פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות

אנליזה עם קולנוע : הסרט "עג'מי"

הוראת הפסיכואנליזה היא להתמקד בשוליים, במה שנושר מהטקסט הקליני, הכולל את הדיבור, הכתיבה והקריאה. שם טווה לה האמת את דרכה. במסמך החברתי "עג'מי" הדבר שנפלט מהשפה נרשם בסוגריים. הוא נרשם עבור הצופה, בכתוביות, כמשמעות או בכוונה פרשנית לכינוי אנשי החוק המנסים, אם כי ללא הצלחה, להיות "החזק" והנכון, היכן שהדבר אותו הם מייצגים לא פועל.

מתפרסם מ 10/12/2009 | 12,335 צפיות

תגיות: | |

 

אנליזה עם קולנוע: הסרט "עג'מי"

אורנה קסטל

 

האחד

בדרומה של העיר המרכזית, כעיר שחוברה יחדיו, נפרשת עיר צידית אשר מועילה בטובה להחזיק עבור אחותה הראשית את שארית הפליטה. התרבות המקומית הרווחת בעיר הצידית שבויה בידי חמולות פשיעה, האמונות על הסדר שבה. כאשר נשמעת יריית הזינוק ע"י חמולה אחת, הזירה כפופה לתנאיה ולסדר יומה של זו. הגיבורים, שנעים בין שגרת חיים לבין אילוץ הבין-תרבותיות/דתיות, כנועים לקונטינגנטיות שבהפיכתם לפונקציה חברתית – להזדהות עם להיות השארית. הסרט הסמי-דוקומנטרי הזה הוא ללא מוצא, תקווה או תפנית, והעלילה גוזרת תמונה אחת על פני אחרת באורח שרירותי. 

הוראת הפסיכואנליזה היא להתמקד בשוליים, במה שנושר מהטקסט הקליני, הכולל את הדיבור, הכתיבה והקריאה. שם טווה לה האמת את דרכה. במסמך החברתי "עג'מי" הדבר  שנפלט מהשפה נרשם בסוגריים. הוא נרשם עבור הצופה, בכתוביות, כמשמעות או בכוונה פרשנית לכינוי אנשי החוק המנסים, אם כי ללא הצלחה, להיות "החזק" והנכון, היכן שהדבר אותו הם מייצגים לא פועל. כי מה שפועל הוא יישוב סכסוך בדם, על-ידי "בית דין" שמכריע לטובת הצד המזיק  - בית דין של מאפיה. המילה, שהיא כל הרעיון של הסרט היא "(ממשלה)". גיבורי הסרט משתמשים במשמעות המילה כדי לא לדעת עליה דבר. זוהי ממשלה שקיימת בחסרונה לאורך ולרוחב הסרט. מה שכביכול יש בסרט יותר מדי, ושב וחוזר, הוא מה שאינו קיים.

במאמר "המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית" פרויד כותב כי אי הצדק בדרישה לאחידות של מה שבבסיסו הינו אי-שוויוני, קרי – הדחף, מקדם את תופעת השוליים החברתיים. במילים אחרות, בני-אדם נבדלים זה מזה בעוצמות הדחף שלהם. התרבות מציבה בפניהם מציאות הדורשת את דיכויו של הדחף, אך המאמץ לדכאו אינו שווה אצל כולם ויש הנדרשים למאמץ ניכר בהרבה. תופעת השוליים החברתיים באה כמענה לדרישה הלא-אפשרית לאחידות בדיכוי הדחף. הופעתם המתרבה של סרטי קולנוע בעלי אופי תיעודי על שכונות הפשע בעולם ("עיר האלוהים", "גומורה" ועוד) מעידה על צורות "תיקון" אלו, שהן הכרחיות כמענה לתביעה תרבותית מעוותת, הקוראת לדיכוי דחפי זהה.

הפרקטיקה בת-זמננו נתקלת ב"קשה עם האחד" (עולם צרכני, מרובה פיתויים). זוהי פרקטיקה של ריבוי, של נסיגה לאחר ("flight to else"), שהיא האוריינטציה של חיי האהבה המודרניים בעידן של אתרי היכרות, של "העוד". פרקטיקה זו מתחוללת בהוויה אחת עם "קשה בלי האחד" – חיי האנרכיה פוסט רצח-האב    הן בשל העובדה שהריבוי מערים על האחד והן בשל הדחיפה של האחד מחוץ לקיום. "(הממשלה)", בהקפד על הופעת המילה בסוגריים, היא הדבר הרודף. החל מהסצנה בה נכנס נציג משפחת פשע לבית קפה של משפחה אחרת, חמוש במקלע, ודורש חלק מהרווחים. מופע זה מכתיב סדרה של סצנות הסובבות את השאלה (הנתונה לסברות הדמיון בכך שמאפשרת גרסאות שונות): מי ירה ראשון, מי ההורג, ואיך מראית-העין מרמה. הסרט מציג את סכסוכי-הדם המקומיים של תרבות השוליים החברתיים כטופוגרפיה (פני-השטח) של הסכסוך הפנים-נפשי עם רעיון "האחד".  

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

קסטל, א. (2009). אנליזה עם קולנוע : הסרט "עג'מי". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 22/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2426

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נעה פרץנעה פרץ23/12/2009

מאמר חשוב ומעורר מחשבה. קראתי עכשיו את מה שכתבת על עג'מי ומאוד אהבתי. ההגדרה של העיר הצדדית כמו האזור בנו שיש בו את הדחפים שאנו לא רוצים להאמין שיש באלגוריה למדינה שלנו וכנראה בכל מקום בו יש תרבות בעיקר מערבית. נזכרתי בשיחה עם ידידים ערבים ישראלים שדיברו על כך שהערבים מאז ומעולם חיו כשבטים ללא מלך, התרבות המערבית הכובשת כפתה סדר דמוקרטי כחזות הכול ובכך ערערה איזון תוך נפשי שהביא לערעור כנראה כמעט כלל עולמי. אפרופו דיכוי דחפי שווה.
היה מעניין מאוד גם הדיבור על קשה עם אחד אפרופו JDATE ודומיו, והצד השני קשה בלי אחד, האב. מה שחיבר אותי למשבר שלנו מאז רצח רבין והשלכותיו הריגשיות לפרטים שהם חלק מהכלל.

orna castelorna castel16/12/2009

תודה. אבל. תודה על תגובתך. המאמר בפירוש לא כוון להקיף את כל ההיבטים של הסרט אלא בא להדגיש דבר-מה מסויים מאוד. לכן, מן הסתם משאיר הרבה מאוד בצד. התופעה היא ייצוג, כפי שבצדק את טוענת - ייצוג של מה שקורה לא רק בעיר הראשית ובכל שכונה ובית ומשפחה אלא ייצוג נפשי, הפתרון הנפשי של ההדחקה. במיוחד בא המאמר להדגיש את אותו אזור אפל שמודחק ולכן מתעלם באופן קיצוני מתכונת האיזון הכוללת מן הסתם את הצד הנגדי של החיוב שהוא צד גלוי ומודע. במהלך פגישה אנליטית כשנדחק החוצה משהו מהמודחק (בסרט אלו הסוגריים) כדאי לא לסתום אותו מהר עם כך שהחיים הם גם יפים, הלא כן? ואני רוצה להדגיש שכתבתי על הפוליטיקה של הסכסוך התוך נפשי וזו מטרת המאמר.

יעלה אורן זלאיטיעלה אורן זלאיט14/12/2009

שהשולים ישארו בשוליים?. בעגמי יש הרבה מעבר למה שמתואר במאמר -באותם שולים מתקיים לצד התאור במאמר גם עולם מלא יופי , נאמנות ,אהבה, מוסר.. . אין כמו זירות השולים להראות את מה שאנחנו מסרבים לראות , הכל בחוץ!
זירת השולים בקולנוע מאפשרת להראות את מה שמודחק במרחב הבורגני ביתר עוצמה ובויזואליות .לשים את מערך יחסי הכוח בשולים ככזה- מתכחש לאמת - הרי מערכי הכוח הללו פועלים בכל המרחבים ה"נורמטיבים" אך בצורה ובעטיפה מהוגנת - בחברות השולים יש ביטוי מלא ושלם - שלהם מצד אחד "מזעזע" ודורש התיחסות אך נטעה אם נאמר- "זה שם", , זה פה ובכל מקום . הפסיכואנליזה "אוהבת" את הקולנוע במיוחד (ובכלל את האמנות) גם כי יש נראות ל"דבר" ל"אירוע" כי יש מימד של עיוורון וראיה .ואוסיף ואומר שעגמי ,בהמשך למה שכתבת , היא גם אמירה פוליטית , חברתית ממדרגה ראשונה- כלומר בהיבט הפסיכואנליטי , מדינה שלמה צריכה כאן אנליזה.