פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות שטח

על עלבון ובעיות מציאותיות נוספות של פסיכולוגים קליניים במערכת בריאות הנפש הציבורית

אחרי יותר משני עשורים של דיבורים, הרפורמה בבריאות הנפש קורמת עור וגידים ומצליחה לעורר קשת של תחושות - תקוות, תהיות, דאגה וחשש. ביום עיון סוער במיוחד שארגנה החטיבה הקלינית של הפ"י, התכנסו פסיכולוגים רבים על מנת לנסות ולפוגג במעט את עננת אי הוודאות המתלווה לרפורמה ולדון בהשפעתה על שירותי בריאות הנפש ועל נותני השירותים עצמם. רפאל יונתן לאוס, ישב בתוך עמו, הקשיב באוזן ביקורתית לדוברים השונים והביא ברשמיו גם את קריאות הביניים ואת הלחשושים המודאגים שנשמעו בשורות האחוריות.

מתפרסם מ 12/9/2013 | 17,329 צפיות

תגיות: | |

 

על עלבון ובעיות מציאותיות נוספות של פסיכולוגים קליניים במערכת בריאות הנפש הציבורית

רשמים מיום עיון בנושא 'הרפורמה בבריאות הנפש - האם אנו מוכנים?'

מאת רפאל יונתן לאוס

 

יום העיון 'הרפורמה בבריאות הנפש - האם אנחנו מוכנים?', בארגון החטיבה הקלינית של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, התקיים בתאריך 2.9.2013, במכללה האקדמית תל-אביב יפו. 

 

כבר מקריאת כותרת ההזמנה ליום העיון שאורגן על ידי החטיבה הקלינית של הפ"י וזכה לשם 'הרפורמה בבריאות הנפש - האם אנו מוכנים'?, הבנתי שפשוט זה לא הולך להיות. בתחילה, המילה "רפורמה". מחד, מונח שמשמעותו תהליך איטי ומדורג של שינוי והתאמה למציאות חדשה. משב עדין של רעננות במערכת עייפה. מאידך, הרי זו "ה-רפורמה" אותו צל כבד של אי וודאות ואי ידיעה שמרחף כבר קרוב לשני עשורים ומאיים בהפרטה, בקיצוץ, בשינוי סדרי בראשית ובשידוד המערכת היקרה כל כך לליבנו הקולקטיבי. אם הייתה בליבי תקווה לקבל תשובות ברורות ולהבין סוף כל סוף במה מדובר, הרי שבא סימן השאלה בסיפא של כותרת יום העיון, בצמידות ל"אנו", אותו גוף - ראשון - רבים שלעולם אינני בטוח למי הוא מתייחס, והפכו את הציפיות שלי מהכנס לצנועות יותר. מתוך ניסיון להבין טוב יותר את ה"אנו" הזה אני מבקש להביא סקירה של יושב השורות האחוריות שמטבע הדברים שומע את הקהל טוב יותר מאשר את המרצים.

לאחר דברי פתיחה וברכות אותם נשאו מר עמוס ספיבק, יו"ר החטיבה הקלינית בהפ"י, פרופ' גילי גולדצוויג, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במוסד המארח - המכללה האקדמית תל אביב יפו, הגב' ימימה גולדברג הפסיכולוגית הארצית והד"ר יוכי בן נון, יו"ר הפ"י, עלה לבמה הדובר הראשון ד"ר גדי לובין - ראש מדור בריאות הנפש (ברה"ן) במשרד הבריאות. ד"ר לובין שהציג עצמו כפסיכיאטר, סיפר על הרקע וההיסטוריה של הרפורמה והדגיש, תוך שהוא מקרין במצגת את הצו החתום על ידי ראש הממשלה והמאשר את הרפורמה, כי היא כבר כאן וכי זו עובדה מוגמרת. הוא נקב במספר 350 מיליון שקלים ואמר כי סכום זה יועבר ממשרד האוצר לקופות החולים לצורך יישום הרפורמה ועל כן מנקודת המבט של שוחרי המערכת הציבורית, הרפורמה היא 'חדשות טובות'. לובין המשיך וסיפר על תהליך ההכנה שקופות החולים עושות כבר כעת על מנת לעמוד בדרישות שמציגה הרפורמה עוד בשנת 2015 והציג תכנית פריסה של בניית ופתיחת מרפאות חדשות ברחבי הארץ שנעשית על ידי הקופות ואמורה להכפיל את מספר המוסדות הפועלים כעת. האווירה בשורות האחוריות הייתה מתוחה וההרצאה נקטעה מספר פעמים על ידי קריאות ביניים ושאלות מן הקהל.

במהלך חילופי הדברים בין המרצה לקהל עלו מספר נקודות שד"ר לובין הבהיר: א. הכסף שיועבר לקופות החולים עם הרפורמה אינו "צבוע" לצורכי מערכת בריאות הנפש והן תוכלנה להשתמש בו לצרכים אחרים. ב. אבחנה פסיכיאטרית לא תהווה תנאי סף לקבלת טיפול נפשי (כמו שחששו רבים בדיונים קודמים שעסקו ב'רפורמה') משום שבהגדרת הזכאים נוסף סעיף "משבר". ג. משרד הבריאות לא דורש מקופות החולים להחזיק פסיכולוגים בצוותים ולא מתערב בתמהיל אנשי הצוות שהקופות תבחרנה, כפי שהוא לא עושה בתחומים אחרים של בריאות הגוף. כחלק מאותה מדיניות לא ידרוש משרד הבריאות מהקופות להחזיק פסיכולוגיים קליניים דווקא ולא בעלי התמחויות אחרות1 . ד-מספר הפגישות למטופל שעליהן יועבר תשלום לקופות יהיה 9 פגישות בשנה למבוגר ו-12 לילד. ד"ר לובין סיים את דבריו בהבעת משאלה שגם במקום בו אין הסכמה, יהיה אמון הדדי ופירש כי הוא שומע שהפסיכולוגים חושבים שלא רוצים אותם בקופות ושלכן כל כך חשוב להם שמשרד הבריאות ידרוש שהם יהיו שם, בעוד שהוא מאמין שהמצב הפוך לגמרי והציע להקשיב לנציגי קופות החולים. באופן אירוני מעט בכל הנוגע ליצירת אמון הדדי, כשכבר עמד לרדת מדוכן הנואמים נשאל ד"ר לובין אם יוכל למסור את ההסכמים החתומים עם הקופות. בתגובה ענה שלמד מהייעוץ המשפטי שהוא צריך לברר קודם האם זה בסדר מבחינת הקופות ושלח את השואל לבקש את החוזים באמצעות ההליך הקבוע בחוק חופש המידע.

הדוברות הבאות היו הגברות נורית ניראל והדר סמואל ממכון המחקר החברתי-יישומי ברוקדייל. השתיים הציגו השוואה בין פסיכולוגים לפסיכיאטרים שעוררה רגשות עזים. הגרפים שהוצגו על המסך הראו באופן ברור, "מדעי" ואף מובהק סטטיסטית שפסיכיאטרים מתייעצים יותר עם אנשי צוות עמיתים, נמצאים בקשר רב יותר עם רופא המשפחה ורואים מספר רב יותר של מטופלים בשעה. אחוז גבוה יותר של פסיכיאטרים השיב כי הוא מקפיד להעניק טיפולים "מבוססי ראיות". תהיתי ביני לביני אם המחקרים המוכרים שלא מצאו אפקט לתרופות מסוג SSRI בדיכאון קל ובינוני מעבר לאפקט הפלסבו2, הופכים את רוב המקרים של מתן ונטילת תרופות פסיכיאטריות למבוסס על התנגדות פעילה לראיות . בהמשך הכנס עוד ישאל המרצה ד"ר רועי אלדור, האם הסקירה של שדלר שהפכה לקלאסיקה בהצביעה על כך שגדלי האפקט של טיפול דינאמי לא נופלים משל טיפולים אחרים3 עמדה לנגד עיניהם של המשיבים בסקר. הגילוי המפתיע הבא שהציגו הדוברות היה שפסיכיאטרים מקפידים יותר על נוהל הרישום שמחייב במערכת הציבורית. כשכבר כמעט שקלתי לפנות להסבה מקצועית העריכה הגב' ימימה גולדברג, בתגובה לשאלה שנשאלה מן הקהל, שמתוך 3000 פסיכולוגים קליניים פעילים, רק כ 800 עובדים במגזר הציבורי, ורובם המכריע בחצי משרה. בחור מהקהל הצביע על הבדל נוסף שקיים בין הקבוצות – רוב הפסיכולוגים שנדגמו בסקר לא עובדים כלל במגזר הציבורי וזאת לעומת רוב מכריע של הפסיכיאטרים שעבודתם העיקרית שם, ובכל זאת, נשאלו כולם בנוגע לעמידתם בנוהל הרישום שמחייבת המערכת הציבורית. נשמע לי כמו הסבר חלופי נהדר.

המסקנה הכללית והחד משמעית הייתה שלפסיכולוגים יהיה קשה הרבה יותר מאשר לפסיכיאטרים להסתגל לשינויים שבאים עם הרפורמה. מסקנה הגיונית לגמרי גם אם היא אולי לא באמת מצדיקה מחקר. לי נראה שכמות האש שהחוקרות ספגו לגמרי לא הגיעה להן, אבל מה לנו כי נלין על פסיכולוגים בחרדת איון שמשתמשים במנגנוני הגנה? נראה היה לי שעצם ההשוואה עוררה תחושות של תסכול – תסכול על כך שלא מבינים אותנו, הפסיכולוגים, שלא מכירים בייחודיות של התרומה שלנו או שמנסים להפוך אותנו למשהו שאנחנו לא. מכך שפסיכולוגים בכלל ופסיכולוגים קליניים בפרט לא זכו כנראה ל'קארמה טובה' בכל הנוגע למתרחש במערכת הציבורית. תסכול מן ההבנה שהמערכת היא רפואית וכ 'לא רופאים' אנחנו אפילו לא בנים חורגים, אלא יותר ממזרים לא רצויים, חלופה יקרה ולא מועילה במיוחד למי שמודד בריאות נפשית רק דרך הגדרות פורמאליות של מדריך אבחון פסיכיאטרי.

קריאת ביניים של אישה בקהל : "אנחנו לא עוסקים בפסיכיאטריה, בריאות נפשית היא משהו רחב בהרבה". המנחה התערב "כל המרצים מגיעים לפה בהתנדבות אני מבקש להתייחס אליהם בכבוד". בהרצאה הבאה פרופ' יונתן הפרט, ראש המגמה הקלינית באוניברסיטה העברית, סקר רפורמות אחרות מתחום בריאות הנפש בעולם והציע שגם הרפורמה כמו הטיפול, תהיה מבוססת ראיות ותיערך לאחר פיילוט שיאפשר השוואה בין המצב הקיים למצב אחרי הרפורמה טרם יישומה הנרחב.

גברת מירי דנון הפסיכולוגית הראשית של קופת חולים כללית הרגיעה לא במעט את המתח באולם. היא הבהירה שהיא מדברת בשם ה'כללית' בלבד והזכירה שהכללית הא הקופה הגדולה ביותר שאחראית על כ70% מהמבוטחים במדינה. היא תיארה תהליך של התרחבות והערכות לקראת קליטה של פסיכולוגים במערכת ובצוותים החדשים, הוספת 24 תקנים של מתמחים בפסיכולוגיה בחצי משרה וכן בניית פלטפורמה להפניה למטפלים פרילנסרים שיועסקו בתעריף שייקבע על ידי משרד הבריאות. דנון הסבירה כי על פי הקריטריונים שנקבעו על ידי הקופה, ההפניות יהיו לפסיכולוגים קליניים מומחים או לעובדים סוציאליים בעלי תואר שני קליני, בוגרי בית ספר לפסיכותרפיה ושנתיים ניסיון.

מהקהל שאלו האם לרפורמה תהיה השפעה על השכר של הפסיכולוגים והתשובה הייתה 'איזו השפעה יכולה להיות? הפסיכולוגים יקבלו את ה3,000 שקל שלהם'. בקהל נשמעו לחשושים. בשורה האחורית מישהי אמרה שיעדיפו להעסיק אחיות שתענקנה פסיכותרפיה כי הן זולות יותר ומישהי אחרת לחשה בתגובה שהן ממש לא זולות יותר מפסיכולוגים. קול נוסף דיבר על חוסר היכולת להיאבק ולחשוב על המחר כשמרוויחים ככה ועסוקים בהישרדות. הופתעתי ללמוד שפסיכולוגים מומחים לא מרוויחים משמעותית יותר ממתמחים במערכת הציבורית. מצאתי את הסיטואציה נוגעת ללב ועלובה כאחת, מאבק של אנשי מקצוע על מנת שיאפשרו להם לעבוד בשכר שנמוך משמעותית מיכולת ההשתכרות שלהם וממחיר השוק, מתוך אכפתיות ורצון להעניק למטופלים במסגרת הציבורית. במקביל התנהלו חילופי דברים בקהל שעסקו בכך שעם כל החרדה למספר התקנים בשירות הציבורי, זה לא יהיה פשוט כל כך לאייש אותם בפסיכולוגים מומחים בהתחשב בתנאי השכר הנוכחיים. הגברת דנון סיימה את דבריה בקריאה ליושבים בקהל ולהיות פעילים כדי להשפיע וזכתה למחיאות כפיים סוערות.

ד"ר רועי אלדור, מנהל התחנה לטיפול בילד ובנוער על שם אילן בירושלים, פתח והצהיר שהוא פסיכולוג שאוהב את העבודה שלו ושהיא חשובה לו מאוד, אך הודה שכשהוא שואל את עצמו האם התרומה שלנו כפסיכולוגים מוכרת ומוערכת על ידי המערכת, הוא מבין שהתשובה היא לא. הוא הציג מסמך רב עמודים הנוגע לצוות הרפואי במערך בריאות הנפש לאחר הרפורמה, ואמר שהמילה 'פסיכולוג' לא מוזכרת בכל המסמך ולו פעם אחת. ברשימת המקצועות שמורשים לנהל מרפאה, למשל, מופיעים פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים עם היעדרות רועמת ובולטת של פסיכולוגים. ד"ר אלדור תיאר את התחושה שעלתה בו כשקיבל מכתב הפנייה של מטופל מאחת מקופות החולים, המנוסח באופן המעודכן לרפורמה ונושא את הכותרת "הפנייה לספק שירות חיצוני". כך, בין-רגע ובהבל פה, הפכו הוא וצוותו, ממוסד טיפולי לספקים שמעניקים שירותים טובים, ארוכים ואינטנסיביים, בחינם. הוא המשיך וסיפר על הפער הגדול בין ההבטחות המרגיעות שנאמרות בעל פה לבין מה שנכתב במסמכים המחייבים; והוסיף שעם כל הנטייה והרצון להאמין - אם אתה קונה בית ובחוזה לא כתוב שיהיו חצר וחנייה אז כנראה שאם אכן לא תמצא כאלה בבוא היום, כבר לא יישאר הרבה מה לעשות בנידון.

ד"ר אלדור ציטט מתוך שני מאמרים משנות ה- 90 של פרופ' גבי שפלר, שישב בקהל, ועסקו בסיכונים ובסיכויים של הרפורמה הצפויה. אחד הסיכונים העיקריים שנדונו בהם הוא פגיעה בהכשרה של המתמחים בפסיכולוגיה, מתוך מה ששפלר הגדיר כשילוב בין חוסר הבנה של חשיבות ההדרכות המרובות והאינטנסיביות, לבין חוסר מחויבות מובנה מבחינת האינטרסים של הקופות להכשרת פסיכולוגים. בסיכום דבריו סיפר אלדור שבאופן אישי, הוא עבר את שלב העלבון והאכזבה והחליט לנסות לחפש את המשאבים היכן שהם נמצאים. כמי שעוסק בטיפול בילדים ובנוער הוא מצא שלמשרד הרווחה יש משאבים משמעותיים שניתן לגייס לטובת העניין והציע ליושבים בקהל שלא לפתח ציפיות מהרפורמה אלא לנסות לחפש את המקומות שבהם כן ניתן להשפיע. קריאה מהקהל "שלא סופרים אותנו" הובילה לקריאה נוספת "שמישהו יכתוב מכתב". עלבון צורב שמגובה מיד בחוסר מעשיות – אולי השילוב שהוביל אותנו עד הלום.

הגברת טלי לביא החברה בוועד המתמחים המשותף בפסיכולוגיה ובתנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית בישראל, סיפרה על המחאה החברתית מהזווית שלה. היא הצביעה על חוסר האחדות בשורות הפסיכולוגים כגורם העיקרי שמונע מהם להפוך לציבור משפיע וקראה ליצירת גוף משותף של פסיכולוגים מההתמחויות השונות שייקח אחריות על הבריאות הנפשית של כלל האוכלוסייה ולא רק על האחוזים הבודדים שמוגדרים כבעלי הפרעה נפשית ושבהם מערכת בריאות הנפש מתעדת לטפל. חבל היה בעיניי שלא הייתה התייחסות לניגודי האינטרסים ולמאבקים המציאותיים בין התחומים השונים בפסיכולוגיה.

בפתיחת הדיון המסכם הגברת חנה שטרום כהן, יו"ר הפורום למען רפורמה מטיבה, ביקשה את רשות הדיבור ועלתה על הבמה. שטרו נשאה דברים כנגד הרפורמה ואמרה כי המאבק עוד לא תם וכי הרפורמה אינה עובדה מוגמרת.

התחושה העיקרית שאפפה אותי, בסיום יום העיון, הייתה עצבות. עצבות על העליבות ועל העלבון הזה שחשתי שריחף בחלל החדר החל מהשנייה הראשונה של יום העיון. התחושה הזו שלא 'סופרים' אותנו, שמזלזלים בנו, ש'המערכת' רוצה לוותר עלינו. ולצד העלבון הפתעה - הפתעה על הפער שנפער בין המתרחש בתוך המערכת הציבורית למתרחש מחוצה לה. כי בחוץ קיימת מציאות אחרת לגמרי - מציאות של הערכה של הציבור הרחב לפסיכולוגים קליניים ולתרומה הייחודית שלהם; הערכה שמתבטאת בביקוש הרב למגמות הקליניות ובביקוש הרב לטיפול הן במסגרות הציבוריות והן בפרטיות.

 

הערות

1.בריאיון שהעניק בעבר להארץ סיפר כי משרד הבריאות ידרוש לעגן את הפסיכיאטרים כלפחות שליש מהצוות המטפל.       http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1834766

2.  Fournier, J. C., DeRubeis, R. J., Hollon, S. D., Dimidjian, S., Amsterdam, J. D., Shelton, R. C., & Fawcett, J. (2010). Antidepressant drug effects and depression severity. JAMA: The Journal of the American Medical Association, 303(1), 47-53. 

3. Shedler, J. (2010). The efficacy of psychodynamic psychotherapy. American Psychologist, 65(2), 98. 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

יונתן לאוס, ר. (2013). על עלבון ובעיות מציאותיות נוספות של פסיכולוגים קליניים במערכת בריאות הנפש הציבורית. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/12/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3025

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רפאל יונתן לאוסרפאל יונתן לאוס15/12/2013

לרועי - על הערבות ההדדית והשיח עם בעלי מקצועות משיקים. שים לב רועי שגם הפעם כמו כמעט בכל שרשרת התגובות מי שמוצא לנכון לבקר או להעיר הם אותם בעלי מקצועות אחרים בבריאות הנפש שמקומם כלל אינו תלוי כעת על בלימה.
שית לבך גם לכך שבסדרת הכתבות על תרופות פסיכואקטיביות שבה יש ביקורת משתמעת על הפסיכיאטריה אין ולו פסיכיאטר אחד לרפואה שאומר דברים מעין אלה שלך שכוללים התייחסות עניינית לביקורת או אפילו (רחמנא ליצלן) מוכנות להודות בבעייתיות מסויימת ולקחת עליה אחריות.

יש הבדל בין מוכנות לשמוע ביקורת (ויש לא מעט כזו) לבין נטייה אינסטינקטיבית לקחת אחריות על כל דבר שנראה שבורכנו בה.
לגופו של עניין חוסר התקינה של פסיכולוגים וחוסר התחייבות להתמחות במסגרת הרפורמה לא קשור להליך הקבלה לפסיכולוגיה קלינית. יש תחרות גדולה מאוד גם על קבלה לבית ספר לרפואה וזה לכשעצמו לא מונע ממשרד הבריאות לחייב את הקופות להעניק טיפול תרופתי במרפאות או במילים פשוטות לחייב אותן להעסיק פסיכיאטרים. אם פסיכיאטרים ועו"סים כקולגות לא מוצאים לנכון להשמיע קול כאשר ביורקרטים מחליטים פשוט למחוק אותנו מהמפה הציבורית ומעדיפים להאשים אותנו ולהשליך עלינו מכל טוב ליבם לי באופן אישי אין שום חשק להשתתף במשחק הזה.

רועי אלישררועי אלישר15/12/2013

לדוד ובהמשך לדיון - נוטה להסכים אך חושב שהבעייה עמוקה מזה. גם אני מוצא בעייתיות רבה בתהליך המיון וההכשרה לפסיכולוגיה קלינית, וכמי שנמצא במהלכו מרגיש שהבעייתיות פוגעת במי שנמצא בתוך קבוצה זו כמו גם במי שנמצא מחוצה לה. יחד עם זאת, אני חושב שהבעיות רחבות יותר. להערכתי, בשקלול של היקפי המשרות הפסיכולוגים החינוכיים נותנים כיום את רוב השירות הפסיכולוגי הציבורי, והקליניים רק אחריהם. כפסיכולוג ציבורי המעמד (והתנאים הנגזרים ממנו) של פסיכולוג קליני ציבורי נמוכים מעמיתו החינוכי (לפחות מבחינת ההתמחות, השלב שאני נמצא לפתחו). מעבר לכך, הכוח והמעמד של ציבור הפסיכולוגים בשירות הציבורי חלש יותר מאלו של עמיתיהם הפסיכיאטרים והעובדים הסוציאליים, מסיבות מקצועיות, חברתיות ופוליטיות. כך שבסופו של דבר הפסיכולוגיה הקלינית הציבורית נמצאת כיום במקום מאוד בעייתי לצד אנשי המקצוע האחרים בתחום בריאות הנפש.

דוד בקדוד בק15/12/2013

ההכשרה לפסיכולוגיה קלינית שיוצרת מלחמה על המקומות וחוסר הגיון ובשיתוף וחברות צובעת את המקצוע. ההשפעות מרחיקות לכת על היחסים בין הפלגים בתוך המקצוע ועם המקצועות הסמוכים. חבל.

אולגה בס לינצ'וקאולגה בס לינצ'וק3/11/2013

אני מסכימה לגבי מלחמות פנימיות.

רועי אלישררועי אלישר3/11/2013

משמע במערכת הציבורית החינוכיים הם הרוב. והקליניים הם הקבוצה השנייה בגודלה, כששיקומיים (ורפואיים?) הם להנחתי הקבוצה השלישית והקטנה ביותר. כלומר, כל שינוי משמעותי שרוצים להשיג ונוגע לכלל הפסיכולוגים הציבוריים צריכים להיות שותפים בו הפסיכולוגים החינוכיים. אני יודע שבועד המתמחים יש נציגים חינוכיים רציניים, אבל אם אני לא טועה, לא הרבה פסיכולוגים חינוכיים נכחו בהפגנות של המחאה החברתית.
זה מחזיר אותי לנושא של 9ב והבלעדיות על טיפול בקרב הפסיכולוגים, שזה עד כמה שאני מבין הגורם העיקרי למחלוקת בין פסיכולוגים מההתמחויות שונות. אני לא מרגיש שאני מספיק מבין בנושא כדי לגבש עמדה ברורה, למרות שאני נוטה לחשוב שאנחנו (כלל הפסיכולוגים) עסוקים במלחמות פנימיות וכתוצאה מכך מפסידים מהכוח שהיה יכול להיות לנו כציבור מקצועי.

אולגה בס לינצ'וקאולגה בס לינצ'וק31/10/2013

לרועי - בדקתי כמה פסיכולוגים יש במערכת שפ"ח. שאלתי במשרד החינוך - יש כ-2000 פסיכולוגים חינוכיים שעובדים דרך משרד החינוך. כולל מתמחים ומומחים.

אולגה בס לינצ'וקאולגה בס לינצ'וק23/9/2013

עד כמה שאני רואה ויודעת.... ...רוב פסיכולוגים חינוכיים עובדים חלק מהמשרה שכיר וחלק פרטי - באבחונים וטיפולים. כמה פסיכולוגים חינוכיים יש במערכת הציבורים (משרד החינוך) אני אנסה לברר. משכורות של פסיכולוגים חינוכיים במערכת הציבורית גם כן נמוכות יחסית. התמחות דומה לקלינית - 4 שנים בחצי משרה ובחינה. רק אין צורך בשנת אישפוז כמובן.

רועי אלישררועי אלישר23/9/2013

אחדות בין פסיכולוגים מהתמחויות שונות. רפאל - דיברת על 800 פסיכולוגים קליניים שעובדים במערכת הציבורית לעומת כלל הפסיכיאטרים והעובדים הסוציאליים.
אולגה, נעמי, רפאל - מישהו מכם יודע כמה פסיכולוגיים חינוכיים עובדים במערכת הציבורית? האם הרבה פסיכולוגים חינוכיים עובדים גם בפרטי (אבחונים, טיפולים וכד'), והאם יש כאלה שעובדים רק פרטי? ומה דעתכם על סעיף 9 ב' בהקשר הזה?
אני שותף לתחושה שיש לאחד שורות בקרב פסיכולוגים מהתמחויות שונות ואני חושב שחשוב לברר את הנקודות האלה בהקשר של התארגנות מקצועית שיהיה לה כוח להשפיע כל התהליך שהמקצוע שלנו עבור בצורה שתשרת אותנו.

אולגה בס לינצ'וקאולגה בס לינצ'וק22/9/2013

מסכימה .... כמישהי שיש לה את שתי ההתחמחויות, אני חייבת להודות שלעתים חסר כבוד והערכה הדדיים ואחדות שורות...

נעמי טאוברנעמי טאובר22/9/2013

אני מצטערת אם מדברי השתמעה התיחסות לא מעריכה להשקעה. של השירות הפסיכלוגי חינוכי בבתי הספר. לא לכך התכוונתי, ולהיפך- אני חושבת שכדאי שנפרגן זה לזה בכל נצומת של מפגש....

אולגה בס לינצ'וקאולגה בס לינצ'וק22/9/2013

כיום המצב באופן כללי אחר ממה שאת חושבת. כיום מקדישים מחשבה רבה למה שנקרא אח"מ - אקלים חינוכי מיטבי בבית ספר ומשקיעים מאמץ בהכשרה של מורים בנושא. להערכתי שווה להתעניין בנעשה כיום ולאחר מכן להגיש שמשהו לא קיים כיום.

נעמי טאוברנעמי טאובר22/9/2013

לאולגה- על רווחה נפשית בביה"ס. אני מודה שההתרשמות שלי מהנעשה בביה"ס היא חלקית ואישית, דרך היותי הורה לילד ביסודי, ודרך עבודה כפסיכולוגית פנימיה בעבר הרחוק. הטיפולים הפרטניים יכולים להיות נפלאים וחשובים, לעתים הם סיתמים מעט את הפערים הגדולים שהמערכת הציבורית המיובשת לא מספקת, אך לעתים התערבות קבוצתית- כיתתית היתה יכולה למנוע הפיכת ילד לשעיר לעזאזאל, או לתת פתח לילד דחוי להתבלט באופן חיובי, השדה הטבעי של צמיחה והתפתחות בגיל הזה הוא חברתי, כך שיש דברים שאינם נפתרים בטיפול הפרטני. טענתי היא שאין הרבה חשיבת עומק על האוירה הכללית במערכת החינוך (קודם כל בין הצוות החינוכי למערכת ולהנהלה ואח"כ כלפי מטה) ועד כמה היא מקדמת רווחה נפשית (או לפחות מונעת סטרס קיצוני). הייתי פסיכולוגית בשפ"ח בעצמי לפני שנים, ולדעתי לא הוגן בכלל לצפות מפסיכולוג (שאמור בחצי משרה ללוות שני בתי ספר- ובד"כ זמנו מתמלא באיבחונים)- לשנות התנהלות בית ספרית אם כי יש כנראה אנשי מקצוע נדירים שמצליחים בכך,

אולגה בס לינצ'וקאולגה בס לינצ'וק19/9/2013

בנוגע לעבודה בבית ספר. הופתעתי לקרוא מה נכתב על מתרחש בבתי ספר. כמישהי שמעורבת בעשייה בבית ספר אני רואה מציאות אחרת - גם מתן טיפולים (שבאף מקום אחר לא ינתנו) לילדים שיש להם צורך מיוחד בהם אך גם עבודה על אקלים. זה חלק משמעותי מעבודת פסיכולוג בבית הספר.
אשמח לדעת מהיכן מקור המידע.

רפאל יונתן לאוסרפאל יונתן לאוס13/9/2013

לרועי - מספרי פגישות. אין לי מידע מבר למה שנאמר בכנס. נשמע היה ששם נערך פיילוט שלדעת משרד הבריאות היה מוצלח מאוד ולדעת מנהלי התחנות שנכחו בכנס היה עדות הפוכה. ממה שהבנתי מדבריהם שם הטיפול הוגבל מאוד במספר הפגישות וכך הצליחו לקיים "מגעים" עם מספר רב של מטופלים ולקצר את תור ההמתנה. אני מצרף קישור לפרוטוקול מישיבת וועדת הרווחה של הכנסת בנושא מהשנה שיש בו גם התייחסות קצרה של מנהל תחנת לטיף : www.knesset.gov.il/protocols/data/rtf/avoda/2013-05-06.rtf

שפיות זמניתשפיות זמנית13/9/2013

שיר מחאה (מה זה מספר הפגישות) "רוקדים עם כוכבים וחולי נפש". שלום שלום
לכולם
ערב טוב
ברוכים הבאים לתוכנית
"רוקדים עם כוכבים וחולי נפש"
הוט

כן
כן
היום רוקדת בר רפאלי
עם חולה נפש
כן
זה יהיה קרקס
קאמפ
ראו איך הוא שר ורוקד
ראו את בר רפאלי
כמה הוא סקסי
כמה היא סקסית

זה מדהים
רק אתמול השתחרר מ- 5ב
והיום הוא כוכב
שילחו SMS
קדימה
שילחו SMS
עם הצירוף 5ב
אם אתם רוצים

ש-ב
ינצח
מגיע לו
איזה סקסי

אנו מצטערים על מסך שחוק
שחור
בכל זאת
זהות עם סודיות רפואית

למטה
רוקדת בר רפאלי
באליפסה
של ההיא
מהחרשים


מיתוך "שבוי של פרויד"
ספר שלא יצא לאור

גם השירה בארץ במצב מחורבן :(

רועי אלישררועי אלישר13/9/2013

מספרי פגישות. מה עשו בפיילוט באום אל פחם? והאם המשמעות של זה היא שלא יתקצבו יותר טיפולים ארוכי טווח?

רפאל יונתן לאוסרפאל יונתן לאוס13/9/2013

תודה נעמי, אורנה ורועי - בריאות נפש ומספרי פגישות. הגישה המכניסטית הזו לנפש היא גילומה של מערכת האבחנות של ה DSM במתכונתו החדשה והקודמת. בעיניי מה שניתן לעשות אל מול תפיסה "פתולוגית" של בריאות נפשית שלא מתייחסת לרווחה נפשית, לתפקוד בריא ונורמטיבי ולתהליכים בריאים של צמיחה שעומדת בבסיס הגישה של מחברי הרפורמה היא הצבת אלטרנטיבה ברורה. ה PDM הוא בעיניי כלי נהדר. הבעיה העיקרית שמונעת שימוש בו הוא שהוא לא בשימוש... כששאלתי באוניברסיטה מדו הוא או כל שיטת אבחון דינאמי אחרת לא נלמדת במגמה הקלינית זו התשובה שקיבלתי. האוניברסיטה לא מנסה לעצב תודעה היא משפקפת אותה. ישראל כשדה קטן שהוא מעוז אחרון של חשיבה דינאמית יכולה בקלות להפוך למקרה בוחן - זה דורש התגייסות והסכמה אבל באמת שלא הרבה מאמץ. באופן טבעי כפסיכולוגים אנו עסוקים בשאלות של מבני אישיות ומנגנונים דינאמיים יותר מאשר ברשימת הסימפטומים וה PDM רק מסדר את החשיבה שגם ככה מתבטאת בכל דו"ח דיאגנוסטי.

http://books.google.co.il/books?id=vIArAQAAMAAJ&q=PDM&dq=PDM&hl=en&sa=X&ei=nrMyUt_8Fsml0QW5tIGICg&redir_esc=y

מקוויליאמס הייתה הכח המניע מאחורי הפרוייקט העצום הזה.
אשמח לשמוע את דעתכם כדי לחשוב בהקשר זה קדימה.

רועי - בכוונה לא הבהירו מה אומרים המספרים. זה הממוצע של פגישות לטענתם גם היום לפני הרפורמה כל מטופל במערכת מקבל. בין השורות הבנתי שזה מה שיתוקצב ושבפיילוט שנערך באום אל פאחם זה היה פשוט מספר הפגישות שהוקצה למטופל.

רועי אלישררועי אלישר13/9/2013

הי רפאל, אכן סקירה מעניינת ומדאיגה. אני מצטרף לחששות שהפסיכולוגים יהיו בלתי-נראים במערכת הציבורית, וגם לתחושה שיש לפעול על מנת למנוע זאת (עם או בלי הרפורמה, למרות שכמו שנראה מסקירתך היא באמת בלתי נמנעת). אכן, פסיכולוגיה היא מקצוע מוערך מאוד, אך לצערי, בחלקים מסוימים של האוכלוסיה ולא בציבור כולו. חוסר האחדות בין פסיכולוגים בולט מאוד, ועוד לפני שמדברים על התמחויות שונות, כבר בין הקליניים יש פער גדול בין אלה שעובדים במערכת הציבורית לאלה שעובדים בקליניקות פרטיות, בעצם אין שום מסגרת ממשית שמאחדת אותם (בניגוד לפסיכיאטרים ועובדים סוציאליים, שהרוב כמו שכתבת עובדים במערכת הציבורית). משם לדעתי צריך להתחיל, כי המציאות במערכת הציבורית לא תשתנה אם אנו כפסיכולוגים לא נשנה אותה. דרך אגב, מעניין בהקשר זה כמה פסיכיאטרים ועו"סים עובדים במערכת הציבורית, בהשוואה ל-800 הפסיכולוגים שציינת.
עוד שאלה שעלתה לי בעקבות דבריך - מה המשמעות של 9 פגישות בשנה למבוגר ו-12 לילד? האם זה הממוצע באוכלוסיה? כי על פניו, אין לנתון הזה שום משמעות (יש מטופלים שמספר זה אינו עונה על צרכיהם, וכאלה שאינם זקוקים לו כלל). כמו כן, העובדה שקופות החולים יכולות להשתמש בכסף שיקבלו לצרכים אחרים מלבד ברה"ן נראה לי תמוה מאוד - מה יבטיח שהכסף הזה יוקצה לטובת הרפורמה אם זה המצב?

אורנה אפקאורנה אפק12/9/2013

תודה רפאל, סקירה חשובה שמאפשרת ללמוד טוב יותר מה קורה בשטח עם הרפורמה. והזדהיתי עם כל מילה שלך נעמי, כמה באמת ניתן מקום בארץ לרווחה הנפשית ולא רק לריפוי מחלה או סימפטומים? (גם זה חשוב אבל לא רק..).

נעמי טאוברנעמי טאובר12/9/2013

תודה על סקירה מושקעת, מכירה ומזדהה עם חוויית העצבות והעליבות, אלא ש-. עצבות ועליבות חשתי בכל פעם שחשבתי על מצבי ומצב כל ה"אזרח הקטן" בארץ מול מוסדות מדינה וחברות כוחניות , תחושה זו השתנתה אצלי מאד מאז המחאה החברתית, גם אם המציאות עדיין לא השתנתה בהרבה. אין ספק שהתודעה התחילה להשתנות וה"חזקים" מגיבים לכך..
לעומת זאת- תחום בריאות הנפש נשאר זנוח ודחוי. למרות שיחסית הרבה פסיכולוגים היו מעורבים במחאה והביאו את זעקת השירות הציבורי- קול זה לא נשמע.
זה מביא אותי לתהות על המקום שניתן ל"נפש" בכלל, במדינה, בכל מימד ורמה. הרבה מהחשיבה של האדם ברחוב ושל רבים ממקבלי ההחלטות - היא חשיבה המפצלת בין "בריאים" לבין "חולים" , במקום לתת מקום לנפש כחלק מרווחה נפשית ואנושית בפעילות הקולקטיבית. כך למשל בבתי הספר: - לקומץ תלמידים המוגדר כ "בעייתי במיוחד" נותנים טיפולים פרטניים באומנויות, במקום להשקיע חשיבה וזמן ביצירת אקלים בטוח של רווחה נפשית בכיתות ובין המורים, כולם מתפעלים מביה"ס בשכונת התקווה שהנהיג מדיטציה (או שמא יוגה?) למורים ואח"כ לתלמידים, והגיע לתוצאות נפלאות, אבל לא עולה על הדעת להשתמש בתוצאות האמפיריות האלה להרחבת הצעד לבית"ס אחרים...

אולי בעצם אנחנו כפסיכולוגים צריכים להאבק לא רק על הפינה המקצועית שלנו במערכת ברה"נ המוזנחת, אלא על התודעה: על מקומה של הנפש באקלים החברתי הכללי- בטלוויזיה, בעיתונות, בפוליטיקה, בחינוך ועוד. בעולם ששפתו היא "הדחות" והלבנות פנים, רייטינג ודרמטיזציית- יתר של יסורי- נפש הסלבריטאים בלבד, יש הרבה עבודה לעשות לשינוי התודעה,