לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
מהיכן הם מגיעים כל האנשים הבודדיםמהיכן הם מגיעים כל האנשים הבודדים

מהיכן הם מגיעים כל האנשים הבודדים

כתבות שטח | 15/1/2019 | 6,308

כנס ISPS האחרון, "פסיכוזה: בין בדידות לקהילה", עסק בקשרים שבין פסיכוזה לבדידות (אצל המטופל והמטפל כאחד), בניתוק מהקהילה שמתלווה לאבחנה ולעתים גם לטיפול בפסיכוזה ובפתרונות... המשך

מהיכן הם מגיעים כל האנשים הבודדים

 

מאת אדם לאוב

 

סקירת הכנס של האיגוד הישראלי לקידום גישות פסיכולוגיות וחברתיות לפסיכוזה (ע"ר) - ISPS IL - 'פסיכוזה: בין בדידות לקהילה', שהתקיים בתאריכים 16-17.12.2018 במכללה האקדמית תל אביב-יפו

 

בכנס "פסיכוזה: בין בדידות לקהילה" שנערך בדצמבר 2018 במכללה האקדמית תל-אביב-יפו השתתפו מטפלים, מתמודדים ובני משפחה. הכנס נערך על ידי החברה הבינלאומית לקידום גישות חברתיות ופסיכולוגיות לפסיכוזה (ISPS), שהיא קודם כול גוף של אקטיביזם חברתי, הנאבק על שינוי המודל הרפואי הרווח בחברה ולפיו פסיכוזה היא תוצאה של מחלה מוחית או ביולוגית, שהאדם הסובל ממנה צריך רק להבין שהוא חולה וליטול את תרופותיו כסדרן. בכנסים של ISPS ברחבי העולם משלבים הרצאות גדולות אקדמיות-מחקריות, הצגות מקרה קליניות, נקודות מבט סובייקטיביות של מתמודדים ומומחים על בסיס ניסיונם האישי וקבוצות קטנות של שיח וחשיבה משותפת.

 

מהרחקה למציאת מכנה משותף

זהו הכנס הרביעי של החברה בישראל, ושמו – "פסיכוזה: בין בדידות לקהילה" – מבטא גם תפיסה חברתית וגם תפיסה פסיכולוגית-טיפולית. על פי תפיסות אלה, קיים מעגל קסמים אכזרי ובו מציאות חברתית ונפשית של בדידות (ולא רק מטען גנטי או מארג כימי כלשהם) מהווה גורם שמסכן חשיבה ותפיסת מציאות עד כדי פסיכוזה, ואילו מציאות נפשית של פסיכוזה מגבירה את חוויית הבדידות החברתית של האדם, גם בגלל זרותו שלו לעצמו וגם משום שהחברה מבודדת ומחלישה את מי שמסומן כאחר, כ"משוגע". באופן זה, בדידות מגבירה פסיכוזה, המגבירה בתורה בדידות וחוזר חלילה.

אל מול הבנה זו של הקשר בין פסיכוזה ובדידות, מושג ה"קהילה" נותן מענה לצורך בחיבור ובשייכות ומאפשר זיהוי של מכנה משותף ולא של זרות. למשל, בכנס הוצגו דגמים טיפוליים של קבוצות וכן מענים קהילתיים בתוך הקהילה (טיפולי בית, דיאלוג פתוח ועוד). יתרה מכך, השם של הכנס מדגיש שהמאמץ של ISPS ושל גופים אחרים דומים מכוון לשינוי חברתי של הקהילה המקומית והגלובלית – מהרחקה, שונות והדבקת סטיגמה לתרבות של שוויון ולהכרה במגוון החוויות האנושיות, בהן הפסיכוזה, כאפשרויות של דמיון, קרבה ושייכות.


- פרסומת -

הכנס נמשך יומיים: היום הראשון התמקד בבדידות, והשני – בקהילה. הדוברת המרכזית ביום הראשון הייתה פרופ' דניאל כנפו, פסיכואנליטיקאית יהודייה המתגוררת בניו יורק ומטפלת בקליניקה הפרטית שלה באנשים הסובלים מפסיכוזה, במסגרת טיפולים ארוכים ואינטנסיביים. הדובר שהוזמן ליום השני היה ויל הול, שמגדיר עצמו כ"ניצול אבחנת סכיזופרניה". הול הוא מה שנקרא בעגה המקצועית "מומחה מניסיון" (Expert by Experience). הוא מטפל אישי ומשפחתי ואקטיביסט חברתי, החוקר הפחתה אחראית של תרופות פסיכיאטריות ומעביר סדנאות בנושא.

 

אחד ועוד אחד שווה אחד

זו הייתה הפעם הראשונה שלי בכנס הזה וחיכיתי לו בהתלהבות רבה, גם בשל מעורבות אישית (ידידה טובה שלי חברה בוועדה המארגנת, והיא ש"הכריחה" אותי לסקר את הכנס) וגם עקב התקווה שבכנס הזה תתפוגג לי קצת חוויית הבדידות כמטפל. אמנם כל פסיכולוג, בהגדרה, עובד בבדידות מסוימת, אבל נדמה לי שפסיכולוגים בבתי חולים פסיכיאטריים בודדים במיוחד – הם מחזיקים במשרה שמעט פסיכולוגים מעוניינים בה, ולפחות בבית החולים שלי משמעותה להיות לפעמים חלק ממיעוט נרדף (או אולי מיעוט שמתמודד עם תחושות רדיפה). זאת ועוד, כפי שציינה כנפו בהרצאתה, חוויית הבדידות של המטפל מתחזקת יותר בטיפול בפסיכוזה, לא רק בגלל הבדידות הקשה שהמטופלים חווים אלא גם בשל העובדה שבטיפול כזה נוצרת לא פעם התחושה של מפגש עם מי שאינו מתייחס לעצמו כאל אדם ופוסל את האנושיות שלו עצמו. דורותי בוניגל-כץ (מובילת פרויקט טיפול פסיכואנליטי בפסיכוזה באנגליה, שהרצתה גם היא בכנס) הסבירה שעם המטופל הפסיכוטי, אחד ועוד אחד הם לפעמים אחד, משום שהמטופל עשוי לא להתייחס לקיומו של המטפל. לתחושתי, המשוואה יכולה להיות נכונה לפרקים גם בגלל חוסר הקיום של המטופל ביחס שלו כלפי עצמו, שמשאיר את המטפל כ"אחד" היחיד בחדר. מהסיבות האלה הייתה לי ציפייה, שאולי לא הייתי לגמרי מודע לה כשהגעתי לכנס, למצוא קהילה גם עבור הבדידות שלי.

 

בדידות לעומת קהילה – סיבוב ראשון

ד"ר דניאל כנפו מטפלת בחולים פסיכוטיים גם ללא תרופות זה עשרות שנים בקליניקה הפרטית שלה (ואני חושב: כמה פסיכולוגים אני מכיר בארץ שעושים משהו כזה, ולמה זה ככה?). בהרצאה שלה, "לבד במוח הומה", היא טענה שבדידות אינה רק תוצר או סימפטום של פסיכוזה, אלא גם טריגר אפשרי למשבר פסיכוטי. כנפו ציטטה את פרידה פרום רייכמן שאמרה שביטויים פסיכוטיים בבגרות יכולים להיות קשורים בבדידות נוראית בילדות, וסיפרה שפרום רייכמן ומלאני קליין שתיהן כתבו על בדידות את מאמריהן האחרונים, שפורסמו לאחר מותן. היא חייכה ואמרה שחברותיה הזהירו אותה לא לחקור את הנושא הזה. הקהל צחק, אבל המסר שעבר הוא שבדידות יכולה להרוג או לגרום לשיגעון.

כנפו הביאה נתונים ולפיהם חולים פסיכוטיים מדווחים הרבה יותר על בדידות מאשר שאר האוכלוסייה (94 אחוז לעומת 35 אחוז בהתאמה דיווחו שהיו בודדים בשנה האחרונה). בהמשך לכך היא סקרה את הסימפטומים הפסיכוטיים והראתה כיצד כל אחד מהם מייצר בדידות ובו-זמנית מנסה להוות פתרון לחוויה קשה של בדידות. היא סיפרה על מטופל שאמו החרדתית מעולם לא נתנה לו להסתובב לבד והסבירה שהפרנויה שממנה הוא סובל בבגרות היא שחזור של מצב זה. הפרנואיד אמנם סובל מהמבטים כלפיו, אבל הם שומרים תמיד על הקשר שלו עם הסביבה. בהמשך דיברה כנפו על שמיעת קולות, וסיפרה על מחקר שהנחתה, ובו מספר רב של מטופלים לא רצו להפסיק את הקולות שלהם וניהלו איתם מערכות יחסים (בד"כ עם יותר מקול אחד). כנפו אף טענה שאחת הסיבות המרכזיות להפסיק ליטול תרופות היא הרצון להחזיר את הקולות שפסקו (עקב הטיפול התרופתי) ולהפיג את הבדידות. לדבריה, והיא מסתמכת על העמדה של תנועת שומעי הקולות, יצירת קשר עם הקולות מקלה את החוויה. היא אפילו סיפרה על טיפול דרך משחק ובו לקולות יש אווטאר משלהם.

כנפו לא חסכה ביקורת מבתי החולים וטענה שכל אשפוז רק מגדיל את הבדידות, שכן בתי החולים מבודדים את האדם מסביבתו ולפעמים אף סוגרים אותו בחדרי בידוד. ואולם, לעתים תרופות גרועות מבתי חולים, כי הן מבודדות את האדם מעצמו. היות שהיא רואה בסימפטומים הפסיכוטיים לא רק גורמי בידוד אלא גם קריאה נואשת לקשר אנושי, הפסקתם על ידי תרופות מוחקת לפעמים את הערוץ האחרון שדרכו המטופלים יכולים לתקשר עם החברה האנושית.


- פרסומת -

בהרצאה מאוחרת יותר, הציגו ד"ר סטנלי רבין וד"ר אנדרה מטלון מקרה שנידון בקבוצת באלינט ובה חברים רופאים מדיסציפלינות שונות. המקרה הציג בצורה יפה את האופי המידבק של הבדידות – מהמטופל לרופא המטפל וממנו לקבוצה – אבל גם את האופן שבו הקהילה, במקרה הזה דרך חוויה של שותפות בתהליכים לא מודעים קולקטיביים, יכולה לתת מענה לבדידות הזאת. שמחתי לגלות שרופאי משפחה משתתפים בקבוצות כאלה כחלק מההכשרה ואפילו פנטזתי על השתתפות בקבוצות שכאלה בעצמי, אבל תהיתי: לכאורה, קבוצות מהסוג הזה אמורות לשרת את המטפל ועל כן גם את הטיפול והמטופל, אבל אם חושבים על משנתו של כריסטופר בולאס, חוסר היכולת לקחת חלק בלא מודע הקולקטיבי הוא מאפיין אינהרנטי לסכיזופרניה, כך שבפועל התועלת שהמטפל מפיק מקבוצה כזו רק מחזקת את הפערים בינו ובין המתמודד מבחינת היכולת להיתמך.

 

פנים לעומת חוץ

כנפו פיתחה רעיונות של ויניקוט (טרם התפתחות היכולת להיות לבד קיים שלב בודד פרימיטיבי מוקדם) ושל בולאס (בדידות היא המכל של העצמי) כדי לטעון שהבדידות קשורה בגרעין הבסיסי של האישיות: "לא משנה עד כמה אדם מחובר, הוא לבד בצורה רדיקלית. אני לא יכולה לטעום את התפוז שלך ואתה לא יכול לאהוב את האהבה שלי. אנחנו יכולים לכל היותר לנסות לגלות אמפתיה". לאחר מכן היא עברה לדון ברעיונותיה של קליין, שלדבריה תופסת בדידות במונחים של פראנויה וחרדות פסיכוטיות. לפי קליין, האדם הפסיכוטי פיצל חלקים נרחבים מהעצמי שלו והשליך אותם הרחק מן העצמי באופן שהפך אותו זר לעצמו ועל כן זר לכל אחד אחר. קליין מתארת מעגל קסמים אכזרי של השפעות הדדיות בין פנים לחוץ: מצוקה פרנואידית מהווה פרה-דיספוזציה לבדידות, וזו מעלה את הסיכון לפסיכוזה שבתורה מובילה לבדידות ולפסיכוזה חריפות אף יותר וחוזר חלילה. כנפו תיארה כיצד חוויות של חסך חברתי כמו בידוד בכלא, בגידה פתאומית, אהוב שעוזב ללא התראה וכו' יכולות להוביל לפסיכוזה, והסבירה שהכאב הנפשי מהדהד את חוויית הבדידות הבסיסית של הנפש שלנו ולכן גורם לנו להרגיש לבד.

אורנה אופיר, פסיכואנליטיקאית וחוקרת היסטוריה של פסיכואנליזה, הרצתה על הפסיכולוגיה של מלאני קליין באמריקה והרחיבה בהרצאתה את הרעיון של קליין, ולפיו תהליכים של אינטגרציה הם אינסופיים ותמיד יהיו חלקים שמושלכים על האחר. כאשר אין לנו מספיק חוויות טובות, אנו נוטים יותר להשליך חוויות רעות שמסכנות את האני, ומתרחשים יותר פיצול ויותר דיסאינטגרציה. בסכיזופרניה יש המון פרגמנטציה של האני; יותר חלקים מושלכים החוצה ומורחקים מהעצמי. התהליך הזה הוא אקספוננציאלי, כי הוא מוביל לבדידות שבחוץ להיחוות כמאיימת ועקב כך גורם לעוד פיצולים.

אופיר הוסיפה טוויסט מעניין לציר הזה כשהציגה פסקה שקליין השמיטה ממאמרה האחרון, "על תחושת הבדידות" (לדעת אופיר, ההשמטה נבעה מסיבות פוליטיות שקשורות בחלוקה של החברה הפסיכואנליטית הבריטית). להלן אותה פסקה (המאמר המלא נמצא בארכיון מלאני קליין), בתרגום שלי: "לפני סיום אני רוצה להדגיש את הקושי של האנליטיקאי להעריך את האיזון בין השפעות פנימיות להשפעות חיצוניות הגורמות לבדידות. עד כאן במאמר התמודדתי בעיקר עם אספקטים פנימיים. אף על פי כן קיימת אינטראקציה מתמדת בין גורמים חיצונים לפנימיים בחיים המנטאליים, המתבססת על הפעולות של הפנמה והשלכה שיוצרות את יחסי האובייקט. על כן, שום מצב פנימי אינו עומד בפני עצמו". בסוף הרצאתה, כשנשאלה על השפעות הטראומה מבחוץ, סיכמה אופיר שהאני מתמודד כל הזמן עם חוויות של פירוק, הקשורות בדחף המוות. אלה אינן קשורות במציאות החיצונית, אבל טראומה חיצונית מחזקת את דחף המוות ותהליכים של דיסאינטגרציה.

ד"ר עסאם דאוד וד"ר עידו לוריא העבירו יחד מושב מרתק על חוויות של פליטים, בהתבססם על ניסיונם האישי: דאוד הקים את ארגון Humanity Crew המסייע לפליטים המגיעים לחופי אירופה, ולוריא ניהל את מרפאת גשר לפליטים בדרום תל אביב. המושב חיזק את הטענה שהמציאות החיצונית תורמת הן לבדידות של המהגר, שצריך ללמוד שפה ותרבות חדשות, והן לפסיכוזה שלו. לוריא ציטט מחקרים שמראים כי מהגרים נמצאים בסיכון כפול (ביחס לשאר האוכלוסייה) לפתח סכיזופרניה והפרעות פסיכוטיות, כי בני הדור השני להגירה נמצאים בסיכון גדול יותר מהוריהם וכי פליטים, עקב החוויות הטראומטיות שהם עוברים (הן בדרך והן בארץ המוצא), נמצאים בסיכון גדול יותר מזה של שתי הקבוצות הראשונות.


- פרסומת -

ויל הול, אורח הכבוד של היום השני, מגדיר את עצמו כשורד של אבחנת סכיזופרניה – הגדרה שממקמת את הסבל הרחק בחוץ. הול סיפר כי "זה היחס של הקהילה והצוות בבית החולים שהייתי צריך לשרוד ולא הקשיים של המחלה עצמה". בהומור ובחן של כוכב קולנוע (וגם חמוש בקצת מחקר) הול מנרמל את הסימפטומים הפסיכוטיים (לדוגמה, שמיעת קולות באוכלוסייה הנורמלית); אמנם הוא אינו טוען שאין סבל בסימפטומים הללו, אך הוא קובע שהבדידות היא תוצר של הניתוק וההרחקה מהחברה שנכפים על ידי האשפוז.

 

ייאוש לעומת תקווה

כנפו סיפרה על מטופל פסיכוטי של קולגה שלה, שהגיע לפגישה הראשונה עם שתי מזוודות כי חשב שהוא עובר לגור שם. לדבריה, בעבודה עם חולים פסיכוטיים המטפל הוא לפעמים הקשר האנושי היחיד שלהם במשך שנים. אני תוהה כיצד זה אפשרי לקוות במשך שנים על גבי שנים, מאיפה הביטחון שהטיפול יעבוד בסופו של דבר. היא תיארה שני טיפולים, אנליזות ארוכות שנים: אחד של בחור מתבודד שבמשך שנים לא ראה איש חוץ ממנה, שבהדרגה החל לדבר יותר בטיפול ולהכיר בצורך שלו באנשים; ושני של מטופל שבמהלך עשר שנות אנליזה חווה שלוש רגרסיות פסיכוטיות קשות. אהבתי את העובדה שהשתמשה במילים "רגרסיות פסיכוטיות" ולא ב"משברים פסיכוטיים", שאותן אני רגיל לשמוע. מהטיפול השני שהציגה עולה כי היא מאמינה באמת ובתמים שהמטופל בונה את האגו שלו ואת הקשר איתה על מנת לאפשר פסיכוזה, ושבכל פסיכוזה, מכיוון שהאגו חזק יותר והקשר חזק יותר, המטופל נהפך לאלים יותר ומעבד חלקים נוספים מן העבר האבוד שלו. נדמה כי לגבי שני המטופלים האמונה והתקווה של כנפו הצדיקו את עצמן, שכן תוצאות הטיפולים מרשימות: הראשון מסיים תואר ראשון, מגדל כלב ומקיים קשרים אנושיים, רובם וירטואליים ומיעוטם במציאות הפיזית. השני אינו אובדני עוד; הוא צלח שלוש שנים ללא משבר וללא אשפוז ועבר לגור עם בת זוגו, שנשארה איתו לכל אורך התקופה.

אופיר ציטטה בהקשר זה את באומן, באומרה שכל קהילה, כמו האני הקלייניאני, משליכה החוצה את החלקים שמאיימים עליה, אבל אלה אינם נעלמים ואז הקהילה עומדת בפני החלטה אם לקבל אותם או להיפטר מהם ולכן הופכת אותם לזרים או שקופים. בתשובה לשאלה בסוף ההרצאה, היא סיפרה על שני חוקרים אמריקאים שנשלחו להעביר מבחן רורשך לפושעי מלחמה נאציים. האחד מצא במבחן פתולוגיה קיצונית, ולכן קבע שפשיעה כזו היא תוצר של פסיכופתולוגיה, ואילו השני קבע שאין דבר יוצא דופן בארגון האישיות שלהם. הראשון למעשה הדיר את החלקים הקשים להכלה, מיקם אותם מחוץ לחברה, ואילו האחר מיקם את הרוע בתוך החברה. החוקר השני התאבד, פרט ביוגרפי שמלמד משהו על הקושי שלנו כחברה ואולי גם כפרטים לקבל בחזרה את החלקים שהושלכו החוצה, מכיוון שהם מאיימים עלינו.

ההרצאות של לוריא ודאוד נוגעות לדעתי בדיוק בציר הזה של ייאוש לעומת תקווה; הנתונים לגבי כמויות ההגירה והסיפורים הקשים שלהם על תלאות הפליטים ועל הסחר בבני אדם מזעזעים ומייאשים, בעוד האקטיביות החברתית שלהם מייצרת תקווה ואמונה. הווידוי של לוריא לגבי הסיבה להחלטתו לעזוב את מרפאת גשר – החלטה שנבעה בעיקר משחיקה – וכן האמירה שלו שטראומטיזציה משנית של הצוות שלו הייתה רק שאלה של זמן הוציאו את האוויר מהמפרשים, לפחות מבחינתי. ואולם, עצם החוויה הזו של לשבת ולשמוע סיפורים על זוועות שמתרחשות במרחק כזה או אחר ממני, מתחת לאף של כולנו, בידיעה שמחר אחזור לעבודה הרגילה שלי, שהיא גם כך שוחקת ולוקחת ממני את רוב מה שאני יכול לתת, ושהעולם ימשיך להתנהל כסדרו – חוויה זו היא הדבר המייאש ביותר בהרצאות האלה.

במושב הסיכום של הכנס סיפרה כנפו על חוויות ההגירה שלה. היא עצמה היגרה פעמיים והיא מרגישה שהצורך ללמוד בכל פעם שפה ותרבות חדשות משרת אותה בטיפול בפסיכוזה ועוזר לה ללמוד שוב ושוב את השפה הפסיכוטית הספציפית של המטופלים שלה.

בהרצאה של הול נדדו מחשבותיי. תהיתי אם הייתי רוצה שמטופליי הפסיכוטיים יכירו אותו או יפגשו אותו. במידה מסוימת הייתי רוצה בכך ולו רק כדי להעניק להם תקווה; הנה, מישהו שהיה במצבם – אובדני, פסיכוטי, מאושפז – מכשף כעת בקסמיו אולם שלם של מטפלים בארץ זרה. עבור מטופלים רבים שלי פנטזתי שיהיו פעילים בתחום בריאות הנפש, שייהפכו לצרכנים נותני שירות – מומחים מניסיון. ואולם, יותר מפעם אחת נוכחתי לדעת שפנטזיות לחוד ומציאות לחוד, וכי הם רחוקים משם, מוצאים מזור באבחנה ומעדיפים עדיין להימנע (במקרה הטוב רק מחוץ לחדר הטיפול) מהתכנים או מהחלקים של עצמם שאותם הם תופסים כמשוגעים. שאלתי את עצמי אם יש משהו שונה בוויל ובאותם מטפלים שהופכים לפעילים. מה מבדיל בין מטופלים שמחלימים ובין המטופלים הכרוניים? האם מדובר בפתולוגיה בדרגות חומרה שונות או שמא ההסללה שאנו עושים בבתי החולים ובשירותי השיקום והטיפול התרופתי היא שגורמת לכך? נדמה לי ששאלות אלה ימשיכו ללוות אותי בעתיד הקרוב בעבודתי בבית החולים.


- פרסומת -

לקראת סוף היום השני הספקתי עוד לשמוע את ד"ר אמיר קריבוי, פסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש גהה. קריבוי הציג מחקר שבין היתר בחן את אחוזי המגיבים לתרופות אנטי פסיכוטיות. מתוצאות המחקר עולה כי 15 אחוז מגיבים טוב ומהר, כ-40 אחוז לא מגיבים כלל והשאר אי שם באמצע. נחמד היה לשמוע פסיכיאטר שמציג את חוסר היעילות לכאורה של התרופות וגם מציין כי אין מספיק ראיות שיתמכו בתיאוריה ולפיה מחסור בדופמין גורם להפרעות פסיכוטיות. ואולם, הנתונים שמסר לגבי אחוז האנשים שלא מקבלים טיפול כלל (ונראה כי מדובר במספר עצום) היו מייאשים למדי.

 

בדידות לעומת קהילה – סיבוב שני

בסיום הכנס השתתפתי בסדנת חלימה חברתית שהעבירו ד"ר עידו פלג ומרית יפה מילשטיין. זהו ניסיון נוסף ומעניין להרגיש את הלא מודע הקולקטיבי, ואכן קיבלתי את הרושם שזרם האסוציאציות המשותף היה קשור בפסיכוזה, בגבול שלה ובפחד ממנה, וכי הוא נע ממקום של בדידות (בחלומות הראשונים) לחלומות ואסוציאציות שיש בהם אחר, אפילו אחר מיטיב, לקראת הסוף. זו הייתה חוויה מצוינת לסיים איתה את הכנס, אבל כנראה שהיא לא מספיקה. פתחתי את הסיקור בפנטזיה שלי למצוא בכנס קהילה, אך לצערי זה לא קרה, אולי כי לא פשוט להיות "נציג" של בית חולים (ובאמת, בבוקר היום השני התפללתי "ברוך שלא עשני פסיכיאטר") בכנס כזה. זאת משום לרגעים הרגשתי כאילו נערכת מתקפה על הידע שלי ועל האמונה שלי שהמפגש הטיפולי בתוך בית החולים חשוב למטופליי ומיטיב עמם ולפעמים, אעז לומר, אפילו מציל חיים. אולי זה לא קרה כי יותר מכול הכנס הזה היה כנס – טוב אמנם אבל עדיין כנס – וככזה הגיעו אליו הרבה אנשים (אולי גם אני) שרצו יותר לדבר ופחות לשמוע. אז כן, בסיום הכנס נשארתי לבד עם המחשבה שגם מטפלים, חוקרים, מתעניינים ומי שמקדמים גישות פסיכו-סוציאליות לפסיכוזה הם בסופו של דבר, כדברי הפסיכיאטר הארי סטאק סליבן, "more simply human than otherwise".

 

אפילוג 1

במחשבה שנייה: אם כנס שעוסק בבדידות ובקהילה הצליח לגרום לי להתנדנד על הציר הזה, כנראה שהוא היה כנס משובח, כמו תיאוריה טובה שאתה מרגיש אותה תוך כדי קריאה. חבל שבסוף נשארתי במטוטלת הזאת יותר לבד מאשר חלק מקהילה, אבל אולי גם זה שיקוף של המצב בארץ בכלל ושל העבודה הרבה שעדיין צריך לעשות בנושא זה בפרט.

 

אפילוג 2

כשאותה חברה שלי, שהשתתפה בוועדה המארגנת של הכנס, ביקרה לפני שנתיים בכנס הקודם של ISPS, עוד התמחינו יחד. רוב המתמחים שהיו איתנו צלחו את השנה האשפוזית בבית החולים במצב של דיסוציאציה – הורידו את הראש, נכנסו לשנת חורף והתעוררו כשזו נגמרה, כדי ללמוד למבחן. בשנתיים האלה הספקנו לחזור כמומחים לצוות שהיה צמא לדור ביניים של מומחים צעירים, לעבוד על סמינר למתמחים על טיפול בפסיכוזה ולקדם (ממש קצת) גישה של דיאלוג פתוח בבית החולים. השבוע צפיתי בה מארגנת (ממש לא לבד) את הכנס הזה, שליום הראשון שלו יצא רוב צוות המחלקה שלה. קשה להבין בלי להכיר צוות בית חולים עד כמה זה לא מובן מאליו שרופאים ואחיות משתתפים בכנס ואת גודל השינוי שחל בקרב אנשי המקצוע, שינוי שישפיע באמת על החוויה והחיים של מטופלים. אז אולי אני מרגיש רע על כך שאני מסוגל לשמוע את ד"ר דאוד ולחזור לעבודה שלי למחרת כאילו כלום, אבל יש שינויים קטנים ומשמעותיים שאני עדיין יכול לעשות לחולל. אולי יש קצת תקווה.

 

מקורות

​​​​​​​​​​​​​​Bollas. C. When the Sun Bursts: The Enigma of Schizophrenia. Yale University Press, 2015.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פסיכותרפיה, פסיכיאטריה, פסיכוזה, סכיזופרניה
אירינה ברינשטיין
אירינה ברינשטיין
פסיכולוגית
חיפה והכרמל
תמר לב
תמר לב
עובדת סוציאלית
אילת והערבה, אונליין (טיפול מרחוק)
עדי אלוני-מלמוד
עדי אלוני-מלמוד
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, פרדס חנה והסביבה
נירית כהן
נירית כהן
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מיכל דיאמנט
מיכל דיאמנט
פסיכולוגית
מורשה לעסוק בהיפנוזה
שפלה, תל אביב והמרכז
לינור שגיא
לינור שגיא
יועצת חינוכית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.