לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
דיאלוג עם הגוף – רגעים של חסד במקלט לנשים נפגעות אלימותדיאלוג עם הגוף – רגעים של חסד במקלט לנשים נפגעות אלימות

דיאלוג עם הגוף – רגעים של חסד במקלט לנשים נפגעות אלימות

מאמרים | 7/3/2009 | 27,818

המאמר מתאר עבודה טיפולית במקלט חירום לנשים נפגעות אלימות במרכז הארץ. המאמר מציג תיאוריה המשלבת חשיבה על טיפול בנפגעי אלימות וטראומה באמצעות פסיכודרמה, בליווי דוגמאות... המשך

דיאלוג עם הגוף – רגעים של חסד במקלט לנשים נפגעות אלימות [1]

 

מאת יפית נאור [2]

 

 

 

תקציר

המאמר מתאר עבודה טיפולית במקלט חירום לנשים נפגעות אלימות במרכז הארץ. המאמר מציג תיאוריה המשלבת חשיבה על טיפול בנפגעי אלימות וטראומה באמצעות פסיכודרמה, בליווי דוגמאות מן העבודה הטיפולית בקבוצת פסיכודרמה במקלט.

המאמר מתאר שיבוץ של כלים אנליטיים בעבודה הפסיכודרמתית הקלאסית והגופנית כמענה לצורכי המטופלות במקלט – שילוב היוצר שני חלקים המשלימים זה את זה, תומכים זה בזה, ומאפשרים העמקה ועיבוד נוסף לגוף האישי והקבוצתי.

מלות מפתח: מקלט חירום, נשים נפגעות אלימות, פסיכודרמה, פסיכואנליזה.

 

מבוא

חייהן של נשים נפגעות אלימות מורכבים מכאב נפשי ופיסי הנמשך פעמים רבות כל חייהן, לעִתים מאז היותן ילדות קטנות. אצל מרבית הנשים השוהות במקלט מגלידים הפצעים הפיסיים במהרה יחסית, אולם הפצע שבנפשן נותר עמוק ומדמם. הטיפול בפצע זה דורש תהליך ריפוי ארוך, ובעבור חלק מן הנשים, החודשים הקצרים במקלט הם תחילתו של רומן מופלא של כל אשה עם עצמה. תקופה קצרה זו היא לעִתים השער לתהליך טיפולי רב שנים. תהליך זה מחייב את האשה לבצע עבודה עמוקה ואמיצה, אך גם מתגמל אותה ומעניק לה כוחות רבים.

התהליך הטיפולי שיתואר במאמר זה מורכב מרגעים נוגעים של חסד, המגלמים בתוכם את האפשרות של כל אשה להיות מי שהיתה רוצה להיות, וליצור לעצמה שכבת עור והגנה. תהליך זה מעניק לחייה של האשה העוברת אותו משמעות חדשה, הכוללת הכרה בכאב הבלתי נתפש, יכולת לשתף בכאבה נשים אחרות ולהשתתף בכאבן, ואפשרות להתחיל לבחור עתיד אחר לעצמה ולילדיה. כדי להדגים את התהליך נבחן ארבעה רגעים מקבוצת הפסיכודרמה במקלט; רגעים של חוסן, עמידות, צמיחה והישרדות:


- פרסומת -

חוסן. האומץ לראות מודגם בתרגיל המראה המתבצע בזוגות: אשה אחת מניעה את גופה, וחברתה מחקה את מעשיה, כאילו היתה מראה. קאמילה פורצת בבכי מול המראה האנושית ואומרת, "אין בי שום דבר אמִתי, הכול זיוף, עכשיו את בטח רואה את כל הזיוף שלי...". באמצעות העבודה הקבוצתית מצליחה קאמילה למצוא את החוסן הנדרש כדי להביט בריק ולהתחיל למלא אותו, לאט ובזהירות.

עמידות. החוסן הפנימי לחוש את הריקנות מאפשר לפתח עמידות ולבחור בחיים למרות הכאב והקושי הכרוכים בכך. בריהון, אשר סבלה מהתעללות קשה, משחזרת בסביבה הבטוחה של במת הפסיכודרמה את הרגע שבו בחרה במוות בחדר האמבטיה שבביתה, ואת הרגע הבא, שבו בחרה בחיים. במציאות הפסיכודרמתית היא מקיימת עם אמה שיחה, שאינה יכולה להתקיים במציאות. האם מחבקת אותה ומספרת לה כמה היא יפה ואהובה ומזמינה אותה להמשיך ולבחור בחיים. בהמשך אפשר לראות כיצד היא מתחילה לשקם את חייה, ולקחת את תפקיד האם של עצמה.

צמיחה. חוסן ועמידות מאפשרים להציב שאלות נוקבות ולהתבונן באומץ על העבר. מאז הגיעה למקלט, הציבה ורד את השאלה "איך הפכתי לאשה מוכה?" לאחר מספר חודשים של עבודה משותפת היא מצאה בעצמה את הכוחות לבדוק היכן התחילה האלימות בחייה, והחלה לשאול "איך הסכמתי לקבל את הסטירה הראשונה?!"

 צמיחתה של ורד באה לידי ביטוי ביכולתה לשאוב כוח מהקבוצה, לשחזר באומץ את הנסיבות שקדמו לאותה סטירה ראשונה, ולחזור כאישה בוגרת האומרת "די. לא עוד מכות." היא אומרת זאת לעצמה, לאמה, לבעלה ולעולם. היא אומרת זאת דרך יכולתה לחבק את הילדה הפנימית שבה ולדאוג לעתידה ולעתיד שלושת ילדיה, דרך יכולתה לזהות בגוף את הילדה בת השש וללמוד להקשיב לבטן (כך אצל ורד), המספרת מהם צרכיה של אותה ילדה. סיפורה של ורד יובא בהרחבה בהמשך.

הישרדות. העבודה בקבוצה מפגישה את המשתתפות עם תכנים לא פשוטים של אלימות במציאות בלתי אפשרית, שממנה הן מנסות לצמוח. ההישרדות האמִתית באה לידי ביטוי ביכולת לצעוק, לבכות, לרקוד, לצייר ולצחוק את הכאב, את הפחד ואת הכעס. הקבוצה מאפשרת לנשים המשתתפות בה לעשות את כל אלה בלי להיפגע. לחיות, ולא רק "לשרוד".

 

אלימות והטיפול בה באמצעות פסיכודרמה

העבודה הטיפולית במקלט מורכבת מרגעים של חסד, כמו גם מרגעים של שתיקות ושל קושי. כדי לחקור את העבודה הזו נסקור את העקרונות התיאורטיים שעליהם נשענת העבודה בקבוצת הפסיכודרמה לנשים במקלט. פרק זה יבחן ארבעה היבטים תיאורטיים: האלימות נגד נשים – ניסיון להגדיר את התופעה ולבחון את ביטוייה וביניהם את הטראומה שעוברות הנשים הסובלות ממנה; מספר עקרונות ודגשים בטיפול באלימות; עקרונות הטיפול בטראומה ובאלימות באמצעות פסיכודרמה; חיבור בין העבודה הטיפולית לעבודת הגוף, כשהגוף הוא הפרוטגוניסט, גיבור הפעולה.

1.       אלימות וטראומה

תופעת האלימות כלפי נשים במשפחה איננה חדשה, אולם המודעות המחקרית, הציבורית והפוליטית לנושא החלה לצוץ ברחבי העולם רק בראשית שנות השבעים של המאה העשרים, הודות לפעילותם של ארגוני נשים מוסדיים ולא מוסדיים אשר הבנו את התופעה כבעיה חברתית (אבני, 1991). דפוס טיפוסי של אלימות נגד נשים מתאפיין בהתנהגות מתעללת הנמשכת שנים רבות, הולכת ומסלימה עם הזמן, ודורשת כמעט תמיד התערבות חיצונית כלשהי על מנת להפסיקה.

המונח 'אשה מוכה' מרמז כי ההתעללות כרוכה תמיד באלימות גופנית, אולם תופעת העינוי הפסיכולוגי שכיחה באותה מידה, וחמורה אולי אף יותר (אבני, 1991). האמביוולנטיות בנושא האלימות במשפחה נובעת ממורכבות ההגדרה, הכוללת טווח רחב של ביטויים, החל מהתעללות פיזית, דרך התעללות רגשית או נפשית, ועד להתעללות מינית, ואף התעללות כלכלית (קונר, 2007).

חיים בתנאים אלימים פירושם חוויה טראומתית מתמשכת. "הטראומה הנפשית," כותבת הרמן, "היא אסונו של חסר האונים. בזמן ההתרחשות הנפגע עומד חסר ישע לנוכח כוח חזק ממנו. כאשר כוח זה הוא כוח טבע, אנו מדברים על אסונות. כאשר הוא כוחו של בן אדם אחר, אנו מדברים על מעשה זוועה. האירועים הטראומתיים ממוטטים את מערכות הטיפול הרגילות, המעניקות לאדם הרגשת שליטה, קשר ומשמעות" (הרמן, 1992, עמ' 50). קונסטבלר קובע כי אלימות מתמשכת מובילה להרגשה של חוסר כוחות ולקושי של האשה לצפות את השפעת התנהגותה על האירועים. עולמה הפנימי כולל סתירות, ואירועי חייה מובילים לתחושות של דיכאון, חוסר תקווה ורגשות עזים של בלבול, השפלה, בושה, חרדה, אימה, חוסר אונים ונטייה להאשים את עצמה (קונסטבלר, 2003).

עוד מוסיף קונסטבלר כי חוויית החיים המרכזית של נשים מוכות היא התחושה כי הן נשלטות ומושפלות. אפשר לומר כי חוויית האלימות, על השלכותיה המורכבות בכל היבטי החיים, היא חוויה טראומתית, וכי הנשים רובן ככולן נמצאות במצב מתמשך של פוסט-טראומה, הכולל עוררות יתר, בעיות שינה ואכילה, סיוטים, טשטוש חושי, פחד קיצוני וצמצום כושר ההתמודדות על-ידי שינויים במצב התודעה: שיתוק פיזי ופסיביות, נתק רגשי ואפתיה. כמו כן נשים כאלה סובלות מתופעות כמו ירידת הערך העצמי, דיכאון, תחלואים פיזיים, זיכרונות חוזרים, אובדן האמון בקשרים אינטימיים ובין-אישיים, ועוד. ההתקפה שהאשה המוכה חווה מובילה לתחושה של אובדן עצמיות והתכחשות למציאות. אלו מביאים בתורם לתפקוד אפתי ופסיבי ולהתפרקות של העצמי (קונסטבלר, 2003).


- פרסומת -

2.       הטיפול באלימות

לפי הרמן, גרעינה של חוויית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הסביבה, לכן צריכה ההחלמה להיות מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים. נפגע הטראומה צריך להיות מחולל השינוי, יוצר ההחלמה והאחראי לה. ההעצמה מתרחשת מתוך יצירת קשרים מחודשים עם הזולת, קשרים המאפשרים לברוא כישורים נפשיים כמו אמון בסיסי, אוטונומיה ויוזמה, אשר נפגעו או עוותו בידי גורם פוגע או אלים (הרמן, 1992).

מהלך היציאה של אשה ממעגל האלימות הוא תהליך ארוך של החלמה ושל ריפוי נפשי, היכול להתקיים רק בעזרת תמיכה רגשית ותמיכה מעשית אינטנסיבית ומקיפה, המכבדת את האשה כאינדיווידואל המגדיר את האינטרסים שלו ובוחר את בחירותיו בעצמו. במטרה לסייע לנשים הנמצאות במעגל האלימות לפרוץ אותו הוקמו בארץ ובעולם מקלטים מיוחדים.

רוב הנשים נפגעות האלימות פוגשות את האלימות על כל גווניה עוד בבית הוריהן, ובבגרותן הן משחזרות וחוות אלימות זו מחדש בקשרים שהן יוצרות עם גברים. לטיפול בנשים אלה מספר מאפיינים. למאפיינים אלו יש משמעות בכל טיפול באשר הוא, אולם בהקשר זה הם מקבלים משנה תוקף. ראשית, בתהליך העבודה עם נפגעות אלימות מושם דגש רב על בניית האמון בקשר הטיפולי. כיוון שהטראומה המטופלת התרחשה בתוך קשר, הסביבה הבין-אישית החדשה של הקשר הטיפולי גם היא מעוררת אמביוולנטיות חזקה. שנית, נבחנת מידת ההגנה שמקבלות המטופלות נפגעות האלימות מול החשש מתופעות של הפגן (acting out) בטיפול. מטופלות רבות מדברות על ילדה קטנה וחלשה השוכנת בתוכן ומשבשת את חייהן, פוחדת ומקלקלת. זהו אספקט של העצמי (self) שאינו נחווה כחלק מהן. ההתחברות למקום פנימי זה מאפשרת להן להגיע להבנה מעמיקה של חוויותיה של המטופלת כילדה בעלת מקורות כוח מוגבלים בתוך עולם של מבוגרים. את הילדה ניתן לפגוש בחדר הטיפולים ועל במת הפסיכודרמה, לעִתים מבקשת חיבוק ולעִתים צועקת ובועטת. לבסוף, הטיפול בנפגעות אלימות עוסק פעמים רבות בשאלות של חיבור מול ניתוק. הדיסוציאציה משקפת את הצורך לא להרגיש, לא לדעת, ולשמור על הקשר הבין-אישי האלים מפני החלקים הבלתי נסבלים שבו. מטרת הטיפול היא לחתור לאינטגרציה של הגוף, הרגש והאספקטים של העצמי שנותקו, להפוך את הלא מודע למודע, ולהחזיר למטופלת חוויה של עצמיות שלמה (נוה, 2000).

טיפול המקובל כיום לסובלים מאלימות ומטראומה כולל פסיכותרפיה תמיכתית, קוגניטיבית, פסיכותרפיה על בסיס פסיכודינמי אנליטי, טיפול התנהגותי וטיפול תרופתי המסייע לטיפולים הפסיכותרפיים (מוניץ, 2003). במקלטי החירום הטיפול בנפגעות אלימות הוא מערכתי (הוא כולל התערבות מערכתית במגוון תחומים הקשורים לעולמה של האשה), וטיפול פסיכו-דינמי המוגדר כקצר מועד (הוא נמשך בממוצע כשישה חודשים, תקופת שהותה הרשמית של האשה במקלט). טיפול זה מאופיין בהתמקדות בהיבטים השונים של האלימות בחיי האשה, תוך שימת דגש על המרכיבים האפקטיביים, הקוגניטיביים, ההתנהגותיים והבין-אישיים (מוניץ, 2003).

3.       טיפול בטראומה ובאלימות באמצעות פסיכודרמה

היציאה ממעגל האלימות והבחירה בשמירת הכבוד של ערך החיים הן צעד משמעותי לאשה נפגעת אלימות. צעד זה מתאפשר פעמים רבות הודות לכוחה של האשה לבחור לבקש עזרה וטיפול. הטיפול מתייחס אל נשים אלו היא כאל נפגעות טראומה מתמשכת.

נפגעי טראומה רבים סובלים מסימפטומים הנובעים מכוחות לא מודעים ולא מילוליים השייכים למוח הימני, סימפטומים שאין דרך לטפל בהם באמצעות תרפיה בדיבור. נפגעי טראומה חווים כל הזמן את האירועים הטראומתיים הלא מעובדים אגב ביצוע פעולות לא מודעות. שיטות הטיפול החווייתיות מספקות מקום בטוח, מובנה ותרפויטי, המאפשר לחוות מחדש את אותם אירועים בסביבה מוגנת, וכתוצאה מכך ליצור בעתיד סביבה מרפאת. לפיכך אחת מדרכי הטיפול היעילות והמומלצות לטיפול בנפגעי טראומה היא הפסיכותרפיה החווייתית (Kellermann & Hudgins, 2000). על פי קלרמן, הפסיכודרמה, שבבסיס הפילוסופיה שלה ניצבות הספונטניות והיצירתיות, מבוססת על פעולה ועל חוויה, ומוצגת כטיפול אפשרי לאוכלוסיה שחוותה טראומה (Kellermann, 2000).


- פרסומת -

הפסיכודרמה היא שיטה טיפולית חווייתית שיסד יעקוב מורנו בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים. מורנו ביסס את הפסיכודרמה על המטאפורה של שיקספיר "כל העולם במה", ועמד על אופייה הסוציו-פסיכולוגי של ההתנסות הדרמתית בקבוצה, ועל האפשרות הייצוגית העמוקה הטמונה בה (ארצי, 1991). בפסיכודרמה הקלאסית כשיטה פסיכותרפית מציג המטופל חוויות משמעותיות מחייו במקום לדבר עליהן. ההצגה מתבצעת בעזרת טכניקות כמו סוציודרמה, סוציומטריה, משחק תפקידים, כפיל, ומגוון רחב של טכניקות שבכוחן להקל על התהליך הקבוצתי. התהליך מתבצע מתוך הקפדה על מספר עקרונות, ביניהם הגדלת כושר היצירתיות והספונטניות של המטופל תוך הפחתה של רמת החרדה שלו (ארצי, 1991).

 

 

 

פסיכודרמה עם נפגעי טראומה נשענת על מספר עקרונות של הפסיכודרמה הקלאסית ומרחיבה אותם (Kellerman, 2000):

  1.       הפסיכודרמה מאפשרת שחזור של רגשות ושל אירועים טראומתיים בסביבה בטוחה. השחזור מאפשר לחזור ולבצע פעולות שלעִתים לא ניתן לבטאן במילים באמצעות הפגן (acting out).
  2.       כתוצאה מן העבודה הפסיכו-דרמתית מתרחש תהליך קוגניטיבי של עיבוד האירועים הטראומתיים, המאפשר הבנה חדשה של מה שהתרחש והתייחסות לקונפליקטים לא מודעים הקשורים לאירוע. לרוב, האירוע הטראומתי קשה לעיכול רגשי, ולכן יש קושי לאחסנו בזיכרון. קושי זה בא לידי ביטוי בסיוטים, במחשבות טורדניות ועוד. התהליך הקוגניטיבי מקביל לתובנה הנרכשת בעקבות הפעולה הדרמתית (action insight). מרכיב זה מאפשר לנפגעי טראומה למצוא היגיון בעולם שאיבד לזמן מה את שפיותו.
  3.         הטיפול באמצעות פסיכודרמה נותן במה לפריקה ולניקוז של המשקעים הרגשיים שנותרו מן הטראומה. שלב זה תואם את הקתרזיס הרגשי (emotional catharsis) הנמצא בשיאו של המפגש הדרמתי.
  4.       אלמנטים דמיוניים הקשורים בעבודה באמצעות טכניקה של מציאות עודפת מקבילים למציאות הדמיונית של הפסיכודרמה הקלאסית (as if). אלמנטים אלו מסייעים לפרוטגוניסט להרחיב את ראיית עולמו והשקפתו, הכלואה לעִתים בזיכרונות הטראומה.
  5.       הטראומה משפיעה לרוב על מערכות יחסים ועל קשרים בין-אישיים. בעבודה בפסיכודרמה ככלל, ובעבודה קבוצתית בפסיכודרמה בפרט, אפשר לחקור ולעבד בסביבה הבטוחה של חדר הטיפולים את מארג הקשרים החברתיים, ובכך להקל בהדרגה על בדידותו של המטופל. אלמנט זה נשען על עקרון הטֶלֶה (tele) שהגדיר מורנו, העוסק ביחסי העברה וביחסי העברה נגדית בקבוצה שמתרחשות בה בחירות הדדיות הקשורות למערכות יחסים מודעות ולא מודעות. כמו כן מערכות היחסים בקבוצה נחקרות בעזרת הכלי הסוציומטרי, המאפשר לחקור את הקשרים החברתיים בקבוצה ולשקפם.
  6.         טקסים וריטואלים טיפוליים מבוצעים במטרה לתרגם את האירוע הטראומתי לחוויית חיים משמעותית ולהגדירו. טקסים אלו נקשרים לקסם (magic) המטפורי שבפסיכודרמה, המאפשרת חיבור לכוחות מעולם הדמיון ומעולם הפנטזיה, ותרגומם לכלים בעלי יכולת ריפוי במציאות.
  7.        כאשר הטראומה המעובדת בקבוצת הפסיכודרמה משותפת לחברי הקבוצה, אפשר להשתמש בסוציודרמה לצורך יצירת איזון חברתי מחודש.

אלמנטים אלו מתאימים כשלבים בעבודה טיפולית בכלל, ומהווים חלק מן העבודה הפסיכודרמתית בפרט. אפשר למצוא אותם בטיפול, אם כי מופעם אינו סכמטי כמו התיאור שהובא לעיל .

4.       פסיכודרמה דרך הגוף – כשהגוף הוא הפרוטגוניסט

סוזי אורבך כותבת:"עבודתי הטיפולית רבת השנים דחפה אותי לקרוא תיגר על עיסוקם הבלתי נלאה של מטפלים במנטליות, בנפש ובמחשבה, ועל עיסוקם החלקי ברגשות ובגוף" (אורבך, 2004, עמ' 21). כאשר נכנסת האשה נפגעת האלימות לחדר הטיפולים, היא מביאה עמה את גופה. פסיכודרמה המפתחת דיאלוג עם הגוף, שמה את הגוף במרכז הבמה הטיפולית והופכת את הגוף שספג אלימות והתעללות, לפרוטגוניסט, גיבור הפעולה.[3]

מרכיב חשוב בחוויית העצמי הוא החוויה הגופנית, החוויה של שלמות הגוף ושל בעלות נטולת עוררין עליו. היות הגוף שלם, מוגן ובריא מובנת מאליה למרבית בני האדם, ולעומת זאת חדירה אל תוך הגוף או גירוי מכאיב במיוחד נחווים כהפרה של הביטחון הקיומי, וכאב פיסי חזק מעורר חרדת מוות (קונסטבלר, 2003). חוויה זו אופיינית, למרבה הצער, לנשים אשר נפגעו מאלימות.


- פרסומת -

הגישה הדוגלת ב'דיאלוג עם הגוף' (the body dialogue) היא גישה טיפולית בעולם הפסיכודרמה שמטרתה לחזק את מידת האמפתיה כלפי הגוף, מתוך הנחה כי אירועים טראומטיים מותירים את רישומם בגוף. באופן פרדוקסלי, הגוף שחווה פגיעה פיסית הוא אותו הגוף שכלפיו מתעוררים רגשות של כעס ואשמה, כאל גוף שבגד וחוּלל. הדיאלוג עם הגוף מושג באמצעות טכניקה של חילוף תפקידים לצורך בניית גשר של חיבה ואמפתיה בין העצמי של המטופל לבין גופו. הטיפול מאפשר לקשור שיחה בין נפגעת האלימות לבין גופה במטרה לשקם את יחסי האמון וההתחברות (bonding) שנהרסו בגלל התעללות פיסית, מינית או נפשית טראומתית (Ciotola, 2005). כתוצאה מן הדיאלוג ומיכולת ההקשבה לצורכי הגוף נוצר ומתחזק בעצמי של המטופל המרכיב המתחייב לטפל בגופו. סיוטולה מתארת שימוש בטכניקת הכפיל בעבודה פסיכודרמתית עם נפגעי טראומה (Ciotola, 2005). הכפיל הגופני מסייע בבניית הדיאלוג עם הגוף, בעיקר בעבודה עם מטופלים הסובלים מדיסוציאציה. הניסיון הטיפולי מראה כי נפגעי טראומה נוהגים לתאר את גופם המחזיק בטראומה ובכאב במילים 'מגעיל' או 'דוחה'. במסגרת הטיפול מתבצע חילוף תפקידים עם הגוף, והמנחה מבקש מן הפרוטגוניסט לפנות אל גופו ולומר לו מה הוא חש כלפיו, ו'הגוף' עונה ומציב בקשות לפרוטגוניסט. במהלך חילופי תפקידים אלו מצביע המנחה על רמזים גופניים בקשר החדש שנוצר בין הגוף לפרוטגוניסט, על קשר של קבלה מחודשת המתבטא בתנוחת הגוף כלפי האגו המסייע בתפקיד הגוף. סיוטולה מדווחת כי מטופלות שחוו דיאלוג עם הגוף, מביעות לעִתים קרובות צער והכרת תודה כלפי הגוף ששרד את חוויית הטראומה. כתוצאה מן הדיאלוג עם הגוף נפגשת האשה עם יכולת חדשה לקבל את מגבלות הגוף. התוצאה האופרטיבית של מפגש זה היא היכולת לאפשר לגוף להגדיר לַעצמי המטפל בו את צרכיו המפורשים ולהציב בקשות לגבי הטיפול הדרוש לו.

סוזי אורבך, קלוווין טרוואנטן ואחרים, מחזירים את הגוף למרכז השיח הטיפולי והמחקרי (נוסבוים-פלינט ולביא, 2007). לדעת אורבך, בעיות הגוף אינן מייצגות את הנפש, אלא את הגוף עצמו הדורש תשומת לב. פסיכודרמה הממוקדת בגוף רואה בו את הפרוטגוניסט המוביל את הדרמה. בעוד שבפסיכודרמה הקלאסית השאלות המרכזיות הן "מי עומד מאחורי האדם הזה? את מי הוא מזכיר? כמו מי הוא?", הפסיכודרמה ממוקדת הגוף שואפת להעלות סצינות נוספות בדרך אל "הלוקוס נסנדי", מקום החוויה הראשי, מקום הלידה שלה, ולשחררו. השאלות המרכזיות הנשאלות בפסיכודרמה הגופנית הן "איפה את מרגישה את זה בגוף? מה מעוררת תחושה זו? אילו כוחות היא מפעילה? אילו כוחות מופעלים עליה?". התשובות לשאלות אלו מביאות לקונקרטיזציה באמצעות הצבת משתתפים אחרים מן הקבוצה בתפקיד מייצגי "העצמי הדחוס" שטמונים בו רגשות, צרכים ורצונות שנדחסו. קונקרטיזציה זו מביאה לדיאלוג פנימי משקם שאמור לתפוס את מקום המונולוג הביקורתי הגורף (נוסבוים-פלינט ולביא, 2007).

 

תיאורי מקרה – העבודה הפסיכודרמתית במקלט

קבוצת הפסיכודרמה המתוארת כאן מונחה בקו-תרפיה במקלט לנשים נפגעות אלימות הפועל במרכז הארץ על-ידי אילנית טרבלסי, עובדת סוציאלית קלינית, וכותבת המאמר. מודל העבודה נשען על שילוב של שיחה אנליטית חופשית עם פעולה. הזוגיות הרעיונית והאישית של המנחות דורשת השקעה רבה, אולם יש לה יתרונות רבים.

הנשים השוהות במקלט מחויבות להשתתף בקבוצה כחלק מן המערך הטיפולי הניתן להן, הכולל קבוצות נוספות וטיפול פרטני. המפגשים מתקיימים מדי שבוע במתכונת של קבוצת רכבת, ומשתתפים בהם שמונה עד עשר נשים. בחלק הראשון של הפגישה מתקיים סבב המורכב משיחה חופשית הנותנת מקום למחשבות ולרגשות שעימם מגיעות הנשים לקבוצה, ובו מעלות הנשים תחושות, רגשות ומחשבות מחייהן בצל האלימות. החלק השני של הפגישה מוקדש לפסיכודרמה, והוא כולל חימום, פעולה ושיתוף. בחלק זה מתפתחת פעולה פסיכודרמתית הנחלקת לעבודה קבוצתית (הנשענת על התכנים שהמשתתפות מביאות) ולעבודה אישית בפסיכודרמה של אחת הנשים.

מתוך תקווה ואמונה כי ניתן לצמצם, ולוּ במעט, את השפעותיה של האלימות ולשפר את איכות חייהן של הנשים הנפגעות ממנה, דן פרק זה בטיפול הניתן לנשים נפגעות אלימות. כדי להדגים את התיאוריה של הטיפול באלימות באמצעות פסיכודרמה יובאו להלן שלושה תיאורי מקרה. ראשית יובא סיפורה של הקבוצה, ובהמשך יובאו סיפוריהן של ורד ושל טלי, שתיים מתוך עשרות הנשים שהשתתפו בקבוצה.

סיפורה של קבוצת הפסיכודרמה במקלט

התהליך הטיפולי בקבוצת הפסיכודרמה כולל מספר מרכיבים. ראשית, מושם דגש על החיבור של המשתתפת למקורות היצירתיות והספונטניות שלה, אגב שיפור הביטחון העצמי ותחושת הערך. שנית, נעשה ניסיון לבניות סביבה בטוחה שבה ניתן לעבד תכנים מן העבר לצורך בניית אמון והשבה של תחושת השליטה על אירועי החיים בהווה ובעתיד. בהדרגה נוצרת רשת קבוצתית שתפקידה להכיל סיפורים קשים, פחדים וכאב. לבסוף שואפת הקבוצה לפתח הקשבה לתחושות, ליצור עוגן לרגשות הכלואים בגוף ולקיום דיאלוג עמו. הטיפול שם דגש על עבודת הגוף, תוך ניסיון להרחיב את רפרטואר התפקידים והרגשות שהנשים חוות. העבודה מתמקדת בחיזוק כוחות האגו והמסוגלות לקראת "יציאה לעולם", ובמסגרתה מתבצעים הצעדים הראשונים בתהליך החלמה ארוך. מדיווחי הנשים עולה כי המפגשים בקבוצת הפסיכודרמה נחווים על ידיהן כמשמעותיים ורבי עוצמה.


- פרסומת -

סיפורה של קבוצת הפסיכודרמה יודגם בשלושה מישורים. ראשית יתוארו הקשרים הבין-אישיים והמארג החברתי שנוצרים בחדר הטיפולים ומחוצה לו. במישור השני ייבחנו הגבולות ויחסי ההעברה הנוצרים בחדר. לבסוף יובאו מספר מחשבות על הקבוצה כמרחב מוגן המאפשר טיפול אישי וקבוצתי.

הקבוצה כמיקרוקוסמוס חברתי

יאלום ולשץ' מתארים את הקשרים הבין-אישיים כאחד העקרונות החשובים של הקבוצה כמיקרוקוסמוס חברתי. הגבלות מבניות מעטות מאפשרות לחברי הקבוצה לפתח יחסי גומלין חופשיים, המתפתחים עם הזמן למיקרוקוסמוס של עולמם. בהדרגה מתחילים חברי הקבוצה להיות הם עצמם, להתייחס אל שאר חברי הקבוצה כפי שהם מתייחסים לאנשים בעולמם, וליצור בקבוצה את אותו קיום בין-אישי שבמסגרתו חיו תמיד (יאלום ולשץ', 2006).

במהלך שהותן במקלט חולקת כל אחת מן הנשים חדר עם אשה או עם שתיים נוספות, ועם ילדיהן. הן ישנות, מבשלות, מנהלות את מטלות היומיום ומגדלות את ילדיהן ביחד, בצפיפות ובכפוף לחוקים הנוקשים של הבית, שמטרתם להגן עליהן.

אופן החיים במקלט מטשטש את הגבולות בין הקבוצה הטיפולית לבין חיי היומיום של המטופלות במגורים המשותפים. טשטוש זה מעצים את הקשרים הנוצרים בין הנשים ויוצר עולם חי, מעשי ומוחשי הכולל קשרים רבי עוצמה. מעבדה זו לחקר הקשרים האנושיים יוצרת את העולם שבמסגרתו בוחרת הפרוטגוניסט,  על במת הפסיכודרמה, בחברת קבוצה שתשמש בתפקיד "האם בפנטזיה", האם הטובה דיה, הרואה, מחבקת, מקשיבה ומגִנה מפני האלימות. במציאות של המקלט אשה זו היא החברה לחדר, העוזרת לפרוטגוניסט לגדל באהבה את התינוק שנולד בנסיבות עצובות של ספק-אונס ואלימות. על הבמה נחקרים הקשרים שנוצרו ונלמדות ההתנהגויות המיושמות במציאות המגורים בצוותא.

גבולות ומראות

המרחב הקבוצתי בחדר הטיפולים מאפשר לחקור ולבחון את הקשרים המתהווים, את המראות (mirrors) המתגלות בקשר עם האחר ואת קשרי ההעברה בין חברות הקבוצה. הכלי הפסיכודרמתי מאפשר להעמיק את ההסתכלות ולהמחיש קשרים אלו אגב שימוש בטכניקות שונות. אחת הדרכים היא שימוש בפסל אנושי לתיאור קשרים עם דמויות משמעותיות מתוך העיקרון כי "תמונה אחת שווה אלף מילים", כפי שיודגם בסיפור הקשר של לילי עם הקבוצה:

לאחר חודשים ארוכים במקלט המשיכה החומה הפנימית והנוקשה של לילי להגן עליה מפני העולם החיצון. היא שמרה על עצמה בקשיחות, ואיש, להוציא המטפלת הפרטנית שלה, לא קיבל ממנה אישור לחדור מבעד לחומה. השלב הראשון בהתמודדות עם החומה היה להזכיר את קיומה במסגרת הקבוצה. היה זה צעד משמעותי: החומה נשארה סגורה ומגוננת, אולם אפשר היה לשוחח עליה. בשלב הבא יצרה לילי, בעזרת הקבוצה, פסל שייצג את החומה. היא בחנה את תחושתה כשהיא מוקפת בחומה, מצויה מחוצה לה, ואף מהווה חלק ממנה. היא שמעה מחברות הקבוצה שגילמו תפקידים שונים אילו תחושות מתעוררות בהן כאשר הן מנסות להיכנס פנימה ולהכיר אותה. היא חוותה את הכעס של אולגה, שמתפקיד הפסל מצאה מילים להביע את התסכול שמתעורר בה לאחר זמן רב שהיא מנסה להיכנס פנימה, אך נדחית על-ידי לילי והחומה. עבודה קבוצתית זו לא השתמשה במילים רבות, אולם הקבוצה זכתה ללמוד ולעבוד על היחסים ועל הקשרים ביניהן. בשלב השיתוף הביעו חלק מן הנשים את הערכתן ללילי על יכולתה להגן על עצמה. יכולתה לשים גבול ברור הפכה לחלק מן הדיון בניסיון של הקבוצה ליצור קשר עמה מחוץ לחומה או בתוכה, בלי לפגוע בהגנה חשובה זו בטרם עת. העבודה הקבוצתית אפשרה לחברות הקבוצה לראות את האחרת ואת עצמן ולבדוק כיצד ניתן ליצור תקשורת בריאה הכוללת גבולות רכים וברורים בין חוץ לפנים.

מרחב מוגן

אשה המגיעה למקלט מבצעת צעד אמיץ וקשה בניסיון לשנות ולשקם את חייה. הקבוצה משמשת כאזור ביניים ומרחב מוגן שאפשר לצמוח בו בזהירות ולבחון את הקשרים הפנימיים, הבין-אישיים, ובהמשך את הקשרים עם העולם. צעד זה מתאפשר הודות למְכל שיוצרות המנחות והקבוצה במשותף. ראשית, העבודה בקו-תרפיה, והזוגיות המתפתחת ומתוחזקת כל העת בין המנחות בקבוצה, מהווה מודל לזוגיות אחרת, המאפשרת תקשורת פתוחה וישירה נטולת אלימות. הקשר בין המנחות משתנה וצומח במהלך העבודה הקבוצתית, והוא אחד הגורמים המאפשרים אותה. שנית, מְכל זה נוצר על-ידי הקבוצה המתכנסת מדי שבוע ב"מועדון", חדר בינוני המרוהט בפשטות אך בחמימות. המשתתפות מגיעות לחדר בחשש ובציפייה לשהות במרחב משותף שאפשר לכאוב בו, להרגיש, לשאול ולהבין. יש תקופות שבהן נוצר בקבוצה גרעין של נשים 'ותיקות' אשר למדו את השפה הטיפולית ושפת הפסיכודרמה, ולפעמים מתהווה מדי שבוע קבוצה חדשה לגמרי, שלא נוצר בה עדיין גרעין המאפשר לבסס אמון וליצור עבודה משותפת. לעִתים מתגייסת הקבוצה כולה כדי לעטוף באהבה אשה הנמצאת במצוקה ולעבוד עמה. הנשים חולקות זו עם זו את ניסיונן בשלבים השונים של היציאה ממעגל האלימות, ומגלות בתוכן חלקים אמפתיים וקשובים. בפעמים אחרות הן מתגייסות כדי לכעוס על אחת הנשים ולתקוף אותה, עד שבחדר מורגשת דינמיקה של שעיר לעזאזל שמקורה ביחסים האלימים המוכרים כל-כך לנשים. במרחב הקבוצה לומדות המשתתפות ואף המנחות להרגיש ולחוות, לדבר ולגעת זו בזו.


- פרסומת -

המרחב המוגן מתאפשר באמצעות שיחה, פעולה, וגם בדרכים גופניות ואינטואיטיביות. במהלך העבודה הקבוצתית מוקדשת מחשבה לשאלה כיצד אפשר לתת מקום לגוף בעבודה בתנועה, באמצעות תנועה, במגע, בקול ועוד. במהלך עבודת הקבוצה יוצרות הנשים באופן ספונטני שפה גופנית נוספת – "שפת הכריות". בחדר שבו מתקיימת הפעילות מונחות כריות רבות. בחלק הראשון של הפגישה, המוקדש ברובו לשיחה, נוהגות חלק מן הנשים לשבת כשהן מכוסות בכריות. בחלק מן הפגישות יש די בכרית אחת כדי ליצור עור והגנה מפני הרגשות ומפני התכנים העולים בחדר, ולפעמים נדרשות שתיים, שלוש ואף יותר כריות כדי לגונן על הגוף מפני העבודה הרגשית בקבוצה.

לפני מספר חודשים יזמה נטע, אשה מוכשרת ויצירתית, מהפך מפתיע בחדר הטיפולים. מהפך זה הוסיף רובד ל"שפת הכריות". היא תפרה לכל הכריות כיסויים חדשים מפרווה סינטטית בצבע תכלת. על הכיסוי של כל כרית נתפרה בובת בד שונה: דובי, בובת קפיץ, בובת לב, נחש וכדומה. כל בובה יועדה לאשה אחרת, וזו שמרה עליה בקנאות. מאז ועד היום מתקיים בתחילת כל פגישה, בכניסה למרחב העבודה המשותף, טקס מעבר בין שני העולמות. כל אשה שנכנסת לחדר מחפשת את "הכרית שלה" ואת "המקום שלה". פעמים רבות כשמגיעה אשה חדשה נוצר מאבק על המקום או על הכרית. המראה של נשים מבוגרות הניגשות ומחבקות בגעגוע כרית ובובה אינו שגרתי. במהלך הפגישה מחבקות הנשים את הכרית, מלטפות או ממוללות את הבובה "שלהן", מורטות את שערותיה בעצבנות, ולפעמים פשוט מניחות אותה לצִדן.

ליוזמה של נטע משמעויות מורכבות. בהקשר זה מעניין לחשוב כיצד הפכו הכריות לסוג של "חפץ מעבר". הכריות משמשות ככלי מעבר מן העולם החיצון, שבמסגרתו פועלות הנשים כאמהות המנסות לשרוד בעולם, אל החלל המוגן של העבודה המשותפת על נפשן הפצועה. זמן קצר לאחר שהגיעה נועה, אשה צעירה, למקלט, היא סיכמה את אחת הפגישות במילים: "בפעם הראשונה אחרי הרבה שנים הרגשתי הערב מוגנת, פשוט כי ישבתי פה איתכן."

לסיכום, הכריות הפרוותיות, המרחב הקבוצתי, המעגלים והקשרים הנוצרים בשיחה ועל במת הפסיכודרמה, התקשורת האחרת והמְכל הנוצר מתוך זוגיות מאפשרת, הם אבני הבניין למרחב ביניים שאפשר לגייס בו את האמונה ואת הדמיון ליצירת תקווה לעתיד טוב יותר.

במרחב זה התרחשו גם סיפוריהן של ורד ושל טלי.

סיפורה של ורד

ורד היא אם לשלושה ילדים, אשה נעימה וחייכנית. היא גבוהה, ולפניה הבהירים תווים עדינים. היא נראית כה בטוחה בעצמה עד שקשה להאמין כי היא שוהה במקלט לנשים נפגעות אלימות. לפני מספר שנים שהתה ורד כחצי שנה במקלט ועברה בו תהליך טיפולי. תהליך זה הוביל לפרידה ולגירושים מבעלה, אולם היא המשיכה לסבול מאלימותו גם בחייהם בנפרד. ורד עברה במקלט תהליך מרגש של התחזקות ושל התחברות לעצמה. עוד בפגישה הראשונה היא הצהירה: "אני באה לכאן כדי לעבוד", ואכן עמדה מאחורי הצהרתה.

באחד המפגשים הראשונים שלה בקבוצה ביקשה ורד לעבוד על המסכה שלה. בתמונה הראשונה היא הציגה כיצד הלכה לעבודה מדי יום, במשך שנתיים וחצי, כשהיא עטויה מסכה. הופעתה הפגינה ש"הכול בסדר": כדי להיראות מושלמת השקיעה שעות בכל בוקר באיפור שמרחה ותיקנה שוב עד שפניה צרבו. "את חייבת להיות מושלמת, אסור שיראו," אמרה לעצמה בפסיכודרמה מול המראה. היא עבדה במסעדה, וכשנכנסה לשם מדי בוקר החמיאו לה, כינו אותה "השמש של המטבח", ולא ראו את סבלה ואת החושך בעולמה. חברות הקבוצה, בתפקידי חבריה לעבודה ובני משפחתה, חזרו כמקהלה: "את כל-כך יפה, את מושלמת, בטח הכול בסדר אצלך...". במסגרת הפסיכודרמה שאלה ורד בתסכול: "איך הם לא ראו?"

בתמונה הבאה הציגה ורד כיצד החליטה לספר לבוס (שהוא לה כמו אב), כי היא אשה מוכה. היא הסירה את המסכה, והבוס לא האמין למשמע אוזניו. הוא דיבר עם הבעל האלים ודרש ממנו להפסיק את האלימות, אבל השיחה עזרה רק לחודשיים. בשלב זה החליטה ורד להיכנס למקלט בפעם הראשונה. הפסיכודרמה הסתיימה במאבק בין שני קולות פנימיים – החלק המצווה עליה להיות מושלמת, והחלק הפצוע שרצה להסיר את המסכה – החלק של ורד הקטנה. בשלב זה של המפגש התקשתה ורד לדבר, קולה נאלם והיא נותרה מותשת מן העבודה, אך בסופו של דבר העבודה על המסכה כסמל לאשמה ולבושה שכלאה במשך השנים הקלה עליה מאוד. לאחר שפגשה את המסכה על במת הפסיכודרמה, בכל פעם שחשה בושה או ניסיונות להסתיר, היא נהגה לומר "זאת המסכה", מתוך הבנה כיצד מושפעת ממנה התנהגותה.

לאחר מספר שבועות עלתה ורד שוב על במת הפסיכודרמה והציגה מחדש את שחזור האלימות בחייה. נושא העבודה היה השאלה של ורד "למה אני אשה מוכה? מתי היתה המכה הראשונה?" בתמונה הראשונה הציגה ורד בפני הקבוצה את הפחד מן הבעל האלים המסתובב מחוץ לחלון ביתה. היא חשדה שהוא פרץ לבית אף שהיה לו צו הרחקה. אחת מחברות הקבוצה שגילמה את הבעל הסתובבה בחדר והשמיעה קולות נהמה מאיימים. במסגרת הפסיכודרמה פחדה ורד מבעלה מאוד, אולם העזה לעמוד מולו בשני קצות החדר ולומר לו כי כעת היא מוגנת, והוא אינו יכול להתקרב אליה. בתגובה לשאלה מתי עוד היא זוכרת אלימות בחייה, הופתעה ורד להיזכר כיצד נהגה בה אמה באלימות והיתה מכה אותה בילדותה לאחר שפגעה באביה (של ורד), שהיה נכה וחולה. בסצנה קשה ומרגשת של פסיכודרמה הציגה ורד את "ורד הילדה" המתרוצצת בבית ומבקשת מהוריה תשומת-לב ואהבה, ואת תגובתה האלימה של האם שחבטה בה בנעל, משכה בשערותיה, צעקה עליה "את ילדה רעה.." וקיללה אותה. בתמונה הבאה פגשנו את האם כשהיא שופכת נפט על ראשה של ורד שהיו לה כינים, ואת אביה שצועק על האם ומתחנן שתפסיק, בעוד ורד באומרת בבכי לאמה: "שורף לי...את מכאיבה לי, תפסיקי בבקשה..".


- פרסומת -

בסיום העבודה נראתה ורד נסערת מעוצמות הכאב, הפחד והאלימות שחוותה, אך גם נרגשת מן ההבנה כי חוותה אלימות מאז היותה ילדה קטנה, ולכן נשארה על מסלול זה גם בחייה הבוגרים. בסיום היא שוחחה במסגרת הפסיכודרמה עם "כוח" שיש בה ועם דודה שאהבה. היא סיפרה לדודתה על המכה הראשונה, והודיעה לה שאינה מוכנה לקבל עוד מכות. בשיחה שהתקיימה בין השתיים במציאות אמרה לה הדודה: "לא נורא, לא מפרקים משפחה, יש לך ילדים קטנים – תהיי חזקה" במציאות הפסיכודרמתית לימדה ורד את הדודה תפקיד חדש שבמסגרתו היא מגִנה עליה, מזדעזעת מן הסטירה הראשונה, ומעודדת את ורד לדאוג לעצמה ולשמור על עצמה, כי אינה ראויה למכות.

נראה כי הפסיכודרמה והתובנה שנוצרה מחקר הסטירה הראשונה גרמו לורד לחוש פחות אשמה ובושה מאלו שחוותה מעצם היותה אשה מוכה. כתוצאה מן העבודה הקבוצתית בשילוב עם השיחות הפרטניות הצליחה ורד להסיר את המסכה ולהכיר יותר ויותר את "ורד החזקה", המודעת לכאבה של זו החלשה, מסרבת לספוג מכות ולחיות בצל האלימות, ועוזרת לעצמה לגדול ולהתעצם. כיום, לאחר מספר חודשים בדירת מעבר, מבססת ורד את חייה מחוץ למקלט ובונה לה ולילדיה את הבית שחלמה עליו, הרחק מבן זוגה האלים.

סיפורה של טלי

ב-1953 ניסח מורנו את תיאורית התפקיד (אצל Kellerman, 2000). תיאוריה זו מדגישה את החשיבות הרבה של הרחבת רפרטואר התפקידים בקרב מטופלים הסובלים מטראומה. בעזרת טכניקה של חילוף תפקידים המאפשרת לחקור מגוון רחב של תפקידים יכול המטופל לבנות מחדש עצמי (self) אותנטי. הדעות בדבר ביצוע חילוף תפקידים עם התוקף שונות וסותרות. נראה כי ההבדל המרכזי בין גישות אלו נעוץ בשלב שבו מצוי המטופל בתהליך. גישה אחת מתבססת על הניסיון הנגזר ממשחקי ילדים. כאשר ילדים מציגים מחדש את סיפורם במשחק, רובם אוהבים לקחת על עצמם את תפקיד המתעלל, של האדם המחזיק בידו את הכוח הרב ביותר (בניסטר, 1991). על-פי גישה זו, המנחה יעודד את הפרוטגוניסט לבצע חילוף תפקידים עם התוקף. חילוף כזה לא מתבצע בראשית התהליך הטיפולי, אלא לאחר שהמטפל חש כי הפרוטגוניסט בשל להתנסות כזו ופיתח יכולת להבחין ולהפריד בין דמויות שונות (Roine, 2000 אצל Kellerman, 2000). הגישה השנייה גורסת כי נפגעי אלימות מתאפיינים ברגישות גבוהה לאשמה ובתחושת אחריות ביחס לאלימות שהופעלה נגדם (Ochberg, 1988 , אצל Kellerman, 2000). קלרמן מציע כי פרוטגוניסט שנפגע מאלימות של אדם אחר, לא יבצע חילוף תפקידים עם התוקף שמא ייקח על עצמו אשמה מתוך הזדהות עם התוקף. חילוף תפקידים עם התוקף המבוצע טרם זמנו עלול להעביר לנפגע האלימות מסר סמוי כי עליו להבין את התוקף ואת מניעיו, ואולי אף לקבלם. לכן מומלץ לבצע חילוף כזה רק לאחר שהפרוטגוניסט חש שהוא מחובר יותר לעצמו, לאחר שארגן את מחשבותיו הכאוטיות ופיתח יכולת להפנות את תחושות הכעס והתוקפנות כלפי חוץ, ולא כלפי עצמו. כתוצאה מן התהליך הטיפולי, כאשר הדבר מתרחש במועד הנכון מבחינת הפרוטגוניסט, ייתכן שיעלה אצלו הצורך לבצע חילוף תפקידים זה. סיפורה של טלי מציג מפגש פסיכודרמתי מרגש אשר אִפשר לבצע חילוף תפקידים כזה כאשר הבשילו הנסיבות.

בחודשים הראשונים להימצאה במקלט נראתה טלי מוזנחת מאוד. היה לה עודף משקל רב, שערה היה אסוף ברישול, ובפיה היתה בעיית חניכיים קשה שגרמה לחיוכה להיראות עצוב ואף מפחיד מעט. עם זאת ניכר עליה כי מדובר בבחורה בעלת עוצמה ומרגשת, ובתוך זמן קצר היא הצליחה לגעת בלבו של צוות המקלט. טלי היא בחורה צעירה, לא נשואה וללא ילדים. מגיל שש היא התגוררה אצל משפחות אומנות ובפנימיות ("נערת פנימיות" כהגדרת הצוות) וחוותה צורך עז במגע ובחיבוק לצד ניסיון מתמיד ומתיש לפרוץ גבולות ומסגרות. בגיל 15 החלה לקיים קשר עם גבר מבוגר שהתעלל בה קשות, ונהג בה באלימות פיסית, רגשית ומינית. הקשר נמשך עד שטלי הגיעה למקלט.

במשך ארבעה חודשים ארוכים ביטאה טלי בקבוצת הפסיכודרמה קושי רב לשתף את הקבוצה בתכנים אישיים, ונראה שהתכנים המרכזיים שמעסיקים אותה הם כעס, אשמה, שנאה והרס עצמי. לאחר ארבעה חודשים במקלט חל מפנה אִטי ביחסה אל הטיפול, ובמקביל החל להשתנות גם יחסה אל גופה. היא טיפלה בשיניה, השילה לאט-לאט את עודפי משקל גופה, ולעִתים אף התאפרה והשקיעה בתסרוקתה. טלי החלה לשתף את הקבוצה ביותר ויותר היבטים של עולמה ועשתה מספר עבודות בפסיכודרמה. באחד המפגשים היא הצהירה: "אני רוצה לעשות פסיכודרמה שבה יהיה בית משפט, עם שופט ותובע שיקבעו אם אני אשמה." היא רצתה לעבוד כפרוטגוניסט, וביקשה מחברי הקבוצה להיות נחמדים, קשובים וסלחנים איתה, ונראה שביקשה זאת לראשונה גם מעצמה. לאחר חודשים רבים שבהם הצהירה טלי שוב ושוב כי אינה מוכנה לוותר על האשמה מאחר שאז תיאלץ להתחיל להרגיש את הכאב, היא ביקשה להפסיק להרגיש אשמה ולהתחיל לנשום.

בתמונה הראשונה בחרה טלי ליצור על במת הפסיכודרמה בית משפט, ומיקמה עצמה על כיסא הנאשמים, כפי שראתה אותו בדמיונה שנים רבות. היא בחרה אחת מן הנשים בקבוצה לתפקיד התובע, שאותו הציגה אותו כ'שטן' חזק וכועס. בחילוף התפקידים אמר לה התובע: "את אשמה, את רצית את זה, את מגעילה, את זונה!" היא בחרה אשה אחרת בקבוצה לתפקיד השופט, וזה אמר לה: "את לא אשמה, את היית בסך הכול ילדה קטנה. אני סולח לך... אני אוהב אותך." טלי התרגשה מאוד ובכתה במהלך הסצינה, תוך שהיא מחזיקה את בטנה. לשאלה "מה יש שם בבטן שאת מחזיקה?" היא ענתה "כעס". התשובה לשאלה "על מה את כועסת?" היתה מהממת: "על גיל 4, 6, 8, 10, 12, 15...". התמונה הבאה כללה פגישה עם כל האנשים אשר פגעו בטלי בהיותה ילדה כה קטנה, ילדה בת 4, 6, 8....היא הניחה על הרצפה כריות שייצגו את הגברים שפגעו בה במהלך השנים, ועליהן הנחנו פתקים: "אבא שלי", "רמי", "איציק", "רב בכאילו", "טרמפים" ועוד. הכפיל (העובדת הסוציאלית משמשת ככפיל קבוע בפסיכודרמות) הציעה: "אני כועסת גם על עצמי". אז הונחה כרית נוספת לשאת את האשה בתפקיד התובעת, החלק הכועס והמאשים של טלי, החלק שהיא זיהתה כ'עצמי'. טלי מצאה בפינת החדר מקל, ובסצינה מרגשת מאוד עברה בין הכריות ובין הפתקים וחבטה בהם, ותוך כדי כך תיארה בקול את רגשותיה ואת מחשבותיה. היא ביקשה מן האשה שגילמה את השופט ללוות אותה (כי ה'שופט' יודע לסלוח ולתת אוויר), כדי לאפשר לה לנוח במעבר בין כרית לכרית. לאחר המעבר בין הגברים השונים נראתה טלי כאילו הגיעה לאפיסת כוחות, אולם הסכימה לפגוש את עצמה – על הכרית הנוספת שהניחה. לשאלה "בת כמה את בחלק הזה?" אמרה טלי: "בת 4". בפגישה עם עצמה התקיים דיאלוג חשוב. דיאלוג זה פתח לה פֶתח ליחסים עם עצמה, יחסים שיש בהם גם אוויר וסליחה, ולא רק כעס. בסיום המפגש, לאחר שביקשה לקרוע לגזרים את הפתקים עם שמות התוקפים, הבטיחה לעצמה טלי להפסיק להרוס את הסיכויים שיזדמנו לה; ולהתחיל לאהוב את עצמה ולדאוג לה ולגופה. הפסיכודרמה אפשרה לטלי לשחרר כעסים שהחזיקה מאז גיל 4, ליצור חיבור מחודש עם חלקים בתוכה שיודעים גם לחבק ולאהוב, ובעיקר לפתוח בתהליך של העצמה וצמיחה, שבמהלכו התחייבה טלי לדאוג לעצמה ו"לא לעשות דברים רק דווקא כי רמי (הגבר האלים) לא הרשה". החיבור מחדש של המטופלת לעצמה ולגופה הוא מהות הטיפול וחלק מרכזי בתהליך ההחלמה, כפי שרואה אותו קרפ (Karp, 2000). חשוב לציין כי פסיכודרמה בעלת עוצמה כזו היא שלב בתהליך הטיפולי. אמנם זהו שלב מרגש ורב עוצמה, אך עוצמתו נשענת על פגישות ארוכות שבמהלכן התכנסה טלי בתוך עצמה בשתיקה זועמת, במקלט שהיה אולי המסגרת המוגנת הראשונה בחייה. מספר חודשים לאחר צאתה מן המקלט הגיעה טלי לביקור. היא השילה מגופה מספר רב של קילוגרמים ונראתה מאושרת. היא עבדה במקום עבודה חדש ונראתה נמרצת ונחושה להגשים את מטרותיה ולבנות את חייה, תוך קבלת ליווי ותמיכה מן הצוות המטפל המקצועי.

 

סיכום ודיון

ניכר כי התהליך הקבוצתי מאפשר לנשים להתמודד עם חוויות קשות שעברו. החיבור שלהן לפסיכודרמה ככלי בכלל ולעבודה באמצעות הגוף בפרט מאפשר לאשה הפגועה ליצור קישור מרגש עם כוחותיה ועוצמותיה. הנשים יוצאות מן המקלט כשהן מצוידות בכלי לתקשורת עם עצמן ועם הסביבה, ולומדות להקשיב לתחושות המגוונות של גופן. בגוף שרשם את הכאב הולכות ומצטברות אט-אט חוויות חיים חדשות.

מאמר הסוקר את עבודתה של קבוצת הפסיכודרמה במקלט צריך לבחון את התהליך הטיפולי בקונטקסט רחב יותר ולהתייחס גם לקשיים העולים במהלך השימוש בכלי זה. את הסיפורים שהובאו כאן צריך לקרוא בתוך מסגרת של תהליך טיפול והדרכה ארוך ומורכב שכלל רגעים של חסד לצד תקופות של קושי, של "תקיעות" בשיח ובפעולה, בצל תחושות של חוסר אונים וכאב עצום. חשוב גם לראותם כחלק מן המטרייה הטיפולית של צוות המטפלות במקלט ושל השהות המרפאה במקום מוגן.

הקושי המרכזי עולה בשל פשטותו ובשל עוצמתו של הכלי הפסיכודרמתי. בכוח הדמיון יכולים הקבוצה והפרוטגוניסט לזמן אל הכיסא הריק כל אדם (או כל דבר). הנשים במקלט פוגשות על הבמה הפסיכודרמתית ב"כאן ועכשיו" את החוויות הכואבות והקשות מעברן ואת חששותיהן המוחשיים לגורלן בעתיד. נשים אלו מגיעות למקלט כשהן במצב רגשי מורכב ופגוע, ותהליך ההעצמה בחדר הטיפולים עלול להיחוות כמאיים ומפרק. האשה, הקבוצה והמנחות צריכות לפתח יכולת הקשבה והכלה הנחוצים כדי לאסוף ולחבר את הנשים לכוחותיהן ולסייע בוויסות התכנים הרגשיים שעולים ובעיבודם.

העוצמה הרגשית של הטיפול משפיעה גם על המנחות. התכנים האלימים והכואבים בחדר עלולים לעורר קושי וקונפליקטים. בזמן הפעולה נדרשות המנחות לעבד במהירות את יחסי ההעברה המתרחשים בקבוצה, אגב הקשבה לקולות השונים ולגופן שלהן. אמון וביטחון הדדיים הם הבסיס להקשבה לכל הקולות ולקיום דיאלוג בניהם.

במרוצת הזמן הגיעו למקלט ולקבוצת הפסיכודרמה נשים רבות שנראו כואבות ומפוחדות. חלקן עזבו לאחר מספר שעות, ימים או שבועות בודדים ושבו לחיבוקו החונק של הגבר האלים. הנשים שסיפורן הובא כאן, ורבות אחרות כמותן, הן אלה שהצליחו לעבור את הימים ואת השבועות הראשונים במקלט, ועל אף הקושי והגעגוע בחרו להישאר בו ולהתמודד עם הפצעים הכואבים שנוצרו בהן במהלך חייהן.

 

הערות

  1. מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת מקבץ, כרך 13, גיליון מס' 2, חורף 2008.
  2. יפית נאור (MBA) היא יועצת ארגונית ותרפיסטית בפסיכודרמה, שותפה בפרויקטים ייעוציים ומנחת קבוצות פסיכודרמה שונות עם אוכלוסיות נורמטיביות ופגועות; חברה בצוות להוראת הפסיכודרמה במכון "כיוונים" לפסיכודרמה אנליטית. 
  3. הכותבת מבקשת להודות ליהושע לביא ולסיגל נוסבוים-פלינט על חלקם בתהליך גיבוש התיאוריה, הלכה למעשה.

 

מקורות

אבני, נ. (1991). "נשים מוכות: התופעה ומקורותיה". עבריינות וסטייה חברתית י"ח, 13-29.

ארצי, ע. (1991). פסיכודרמה.  תל אביב: דביר.

הרמן, ג'. ל. (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.

יאלום א. ומ. לשץ' (2006). טיפול קבוצתי תיאוריה ומעשה. ירושלים: כנרת, מאגנס.

מוניץ, ח. (2003). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. תל אביב: פפירוס.

נוה, א. (2000). תהליכי העברה והעברה נגדית בטיפול בנפגעות גילוי עריות. הרצאה שניתנה בכנס

השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, הרצליה.

נוסבוים-פלינט ס. וי. לביא (2007). "רשום בגוף". מקבץ 12(2), 35-59.

קונסטבלר ט. (2003). החוויה האימהית של נשים מוכות במהלך שהותן במקלט. חיבור לשם קבלת

תואר מוסמך בטיפול באומנויות, לסלי קולג'.

קונר, מ. ג' (2007). "אלימות במשפחה כנגד נשים". אתר סהר בנושא אלימות: http://www.sahar.org.il

Ciotola, L. (2005). “The Body Dialogue: An Action Intervention to Build Body Empathy.” Group Psychotherapy Psychodrama & Sociometry 59, 35-38.

Kellermann, P. F. (2000). Psychodrama with Trauma Survivors: Acting Out Your Pain. Philadelphia: Jessica Kingsley.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול בהבעה ויצירה, פסיכואנליזה, טיפול קבוצתי, טראומה, פסיכודרמה
יהודה אבזון
יהודה אבזון
פסיכולוג
תל אביב והסביבה
ד"ר דוד אלון
ד"ר דוד אלון
פסיכיאטר
כרמיאל והסביבה, עכו והסביבה, צפת והסביבה
דנה קאופמן
דנה קאופמן
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
תמר גנדלר
תמר גנדלר
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מוחמד עבאס
מוחמד עבאס
פסיכולוג
באר שבע והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה
דגנית שיין שרון
דגנית שיין שרון
עובדת סוציאלית
רחובות והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ענבר אדריענבר אדרי22/11/2009

יפית תודה. נהניתי והשכלתי
תודה רבה

ענבר אדרי- עמיתה