליקט בין המבנה המשפחתי המסורתי, שאותו למדו בבית ההורים, לבין הדיאלוג החדשני שאותו ניסו לסגל לעצמם, לא אִפשר שום דרך אחרת מאשר לחיות במצב של כפילות, התמודדות עם קרע בערכים, והכלה של חוסר השלמות, הנובעת מהצורך הרגשי של האישה בקשר עם נשים ומן הכאב שצורך זה הפיל על השותפות בין הגבר לאישה. קונפליקט זה הכתיב חיפוש אחר פתרונות חדשניים, לא מקובלים ונועזים למבנה המשפחתי שלהם. הם קיבלו החלטה להמשיך ולחיות את הסיטואציה כפי שהיא, בלי ליצור לעת עתה שינויים מבניים בקשר שלהם, תוך כדי קיום דיאלוג מתמשך שיש בו בדיקה והקשבה למקומו ולתחושותיו של כל אחד מהם ושל הילדים.

הסיפור של א' וג'

א' וג' הם זוג בוגר, בשנות ה-60 לחייהם, המתגוררים בתל אביב, ולהם שלושה ילדים בוגרים ומתבגרים. לשניהם אין זו מערכת זוגית ראשונה. מזה 12 שנה, בעקבות טיפול זוגי, שאליו הגיעו בעקבות משבר שכמעט הביא לגירושים, החליטו על זוגיות פתוחה. הם חיים בבית אחד, בחדרים נפרדים, מקיימים מערכת משפחתית רגילה, אבל לכל אחד חיי רגש משל עצמו. האישה מקיימת קשרים עם נשים, ועובדה זו ידועה לשניהם. עם זאת, הם חוסכים זה מזה את הפרטים על ההתקשרויות שלהם ועל הפרטנרים הרגשיים שלהם. החיסיון מאפשר להם לא להכאיב זה לזה, ולא לחדור לפרטיות זה של זה ועם זאת להמשיך ולקיים את המשפחה באווירה חברית וליהנות מן הביטחון הנלווה להתקשרות המשפחתית היציבה ומהיתרונות הכלכליים שלה.


- פרסומת -

הפתרון הזוגי-משפחתי שמצאו השניים כולל הסכמה משותפת שלא להיסחף למערכות יחסים תובעניות, הכרוכות בהתאהבות, אלא להסתפק בפרטנרים שמעוניינים באותו דבר. המחיר שהם משלמים על פתרון זה הוא קשרים לא מלאים בכל זירה וחוויית בדידות. בשיחות עם האישה היא דיברה על תקופות ארוכות שבהן לא הייתה בקשר אינטימי, על בדידות, על כמיהה גדולה לקשר ועל חוסר היכולת לקיים קשר מפוצל, יחד עם שביעות רצון מלאה מהקשר עם הבעל במתכונתו הנוכחית. נראה שהמפתח למתכונת הנוכחית של הקשר נמצא בגיל של בני הזוג, בעובדה שאלו לא נישואיהם הראשונים, וביכולת הרגשית שלהם לאפשר חופש מיני יחד עם התקשרות חברית, הנובעת מהשלמה פנימית ומקבלה של חוסר השלמות של הקשר הזוגי.

הסיפור של צ' ור'

צ' ור' הם בני זוג בשנות ה-40 המאוחרות לחייהם. יש להם ארבעה ילדים. בעברם שנים רבות של טיפול זוגי ויחסים זוגיים בלתי מספקים. את עיקר התסכול הביעה במהלך השנים האישה. בשלב מסוים, בידיעת הבעל ובאישורו, החלה לצאת לדייטים עם נשים שהביאו ליצירת קשר רומנטי מתמשך עם אישה מסוימת, אם חד הורית. הבעל והילדים היו מודעים לקשר והכירו את האישה. האישה ישנה אצל אהובתה שני לילות בשבוע, עזרה בטיפול בילדה של בת זוגה והייתה מעורבת באחזקת הבית.

במהלך הקשר הופרדו חדרי השינה של הבעל והאישה. נבדקה האפשרות לבנות יחידת דיור נוספת שבה יתגורר הבעל בסמיכות לאישה ולילדים, אך לבסוף הוחלט רק על הפרדת חדרים. הבעל לא היה מעוניין להתגרש וגם לא יצר לעצמו קשרים רגשיים אחרים, וגם האישה, שחוותה טלטלות וסערות רגשיות בקשר עם האישה, לא ראתה בו עדיין אופציה לחיים שלמים. במשך שלוש שנים ניהלו את המשפחה מתוך אחריות הדדית. לאחר שלוש שנים של התנהלות משותפת החליטו השניים להתגרש, ללא קשר ליחסים הלסביים של האישה, כתוצאה מהבנה הדדית שהם נאחזים בקשר הזוגי בינהם אף שלמעשה הוא אינו מתקיים.

מתיחת גבולות הסבלנות של המתבונן במקרה זה היא סביב תחושת הניצול של הגבר, ההסכמה שלו להישאר בתוך קשר שאין לו בלעדיות בו, שיתוף הילדים ברומן של האישה, וההיכרות עם המאהבת. אולם הסיטואציה המתוארת הייתה מלווה בהסכמה של הגבר לכל שלב וקבלה שלמה מצד הילדים. למרות ההתמודדות שלהם עם הלסביות החדשה של אמם ועם ההתארגנות החדשה של המשפחה, הדיאלוג עם הילדים התקיים בכל שלב והיחסים נשארו תקינים.

הסיפור של ק', מ' וב'

ק', מ' וב' הם שלישייה הכוללת גבר ושתי נשים החיים בבית אחד בתל אביב ומגדלים את שני ילדיו של הגבר עם אחת הנשים. תחילתו של משולש זה בזוגיות נורמטיבית של ק' ומ' שאליה נולדו שני ילדים. הזוגיות לוותה בקושי עצום של האישה בגלל קשיים של הגבר ביצירת אינטימיות. עם השנים הלך והתהדק הקשר בין האישה לחברת ילדות שלה, וקשר זה הפך להיות קשר רומנטי ורגשי. לאט לאט נכנסה האישה הנוספת אל הבית בידיעת הבעל ובאישורו.

האישה טוענת שהיא אוהבת את הגבר ואינה רוצה לאבד אותו. האישה הנוספת יצרה את האיזון הרגשי בבית, הורידה את הלחץ והדרישות מהבעל ונתנה מענה לצורכי ההתקשרות של האישה. הכול נעשה בהסכמה ובהקשבה לצורכי כולם. הגבר מוזמן להשתלב במעשה המיני, אך בדרך כלל הוא בוחר שלא לעשות זאת. האישה הנוספת משתלבת באחזקת הבית, בבישול ובטיפול בילדים. המשפחה המורחבת – סבים, סבתות וחברים – מודעים בחלקם למצב. החשש העיקרי שאיתו הגיעו לטיפול היה שלא יקבלו לגיטימציה מהסביבה לבחירה המשפחתית שלהם. כמו כן הם חששו מהרגע שבו יעמדו מול הילדים ויצטרכו להסביר להם את דרך חייהם הייחודית. בקרב שתי הנשים היתה תחושה גדולה של בדידות וחוסר השתייכות, בשל העובדה שלא הכירו בסביבתן אף משפחה שבחרה לחיות כמותן. גם המפגש עם העולם הלסבי, שבו קיוו למצוא יותר הכלה למודל המשולש שלהן, היה מתסכל. דרך החיים שלהן התקבלה בהסתייגות. הן מצדן חיפשו הצדקות אידיאולוגיות לבחירתן בתחום הפוליאמוריה (אהבה מרובת פרטנרים).

במהלך הטיפול הצליחו השתיים להפחית את רמת החרדה שאפפה אותן. בהדרגה הן הצליחו לראות את הסיפור של עצמן ואת הפתרון שמצאו כדרך שיש בה כבוד והתחשבות בצרכים של כל אחד מצלעות המשולש וכבחירה לגיטימית, גם אם מאוד חריגה. הן החלו לחשוף את סיפורן באופן מדוד ושקול מול יותר אנשים בסביבתן, והצליחו לעמוד בתסכול שנבע מהתגובות שקיבלו. עם הזמן יצרו שגרה בחייהן ומצאו בהם שקט.

מתיחת גבולות המשפחה בסיפור הזה קשורה לפוליאמוריה, או לביגמיה, או למשולשים. קשה לנו לחשוב על מבנה כזה שאינו פוגע באף אחד מן המרכיבים שלו. במקרה הזה, המערכת המשולשת פועלת בהגינות ובהתחשבות מלאה בצרכים של הגבר. למען האמת, הוא המכתיב העיקרי של הקרבה והמרחק בינו לבין המשפחה. מתקיים כאן גם היבט של דו-מיניות המוחזק על ידי האישה שהיא במרכז הזוגיות.

הסיפור של ש' וצ'

ש' וצ' הם בני זוג בסוף שנות ה-50 לחייהם, נשואים והורים לשני ילדים בוגרים. היא לסבית פעילה בסתר מזה שנים רבות. בשנים האחרונות הם אינם מתגוררים באותו בית לאחר שהאישה בחרה להתרחק כדי לאפשר לעצמה חופש רב יותר לחיות את חייה. הצדקות של מקום עבודה מרוחק מאפשרות להם להציג את הסיפור לעולם באופן לגיטימי, אך עם זאת, כל אחד מהם רואה בדירתו של הזולת גם את דירתו שלו, הם מקיימם ביניהם יחסי חברות ללא סקס, ממשיכים להיחשב זוג בעיני המשפחה המורחבת ומופיעים יחד לאירועים משפחתיים ולאירועים חברתיים משותפים.

לאחר שנים שבהן לא דובר ביניהם הנושא במפורש, יודעים היום הבעל והילדים על אורח חייה של האישה לאחר שבחרה לשתף אותם. הבעל מעדיף להעלים עין ולהסתפק בחלקיות היחסים ביניהם. הקבלה שלו מאפשרת את קיומה של הזוגיות החלקית ביניהם ואת העובדה שמידת הקרבה והמרחק ביניהם נקבעת על פי מידת האינטנסיביות ואופיה של מערכת היחסים שהאישה נמצאת בה באותו זמן. היא מצדה ויתרה על זוגיות שלמה עם אישה ומסתפקת ביחסים חלקיים, בדרך כלל עם נשים שגם הן אינן פנויות, כמוה.

ההתערבות הטיפולית אפשרה לאישה לקבל את חוסר יכולתה הרגשית לבצע שינוי מהותי ולפרק את הנישואים. עם הזמן הייתה מסוגלת לראות באורח חייה בחירה אישית ואף להצדיקה. תוך כדי שיבה לסיפורי העבר האישיים היא חזרה אל הפחדים שהכתיבו את בחירותיה. הקבלה של הגבר אפשרה לשניהם להמשיך לחיות את חייהם המפוצלים כשלם אפשרי עבורם שיש בו חברות ושיתוף.

מתיחת הגבולות של תפיסת המשפחה היא במגורים הנפרדים ובעובדה שבמשך שנים אין אינטימיות בנישואים. שני אלה משאירים את זירת השותפות להורות, למשפחה המורחבת ולחברים משותפים. המבנה התעצב במשך שנים והגיע בהדרגה לצורתו כפי שהיא מתקיימת כיום. הוא מתאים למידת היכולת ולצורך של כל אחד מהשניים להימצא זה בקרבת זה וגם להתרחק זה מזה.

הסיפור של ד' וק'

ד' וק הם זוג בשנות הארבעים המאוחרות לחייהם, הורים לשני ילדים, אחת מהם בגיל ההתבגרות. בעקבות תהליך חיפוש רוחני ופנימי עמוק, ד' מצאה את עצמה נמשכת לנשים, אחרי שנים של זוגיות טובה. היא סיפרה לק', בעלה, על תחושותיה ומהר מאוד יצאה לבדוק את רצונותיה החדשים והם עברו להתגורר בחדרים נפרדים. הטיפול הזוגי התקיים לפני קבלת ההחלטה על פיצול חדרי השינה והתמקד גם בילדים ובאופן השיתוף שלהם בהתרחשויות.

במהלך הטיפול התלבטו בני הזוג כיצד עליהם לנהוג מול הילדים, האם לשתף אותם בתהליך הגילוי המיני שעוברת האם, ובהשלכות שעשוי להיות לתהליך זה על חיי המשפחה. תוך כדי הפגישות הטיפוליות הגדירו בני הזוג את ערך הפתיחות והדיבור המשתף במשפחה כבעל חשיבות עליונה עבורם. ערך זה הכתיב את שיתוף הילדים במהלך, במטרה להסביר להם את השינויים המתרחשים בבית. מיד לאחר מכן הם שיתפו את המשפחה המורחבת כדי להימנע ממצב שבו יש סוד במשפחה שהילדים אינם יכולים לדון בו עם המשפחה המורחבת. האישה אומרת שזה מצב זמני ושהיא מחפשת אהבה עם אישה כדי להמשיך בדרכה.

מתיחת גבולות המשפחה היא בשיתוף המהיר של הילדים ושל המשפחה המורחבת בהסכם האינטימי שבין בני הזוג והעובדה שהבעל אִפשר לאישה לחקור את המשיכה המינית שלה ולהפסיק את החיבור האינטימי עימו. מקובל לחשוב שהמיניות של ההורים נמצאת מחוץ לתחום של הילדים, ובמקרה זה ההורים שיתפו את הילדים בנושאים הקשורים למיניות של האם. מצד אחר, נשמר ערך הדיבור הפתוח והיעדר הסודות.

סיכום

תופעת הנשים הלסביות הנשואות מאתגרת את תפיסת הנישואים והמשפחה. למרות ההבנה למצוקתה של האישה המתמודדת עם שאלות בנוגע לזהותה, עדיין ערכי הנאמנות והמונוגמיה חורצים את דינה בעיני החברה ובעיני עצמה. כך היא מוצאת את עצמה נדחפת לפעול כנגד כל מה שחשבה ובנתה במהלך חייה, כשהיא עלולה לפגוע בכל היקר בעיניה.

גם בתוך חדר הטיפולים עלולה האישה הלסבית הנשואה לגבר לפגוש במטפל הגורס שנאמנות מינית ומונוגמיה הן תנאי הכרחי לקיומו של קשר זוגי. עמדה כזו עשויה להכתיב את אופן התערבותו של המטפל ואת הכיוון שאליו יכוון את האישה ואת המשפחה. אולם אישה הנקלעת לסיטואציה המתוארת אינה זקוקה להכוונה ערכית אלא לזמן ולמגוון אפשרויות לגיטימיות לפתרון הקונפליקט שהגילוי המיני הביא לתוכה. היא זקוקה ליותר מאשר או-או – נאמנות או פירוק.

משפחות רבות ונשים רבות מנסות ומוצאות פתרונות אלטרנטיביים, אישיים ויצירתיים לכפילות שנקלעו לתוכה, בהם פתרונת זמניים או ממושכים. כל משפחה וסיפורה. מן הפתרונות ניתן ללמוד שפתיחות מחשבתית והתייחסות גמישה לערכי המשפחה עשויה לאפשר התאמת דרך חיים לצרכים מיוחדים של משפחות מיוחדות ולהקטין את הקונפליקט שבין המשפחה כמוסד שמרני לבין הצרכים של האינדיבידואלים שהם חבריה.

בברכות הפתיחה ליום העיון שבמסגרתו הוצג המאמר, הרהר איתי חרל"פ, יו"ר חוש"ן, אם לא היה נכון יותר להפריד בין קשרים לצורך הורות לבין קשרים רומנטיים. ההפרדה שהוא מציע חותרת תחת התשתית של המשפחה כפי שאנו תופסים אותה כיום – מסגרת השתייכותית הבנויה על קשר מיני ורומנטי. גם הנשים הלסביות הנשואות פורמות את החיבור הבלתי ניתן להפרדה הזה בעינינו. הדילמה שלהן והאשמה שהן נושאות על כתפיהן קוראות לנו לנסות לחשוב אחרת על מושגי יסוד כמו זוגיות, נאמנות ומשפחה.

במציאות כיום, רוב הנשים המגלות את העדפתן המינית לנשים בוחרות להיפרד מהבעל וללכת בדרכן. גם הן, למרות הגילוי הסוער והמפצל שחוו, השולח אותן למסע אל עומק פנימיותן, עוצבו על ברכי הערכים ההטרוסקסואליים והפטריארכליים, וגם הן שבויות במבנים מסורתיים וזקוקות מאוד להגדרה ולכותרת.

אחת המשתתפות בפורום כתבה לאחרונה את הפוסט שלהלן, שהוא דוגמה טובה להליכה שיש בה כבוד לגבר, הבנה עמוקה להמשכיות של נוכחותו בחיים ולפירוק שיש בו דיאלוג:

המון להגיד אבל איך להגיד את זה

שיש יתרון בלהיות לוחמת סמוראית, ותמיד ידעתי שאני כזאת, עם חרב חדה,

אבל פחדתי לחתוך, פחדתי להיות לוחמת...

ואני נלחמת בהמון חזיתות בכדי לנצח, לנצח את החיים שלי ולנצח עליהם,

נלחמת על האהבה החדשה עם הפרוד שלי, אהבה שיש בה חברות וכבוד וכאב ופגיעות, והומור.

נלחמת על ההגדרה החדשה שלי, לסבית, בלי להתנצל על עצמי שעוד לא חייתי עם אישה.

עוד לא הייתי עם אשה ואני לא סופרת את התנסויות הנעורים, כי זה לא נחשב, ועדיין אני יודעת מבפנים מי אני, כמו שתמיד ידעתי שאני לוחמת...

נלחמת על השפיות שלי בתוך מערבולת השינויים ונלחמת בצער, על הפירוק לא על זמן אבוד כי לא איבדתי זמן, הרווחתי אותו עם המון אהבה.

 

 

מקורות

איריגראי, ל' (2003). כששיפתותינו מדברות זו אל זו. בתוך מין זה שאינו אחד. תל אביב: הוצאת רסלינג (נדפס לראשונה בשנת 1977).

נווה, ר' (2012). השתייכות מבחוץ וחיים במרחבי ספר: תהליכי מעבר של נשים מסגנון חיים הטרוסקסואלי לסגנון חיים לסבי, עבודת גמר לתואר M.A במדעי הרוח והחברה, אוניברסיטת באר שבע.

פוקו, מ' (2008). תולדות המיניות, כרך II- השימוש בתענוגות. תל אביב: הוצאת רסלינג (נדפס לראשונה בשנת 1984).

פרל, א' (2007). אינטיליגנציה ארוטית. {תל-אביב הוצאת כנרת.

פרסר, ר' (2006). אחרות משמעותית: סיפורי חיים של נשים נשואות שבחרו לחיות כלסביות. עבודת M.A התוכנית ללימודי מגדר, אוניברסיטת בר-אילן.

רבין, ק' (2010). הגרושין החדשים – שינוי חיובי בתקופת המעבר ואחריה. תל אביב: הוצאת אמציה.

ריץ', א' (2003). הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי. בתוך מעבר למיניות, מבחר מאמרים. קדר, זיו, קנר (עורכים). סדרת מגדרים. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד (נדפס לראשונה בשנת 1980).

Chodorow, N. (1978). The Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender, Berkeley.

Diamond, L.M. (2003). "What does sexual orientation orient? A biobehavioral model distinguishing romantic love and sexual desire", Psychological Review, 110, 173–192.

Diamond, L.M (2008). Sexual fluidity: understanding women's love and desire. Harvard University Press, 2008.

Fleisher, J. (2005). Living Two Lives: Married to a Man & In Love with a Woman. New York: Alyson Books.

Mackinnon, C. (2000). “Sexuality”. in W. Kolmar and F. Bartkowski (Eds). ׁFeminist Theory. Mountain View, CA: Mayfield Publishing Co.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול משפחתי, תיאורי מקרה, מגדר, זוגיות, להט'ב
דוד סולומון
דוד סולומון
עובד סוציאלי
עפולה והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), יקנעם והסביבה
ארנון נחמיאס
ארנון נחמיאס
עובד סוציאלי
מטפל זוגי ומשפחתי
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה
לימור קופר
לימור קופר
עובדת סוציאלית
אונליין (טיפול מרחוק), פרדס חנה והסביבה
רגינה פולק
רגינה פולק
חברה ביה"ת
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
יעל קמחי
יעל קמחי
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
פטריסיה יודילביץ'
פטריסיה יודילביץ'
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אורית כהןאורית כהן26/9/2015

לא מסכימה עם הדרך הזו. זה לא אפשרי, לחיות כך, בזגזג.
גם לאחר שנפרדים או מתגרשים, אין שלווה, לא מגיעים למצב בו האישה מוצאת את עצמה, מתחברת למי שהיא
ומרגישה עם עצמה יציבה, מאוזנת, ושלמה.
היחסים עם אישה אחרת לא ישכיחו את הגעגוע לבן הזוג. וגם עם האישה שהיא כל כך התאהבה בה מסתבר שתזגזג בהמשך.
והאופציה של גם וגם- לא קיימת, א'א לרקוד על כל החתונות- זה בעצם לא להיות בשום מקום, אשליה.....
כל הברור הפנימי הנוקב והקורע הזה מכניס למערבולת קשה ומטלטלת יותר מידיי, שלא בריאה לנפש.
לדעתי , לסביות הוא דחף שלא טוב לתת לו לגיטמציה.

אירית אוטמזגין-נהראירית אוטמזגין-נהר21/6/2015

תודה אייל. על משוב מחמיא כל כך

אייל שדהאייל שדה21/6/2015

מאמר חשוב וכתוב היטב. הצלחת ליצור אינטגרציה מרשימה. של תפישה מאתגרת ורדיקלית עם חשיבה מעוגנת היטב בידע שכבר נהפך למוכח.
תיארת היטב את הקשיים לצד האפשרויות החדשות.
תודה

אירית אוטמזגין-נהראירית אוטמזגין-נהר21/5/2014

פטריארכליות וניפגעיה. תודה על התיחסותך רועי.
בעיני גם גברים וגם נשים נפגעים מן התפיסות הפטריארכליות המשפיעות התנהלותן של משפחות. המאמר מנסה לנער את שק השועועית הזה, שבתודעתינו, שלא יתרבו בו התולעים. כלומר -לאפשר קצת יותר חופש בתפקידים, יותר רוחב באפשרויות הפעולה, פחות התקבעות בהגדרות של תפקידי המין והמגדר - בלי שכל אלה יהיו מאיימים כל כך - על גברים ונשים ובעיקר לגייס מטפלים לאפשר את החופש המסוים הזה.
לא היה בכוונתי, כמובן, להצדיק מהלך בגידה כמרד, אלא להתנגד למינוח 'בגידה' ,בהתיחס לתנועה הזהותית הפנימית אותה מבצעות נשים המתמודדות עם גילוים הקשורים בזהותן המינית לאחר שנישאו לגבר.

רועי אלישררועי אלישר14/5/2014

קושי עם ההנחה הפטריאכלית ועם העדר העיסוק בבגידה באמון. תודה אורית על המאמר, הוא כתוב היטב ובהיר, ומערב תיאוריה בפרקטיקה בצורה מלמדת.
לי באופן אישי יש קושי עם שתי נקודות שעלו בכתיבתך: ראשית, עם ההנחה כי מבנה המשפחה המסורתית מחזק את השליטה הגברית במשפחה ובחברה - הנחת הפטריאכליות, שחוזרת על עצמה פעמים רבות במאמר, ובעצם נותנת לגיטימציה סמויה לנשים להתמרד כנגד המבנה המסורתי בהצדקה שהוא בעצם אינו משרת את האינטרסים שלהן. החלטה כזו היא בעייתית בעיניי ראשית משום שאינני מקבל את ההנחה הזו, ושנית משום שהיא מסירה את האחריות מאישה שבוחרת במהלך כזה - אם המבנה המשפחתי נגד נשים, זה מצדיק באופן חלקי להפר אותו. שנית - הכותרת שלך מדברת על בגידה, ובמאמר התייחסת רק למובן של בגידה מינית - הבגידה המשמעותית יותר שצצה לי לראש היא הבגידה באמון (כאמור, הנחת הפטריאכליות נותנת איזשהו רקע מוסרי שבו בגידה באמון של משהו שמלכתחילה לא היה הוגן היא בסדר). שמחתי לגלות שבמקרים הטיפוליים שהצגת, הרוב לא עסקו בקיום בירור מיני של האישה תוך הסתרת הבחירות שלה מהבעל והילדים. זה שכן עסק מעלה את השאלה שאני מעלה - עד כמה המשפחה היא פטריאכלית, ועד כמה מה שנעשה במקרה שתיארת (וגם ביתר המקרים) באמת השאיר לבעל את הבחירה? או שזה שם אותו במצב של אי-ברירה, שבו עליו לבחור בין אובדן המשפחה לאובדן הקשר הזוגי, והוא בוחר מתוך אילוץ בשני? עד כמה החברה שבה אנחנו חיים היא שוויונית כלפי מעמדם של אבות במשפחה? אני תוהה על כל ההנחה הפטריאכלית הזו, אני יודע שזה חלק משיח וחשיבה פמיניסטייםרחבים יותר אבל אני תוהה עד כמה ההנחות והשיח האלו נבחנים בביקורתיות, ועד כמה הם סוציו-פוליטיים ומשרתים מאבקי כוח.

אירית אוטמזגין-נהראירית אוטמזגין-נהר14/5/2014

תודה על תגובתך עדי. בתשובה אצטט את אדריאן ריץ מתוך 'הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי':
אם נבחן את האפשרות שכל הנשים - החל מהתינוקת היונקת משדי אמה, עד לאישה הבוגרת החווה תחושות אורגזמיות כשהי מניקה את ילדתה שלה, ואולי נזכרת בריח חלב אימה בתוך זה שלה; או עד לשתי נשים, כמו כלואה ואוליביה שך וירגיניה וולף השותפות למעבדה; או עד לאשה הגוססת בגיל תשעים, שנשים נוגעות ומטפלות בה - כל כאלה קיימות על גבי רצף לסבי, נוכל לראות את עצמינו נעות אל תוך הרצף הזה והחוצה ממנו, בין אם אנו מזהות עצמנו כלסביות בין אם לא.

אירית אוטמזגין-נהראירית אוטמזגין-נהר14/5/2014

תודה על המשוב ליאור. וכן, אני חושבת שבעבודה עם נשים נשואות, הקשורה לזהות מינית, יש הבטיים משמעותיים מאוד שאפשר לכנת אותם - העצמה נשית.
ובקשר לעיסוקך בביבליותראפיה, רציתי לספר לך כי פעמים רבות נשים מדווחות כי הגילוי של המשיכה לבנות מינן מחבר אותן לגילוי אישי הקשור ליכולת הביטוי בכתב, לכתיבה בכלל ולתחושת אושר הנלוות לכך הנובעות מן חיבור בין הרגש למילה הכתובה. אני מניחה שיש לכך קשר לגילוי של הקול האישי.
אולי גם זה יעניין אותך - http://inahar.wordpress.com/


אני סבורה שאפשר לראות בזה מאפיין נשי הקשור במה שנכתב עליו כבר רבות - מציאת הקול הנשי.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח11/5/2014

יופי של מאמר. היי אירית, תודה על המאמר, ונשמע שהפרויקט שאת מובילה חשוב והכרחי, וטוב שהנושא עולה למודעות. קצת הפריע לי השימוש התדיר במונח 'לסביות' כדי לתאר נשים נשואות, שמרבית חייהן נמשכו לגבר מבחינה מינית ורגשית. ברור שיש מצבים שלא היתה הכרה במיניות, והאשה נכנסה לנישואין בלי להיות מחוברת לעצמה, אבל מהמקרים שהצגת עלה בעיני מאוד הקול הביסקסואלי, כך שהקשר האינטימי המיני עם גברים ונשים מאפשר חיבור אחר ונחוץ עבור האשה. אני מצאתי את עצמי מפרידה במאמר בין נשים (לסביות) שנשארות בקשר הזוגי כי הן חוששות לפרקו, ויוצרות משולש עם אשה נוספת, כדי לא לוותר לא על הזהות המינית ולא על הבטחון של הקשר עם הבעל. לעומתן, נשים (ביסקסואליות) שזקוקות לגם וגם. מאוד מעניין!!

ליאור גרנותליאור גרנות11/5/2014

תודה, אירית, על מאמר מרתק. המאמר מעורר מחשבות רבות. מצאתי את עצמי חושבת בעיקר על מעמדן של נשים בחברה בכלל ועל אפשרויות ההגשמה העצמית הפתוחות או החסומות בפניהן, בעיקר על אפשרויות כלכליות. אני מסכימה שערכים כמו נאמנות תורמים ודאי לבחירתה של אשה לסבית להישאר במערכת נישואים עם גבר, אבל נראה לי שלא פעם נכנסות לכאן גם חרדות כלכליות, קיומיות, תלות בגבר ופחד לממש לא רק את אורח החיים הלסבי באופן גלוי ומלא אלא לממש עצמאות וחיים ללא תלות בגבר, שהם פועל יוצא מן הבחירה לממש את האפשרות הלסבית באופן מלא. אני תוהה כיצד היתה תמונת המצב לו אפשרויות ההכנסה של נשים היו זהות לאלו של גברים. כמובן שלא מדובר רק בעניין הכלכלי גרידא אלא בהבניה חברתית ותרבותית מעמיקה ורבת שנים המניחה אוטומטיזציה של קשרי זוגיות הטרונורמטיביים, המושרשת מן הילדות המוקדמת על ידי סוכני חִברות, כך שהאפשרות החד מינית או הדו מינית אינה קיימת - פעמים רבות - בתודעתן של נערות או נשים צעירות, והן נחשפות אליה רק בגיל מאוחר יחסית. אם כי נראה לי שכיום - ואני רואה זאת בעבודתי עם נערות - אפשרות הבחירה באורח חיים לסבי נוכחת הרבה יותר עבור נערות,מקובלת ומהווה חלק טבעי מן השיח שלהן.
חשבתי גם על השלב שאת מתארת של גילוי הנטיה המינית, שלב שיש בו חרדה רבה לצד התרגשות לצד הצורך לשמור את הסוד. נהדר שיש את הפורום ואת קבוצות התמיכה שמאפשרות לשתף ולחלוק. מצרפת, בהקשר הזה, קישור לפוסט שכתבתי על כוחה של ספרות להט'בית לשמש מקור להזדהות, לתאומות, להד ול'אשת סוד' בשלב שבו הנטיה המינית בתהליכי גילויה ומוסתרת מן החוץ: http://bibliotherapy.co...omosexuality/
תודה!