לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
"לראות או לא לראות" – טיפול רב-ממדי במנעד העיוורון"לראות או לא לראות" – טיפול רב-ממדי במנעד העיוורון

"לראות או לא לראות" – טיפול רב-ממדי במנעד העיוורון

מאמרים | 9/4/2013 | 13,133

המטופל פונה למטפל מתוך תקווה להגיע לראייה חדשה של חייו אך בה בעת הוא גם חרד מן השינוי שראייה זו תביא, לכן בעת שהוא מבקש לראות את עצמו בבהירות ולהגיע לתובנות הוא גם ממשיך... המשך

 

"לראות או לא לראות" – טיפול רב-ממדי במנעד העיוורון

 

מאת פרופ' דניאלה קרמר-מור

 

מנגנוני התגוננות גורמים לעיוורון

המתח בין הצורך "לראות" לצורך "לא לראות" עומד במרכז כל תהליך אינטרוספקציה שעליו מתבסס הטיפול הנפשי. מטופל הסובל ממצוקה רגשית או חברתית פונה לאיש מקצוע טיפולי מתוך תקווה לגלות את המרכיבים החבויים המניעים את כאביו, כבסיס לשינוי שיאפשר לו תפקוד יעיל יותר ואיכות חיים גבוהה יותר. באותה עת הוא גם חרד מן הגילויים הצפויים לו ומן הקושי שבוויתור על ההומאוסטאזיס המוכר והידוע לטובת אימוץ דפוסים חדשים. ההתנדנדות הזו בין חשיפה להסתרה מן העצמי מבטאת קונפליקט פנימי קשה ומעכבת התקדמות רציפה ולכן הטיפול מלווה בעצירות, וגם בנסיגות. זיגמונד פרויד ובתו אנה (Freud, 1968) היו הראשונים שהצביעו על קיומם של מנגנוני התגוננות המפחיתים חרדה ומשרתים צורך הישרדותי בטווח הקצר, אך גם מעוותים את תפישת המציאות ומזיקים לתפקוד התקין במישורי חיים שונים, בטווח ארוך. חשיפת מודעות המטופל לשורשי הקושי שלו היא צעד חיוני לקראת הקלה על מצוקותיו ופיתוח מיומנויות הכרחיות לתפקוד בריא יותר. למרות הבנה זו של חשיבות ההתבוננות והראייה, הן על ידי המטפל והן על ידי המטופל, אנחנו נתקלים לא פעם במטופלים שמתקשים "לראות" את עצמם במרחב חייהם וחוזרים שוב ושוב על מנטרות מאשימות ועל הדרישה שסביבתם תשתנה. אם מטופלים אלה נצמדים לנרטיב הראשוני עמו הגיעו לטיפול מבלי לפתח תובנות חדשות, אנו נוטים להגדיר מטופלים אלה כ"מטופלים מתנגדים" (resistant clients) ואף להטיל עליהם את האחריות לתקיעות של התהליך הטיפולי. חשוב אולי לבדוק, האם יתכן כי במצבים אלה גם למטפל יש חלק ואחריות לתקיעות בטיפול בשל עיוורון משלו?

מנעד העיוורון

ההנחה המשותפת לכל הגישות הטיפוליות היא שהסכנות הטמונות בעיוורון עולות על אלו שבראייה. אלה הסובלים מעיוורון פסיכולוגי פוגעים בעצמם ובסביבתם: הם מנותקים מהמציאות, מתקשים במערכות היחסים שלהם, עשויים לסבול משורה של סימפטומים פיסיים ונפשיים ומכיוון שאינם לוקחים אחריות על השגיאות שהם עושים, הם אינם יכולים לתקן אותן. גם כשהם מוקפים בבני אדם, מבחינה רגשית רובם סובלים מבדידות ומניכור. ניתן להבין אנשים אלה באמצעות המושג הפרוידיאני על האדם האשם והחרד, או דרך המושג של קוהוט על האדם הטרגי. על כל פנים, אנשים אלה מציגים באופן קיצוני מאפיינים שכיחים (אך לא בלעדיים) של קושי בראייה עצמית: "אני שתלטן? אתה בטח צוחק עלי!". עיוורונם נוגע ופוגע גם באחרים בסביבתם, הם אינם רואים את האומללות והפחד של בן או בת הזוג, האנורקסיה של הבת, הדיכאון של הבן, ההתעללות המינית בבן משפחה ועוד.


- פרסומת -

יכולת הראייה אינה עניין של "הכול או לא כלום". ניתן לציין מספר נקודות לאורך מנעד הראייה (ראהpp. 10-13 , Kramer-Moore & Moore, 2012):

  • עיוורון מלא: מטופלים לא פעם מצהירים: "לי אין בעיות!", "הנישואים שלי מצוינים!", "אני אוהב את כל ילדי באותה מידה!", "הבעיה שלי היא רק הוא (או היא), אחרת החיים שלי היו נפלאים". אנשים אלה נוטים להציג חזות אישית נטולת קשיים ובעיות. הם אינם מודעים לתהליכים פנימיים, אינם משקיעים אנרגיה בנסיון להבין מה מתחבא מאחורי האומללות של בן משפחה זה או אחר ומה חלקם בקשיים או בכשלים המשפחתיים או החברתיים. אירועים מטרידים מיוחסים למקורות חיצוניים (Rotter, 1990) ולרגישות יתר של הזולת. מטופלים אלה סובלים פעמים רבות ממסכת ארוכה של יחסי אנוש רופפים או הרסניים. הם מאשימים את אלה שמתרחקים מהם או מתנגדים להם "ברשעות" או "בטיפשות", מבלי לראות את תרומתם שלהם למצבים המתסכלים ולקונפליקטים. כדי להגן על עצמם מהסבל הצורב שיגרם להם מן הראייה, הם מסרבים לוותר על מנגנוני ההגנה שלהם (הדחקה, הכחשה, השלכה, היפוך תגובה), ובכך דנים את עצמם ואת סביבתם לאומללות כרונית.
    עיוורים אלה נוטים לסבול מחרדה, מהערכה עצמית נמוכה ומעצמי מזויף (Winnicott, 1990, P. 121). הם לא נוטים ליזום פנייה לעזרה טיפולית, וכשהם נגררים לטיפול פרטני או משפחתי על ידי בן משפחה או אדם אחר, הם נוטים לבטל את יעילות הטיפול בזלזול. מאחר שאחד מהמרכיבים של מצבם הוא הקושי לתת אמון בעצמם ובזולתם, לא נדיר שבמקום להפיק תועלת מהטיפול הם מוסיפים את המטפל ל"רשימה השחורה" שלהם. "אני לא מאמינה בפסיכולוגיה" היא הצהרה אופיינית לאלה הנוטים לעיוורון מלא.

  • "ראיית מנהרה": מטופלים אלה מוכנים להודות שבחייהם קיימות בעיות אישיות או משפחתיות, אך מחפשים סיבות חיצוניות לבעיות ומתכחשים לתרומתם לסבלם. הם יאמרו למשל: "ילדי כולם כפויי טובה!", "לאף אחד אין נישואים מושלמים", "לא מעריכים אותי ולא מקדמים אותי, מתוך קנאה!". הם מוכנים להודות בבעיה אך נוטים להאשים אחרים בקיומה. האשמה זו תמיד כרוכה בהקטנת האחר ובכך גורמת להיווצרות קונפליקט נוסף. למרות השלכת הקושי על הזולת, עצם ההכרה בקיומה של בעיה עשויה להביא פרטים אלה לתור אחרי עזרה מקצועית נפשית כצעד ראשון לקראת פיתוח חשיבה רפלקטיבית ורכישת דפוסים מחוללי שינוי.

  • ראייה חלקית: מטופלים אלה מכירים בבעיה ומודים שחלק מהאחריות מוטלת עליהם. ראייה חלקית היא צעד משמעותי לקראת תובנות שיאפשרו שינוי בהמשך התהליך הטיפולי. בראייה חלקית יש התעוררות הולכת וגוברת לכך שההתנהלות אינה תואמת את ה"אני האידיאלי" (Rogers, 1990, p. 242), והמבנה ההגנתי של "העצמי המזויף" הולך ומתמוטט. לכן בראייה החלקית טמונות גם אותן סכנות מהן ה"עיוור" ובעל "ראיית המנהרה" כה חששו שלא במודע. בקרב מטופלים עם ראייה חלקית, לעתים הכאב הנלווה לתובנה כה גדול ("אני הורס כל קשר אנושי"), עד שאינם יכולים להרשות לעצמם להתעמת עם הסיבות והמניעים החבויים. במקום התמודדות בריאה התהליך עלול להיתקע בגלל שנאה עצמית ואפילו בגלל דיכאון. בניגוד לעיוור, בעלי הראייה החלקית עלולים לשאת את כל האחריות על המתרחש על כתפיהם ולא לראות כלל את הזולת ואת תרומתו לבעיה. נקודה זו במנעד עלולה להיות כרוכה באבל, באובדן תחושת ערך ובתחושת כישלון קיצוני וטוטאלי ("אני כישלון וכולם סביבי מצליחים בכל מה שהם עושים"). בדומה לכל תהליך אבל, המטופלים חייבים לעבור שלבים אחדים עד לקבלה ולהשלמה עם חוסר המושלמות של העצמי. כשטיפול משיג ראייה חלקית מסוג זה, על התהליך הטיפולי להימשך כדי שההפסד שבראייה לא יעלה על הרווחים שבה.


    - פרסומת -

  • ראייה רחבה: המטופלים נמצאים בתהליך צמיחה ובניית עצמי כשהם מסוגלים לראות בראייה רחבה ומאוזנת את תרומתם ותרומת הזולת לקשיים, תוך זיהוי המעוררים לשרשרת תגובות בלתי רצויות. בנקודה זו הם עשויים לקחת אחריות על הדינמיקות המלחיצות שסובבות אותם מבלי להטיל אשמה. קבלת חוסר השלמות בעצמי ובזולת מאפיינת אנשים שצמחו במהלך הטיפול עד לכדי הנאה מתהליך הצמיחה המתמשך ומההתבוננות העצמית. עמדה זו אינה סוף המסע של מטופלים אלה. כעת הם יכולים ללמוד מנגנוני התמודדות בריאים ולתרגל דפוסי התנהגות ותקשורת חדשים. השינוי מתבקש מתוך התובנה המתרחבת והמעמיקה, תנאי הכרחי לקראת קיום קשרים בין-אישיים טובים יותר. המטופל נהנה מהתקדמותו ומפיתוח החוסן הנפשי שלו, וחש תחושת הישג על עצם נכונותו לוותר על העיוורון המלא או החלקי לטובת התמודדות אמיצה עם קשיים ופיתוח יכולות בין-אישיות שמביאות איתן קירבה ואינטימיות.

  • ראייה מושלמת: למרות היותה לכאורה היפוך של העיוורון, ראייה מושלמת היא מטרה טיפולית בלתי ניתנת להשגה וגם אינה רצויה שכן היא למעשה חלק מ"עצמי מזויף". חלק מן ההוויה האנושית היא קבלת העובדה שלכולנו נקודות של עיוורון ולכולנו צורך במנגנוני הגנה. כדאי להכיר את תיאורו האוטופי למדי של קרל רוג'רס (Rogers, 1972) בחיבורו "איש המחר". רוג'רס (אחד המייסדים של הפסיכולוגיה ההומניסטית) מדגיש את מודעותו ורגישותו של איש המחר למחשבות ולרגשות של עצמו ושל הזולת. יכולת זו לראות את הפנים יחד עם החוץ מלווה בדחיית פסאדות והתיימרויות, ובפתיחות גדולה לחוויות חדשות. האדם החדש אינו מושלם ואינו מחפש שלמות – הוא אדם בתהליך חיפוש מתמיד ואינו מצפה לתשובות נוחות. עיקר הנאתו מתהליך הצמיחה האישית לא נובעת מצורך בשלמות אלא מיכולתו לתקשר עם עצמו ועם זולתו באופן ספונטני ואותנטי. לכן רצוי אולי להחליף את ה"ראייה המושלמת" ב"ראייה בהירה". ראייה כזו מביאה עמה התמודדות יעילה שאינה מבוססת על מיתוסים. בעלי ראייה בהירה מחוברים לכאן ולעכשיו מבלי להזדקק כל הזמן ל"טיוח" שבמגננות. במינוח של מוריי בואן (Bowen, 1976) אנשים אלה הם בעלי עצמי מגובש ולא מזויף (פסידו-אני), ולכן מאפשרים לעצמם להיות אותנטים הן באינטרוספקציה שלהם והן בקשריהם הבין-אישיים. הם נוטים לקבל החלטות בריאות: משקיעים בקשרים מספקים ומתרחקים מאלה שמתסכלים אותם באופן כרוני. כל פעולת גומלין משמעותית משמשת אצלם מנוף לפיתוח תובנות ואמפתיה לזולת.

טיפול רב-מימדי להרחבה והבהרה של הראייה

ככל שהכאב, החרדה והזעם של המטופלים גדול יותר, כך גוברת הנטייה וההזדקקות למנגנוני התגוננות כדי לשמור על תחושת הערך העצמי. במושג "מטופל מתנגד" ניתן לראות מנגנון הגנה של איש הטיפול, שמתקשה לסייע למטופל שלו להתקדם בתהליך האינטרוספקציה, ומטיל את האחריות לכך על המטופל. במקום לראות בתקיעות תוצר של הדינמיקה בין העצמי של המטופל לעצמי של המטפל במרחב הטיפולי שנוצר ביניהם (Kohut, 1971), המטפל משליך את ה"כישלון" על מי שמלכתחילה הגיע אליו בתחושת חוסר ערך עצמי. פרויד הכיר את ההיפנוזה ככלי לעקיפת מנגנוני ההגנה, אך בחר מאוחר יותר בניתוח פליטות פה, אסוציאציות חופשיות וחלומות, ככלים להרחבת הראייה של המטופלים. אחריו בחרו אבות הזרמים השונים בפסיכותרפיה במעקפים מסוגים אחרים: יונג בחר בניתוח חלומות, פריץ פרל התרכז בכאן ובעכשיו של התחושות והתגובות הגופניות, אליס בחר להתמקד במנטרות הקוגניטיביות שהמטופל נוטה לומר לעצמו ואריק ברן ניתח את ה"משחקים" (דיאלוגים ותפקידים) במערכות היחסים של הפרטים הנמצאים בקשרים משמעותיים. כיום, ריבוי קיומן של שיטות מילוליות ובלתי מילוליות במנעד הטיפולי, מחזק את תפיסתו של יאלום (Yalom, 1997, p. 221) לפיה אין שיטה או דרך אחת שיכולה להתאים לכלל המטופלים ויש לייצר יחד עם המטופל את הדרך והשיטה שיתאימו לו בכל זמן נתון. גם אלה ישתנו לפי שלב הטיפול והצרכים המשתנים של המטופל לאורך המסע הטיפולי: יש מטופלים שחייבים לדבר הרבה, יש כאלה שדווקא מגיעים לתובנות בסיוע שתיקות ארוכות, יש מטופלים שצריכים מעוררים מובנים (triggers) מתחום התנועה, המשחק, הדרמה, הציור והעבודה על נרטיבים כדי להיחשף לעצמם ולהרחיב את ראייתם עד שהיא מתבהרת. יש מטופלים שזקוקים לאינטימיות של ארבע עיניים (מטפל-מטופל), ויש כאלה שזקוקים למשפחתם או לטיפול קבוצתי כבבואה לעצמם.


- פרסומת -

כדי שלא להלאות את המטופלים במסע סיזיפי אחרי המטפל האחד שגישתו ושיטתו מתאימות למטופל, על אנשי הטיפול עצמם לא לחטוא בעיוורון או בראיית מנהרה מקצועיים כלפי המטופלים, ולהימנע מפיתוח "עצמי מזויף" מקצועי. הסכנה שבשקיעה בהומאוסטאזיס טיפולי שמוכתב על ידי השיטה אותה איש הטיפול רכש במהלך תהליכי הכשרתו הבסיסית ושעמה הוא מרגיש בטוח ומוגן, גדולה ללא ספק. עצם המושג "מטופל מתנגד" במצבים בהם התהליך הטיפולי לא מתקדם, חייבת להדליק נורה אדומה, שכן יש פה שוב השלכת כל האחריות על הזולת. חשוב, הן מנקודת מוצא טיפולית ומוסרית והן כדי להיות ראויים לאמונם של המטופלים, לערוך תמיד חיפוש אחרי דלת נוספת, ההולמת יותר את המטופל. בראש ובראשונה עלינו להיות בעצמנו "אנשי המחר", גמישים ויצירתיים, בעלי נכונות לפתח ולהצמיח בתוכנו ראייה רחבה, ברורה ולא מתגוננת, כלפי הרב-ממדיות העשירה של המקצועות הטיפוליים. רק מעמדה אותנטית ורחבה כזו נוכל לקדם את עצמנו ואת הזולת (המטופלים שלנו) מעיוורון לראייה בהירה.

 

 

מקורות

Bowen, M. (1976). Theory in the practice of psychotherapy. In P. J. Guerin (Ed.), Family therapy – Theory and practice, pp. 42-90. New York: Gardner Press.

Freud, A. (1968). The Ego and the mechanisms of defense, Revised Edition. London: Hogarth Press.

Kohut, H. (1971). The analysis of the self – A systematic approach to the psychological treatment of narcissistic personality disorders. The Psychoanalytic Study of the Child, Monograph No. 4. New York: International Universities Press.

Kramer-Moore, D. & Moore, M. (2012).Destructive Myths in Family Therapy.Chichester, UK: Wiley-Blackwell.

Rogers, C. (1972). The person of tomorrow. In G. B. Carr (Ed.), Marriage and family in a decade of change, pp. 3-8. Reading, MA: Addison-Wesley.

Rogers, C. (1990). A theory of therapy, personality, and interpersonal relationships, as developed in the client-centered framework. In H. Kirschenbaum & V. L. Henderson (Eds.), The Carl Rogers reader, pp. 236-257. London: Constable.

Rotter, J.B. (1990). Internal versus external control of reinforcement: A case history of a variable. American Psychologist, 45: 489–93.

Winnicott, D. W. (1990). The maturational process and the facilitating environment. London: Karnac Books.

Yalom, I. D. (1997). Lying on the couch. New York: HarperCollins.

 

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: טיפול פסיכולוגי, חרדה, פסיכותרפיה, אינטליגנציה רגשית, יחסי מטפל מטופל, שיטות טיפול נוספות
ולדי פירר
ולדי פירר
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, פתח תקוה והסביבה, רמת גן והסביבה
עדי אלחדף
עדי אלחדף
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
שרה שולומון
שרה שולומון
פסיכולוגית
כפר סבא והסביבה
מיכל דיאמנט
מיכל דיאמנט
פסיכולוגית
מורשה לעסוק בהיפנוזה
שפלה, תל אביב והמרכז
אוריאל רוס
אוריאל רוס
עובד סוציאלי
תל אביב והסביבה, רמת הגולן, טבריה והסביבה
הילה גאון
הילה גאון
מוסמכת (M.A) בטיפול באמצעות אמנויות
תל אביב והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

רפי טוביהרפי טוביה12/4/2013

הרצון שהאחר ישתנה. ביחס למטופלים 'החוזרים שוב ושוב על מנטרות מאשימות, ועולה הדרישה שסביבתם תשתנה..' ,
אני אמפתי לדרישה הזאת, ונודה על האמת כולנו בד'כ מעדיפים שהסביבה תהיה לטובתנו כפי שאנו רוצים... בד'כ אחדד למטופל שאני בטוח שהוא צודק והרגשתו אותנטית, אבל האחר איננו כאן.. ואנו עסוקים בשיפור חייו ומטרותיו שלו.. לרוב זה מספיק כדי לחזור לעבודה בלי לוותר על הרעיון ועל הכמיהה שבכל זאת האחר ישתנה.
אפשר גם כדי להתגייס שוב למאמץ הכרוך בשנוי בהזכרת הסבל בגללו הוא פה, אם המטופל איננו סובל.. ו/או אינו מחובר לסבל שלו ו/או איננו סקרן במידה משמעותית, אינני רואה איך אפשר להתקדם ...