לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
גילוי עריות בין אחאים -הטראומה ההוריתגילוי עריות בין אחאים -הטראומה ההורית

גילוי עריות בין אחאים -הטראומה ההורית

מאמרים | 19/9/2006 | 20,799

חשיפת גילוי עריות בין אחאים, עלולה להפר את האיזון האישי והמשפחתי. ההורים מתקשים להכיל את ילדיהם האהובים, שנושאים מעתה תארים קשים של תוקף וקורבן, פוגע ונפגע. לרגע ואף... המשך

 

 

גילוי עריות בין אחאים[1]

הטראומה ההורית

הוצג ביום עיון על התעללות מינית במשפחה-חוויית התעתוע והבלבול בין שפת הרוך לשפת התשוקה , 15.11.05

© נעמה בר-שדה[2]

 

לפני שנים כשהתחלתי לקיים מפגשים משפחתיים בכלא בין אבות פוגעים לילדיהם, התאפשר לי להיפגש לראשונה עם התוקף והקורבן  בו-זמנית. המפגש הראשון היה כמעט סוריאליסטי עבורי.


- פרסומת -

הבת הצעירה התיישבה על אביה והתרפקה עליו, מכחישה לחלוטין את הפגיעה שלו באחותה. ידיו של האב נעו בחוסר החלטיות, מבטו היה נבוך, וניכר שהוא התלבט אם מותר לו לאמץ אותה אל לבו, או לא.

האם הפנתה אלי מבט נואש ומתחנן. היא ניסתה בכל דרך שהכירה לחלץ ממני הבטחה, שהפגיעה  יותר לא תתרחש.

יכולתי אז לחוות בצורה מאוד מוחשית את חוסר האונים, את הפאניקה, וההזדקקות שלה, ואת הצורך של כל המעורבים  בְּדמות הורית שתכיל אותם.

מאז, חוויה זו מנחה אותי בעבודה עם פוגעים ונפגעים. למדתי שבמקביל לקשר עם המטופל חשוב להיות קשובים בתוכנו גם לָחלקים הפגועים של הדמויות האחרות, אשר שותפות לחוויה הטראומטית של הפגיעה המינית.

לפעמים הקשב הפנימי יכול להיות מתורגם גם למפגש מוחשי, כמו זה המתרחש במפגשים משפחתיים. אבל בד"כ מדובר בדיאלוג פנימי של המטפל, אשר עוזר בעבודה על תהליך האינטגרציה של החוויה הכאוטית.

מדרך עבודה זו מתפתח גם הקשב לָקורבנוּת של ההורה הלא פוגע, בְּמקרה של גילוי עריות בין אחאים, וּלְשאלות  אשר קשורות לבְּחירה ולנאמנות.

לכן, אגע היום בְּנושא אשר כמעט ולא מדובר בָּספרות, אך נראה לי שחיוני להקדיש לו מחשבה.

 

גילוי עריות בין אחאים החל להיחקר רק בשנות ה-90, למרות שהוא מהווה 57% מכלל המקרים של ניצול מיני, ונפוץ פי 5 מגילוי עריות בין הורה לילדו ([1],[2], [3], [4]).

זהו נושא רחב מאוד, הכולל בתוכו כמעט את כל היבטיו של הניצול המיני. יש פוגע, נפגע והורים, שאני רואה בהם קורבנות משניים.

 


- פרסומת -

בדרך-כלל הקשב הטיפולי נתון בראש ובראשונה לָילדים, ומההתנסות שלי כמעט ואין נגיעה בטראומה שעוברים ההורים. אם נעשים איתם מפגשים טיפוליים, הם בעלי אופי של "הדרכה הורית".

 

כשנחשף מגע מיני בין אחאים, עולות השאלות האם אנחנו עוסקים בשפת הרוך, או בשפת התשוקה (פרנצי). האם מדובר בְּגילוי התפתחותי או בגילוי עריות?

האם ה-abuse הוא כלפי הקורבן הישיר בלבד, או מקנן גם בָּמערכת המשפחתית, המחויבת לעיתים לבחור בין שני ילדים או אחאים אהובים?

 

נדמה לי, שכאשר אחאים נמצאים בקשר של גילוי עריות אנו פוגשים בָּבלבול, יותר מאשר במצבים אחרים של גילוי עריות.

לעיתים קרובות האחאים מתקשים להגדיר את החוויה שהם עוברים. בתחילה, הקשר יכול להראות להם כמשחק ילדוּת תמים, או כחלק ממסע להכרת העצמי. ובהמשך- כשהקשר יוצא משליטתם ולובש צורה אחרת, עולות תחושות כאוטיות מפחידות.

 

גם ההורים, בָּמפגש עם הידיעה שאחד מילדיהם פוגע והשני נפגע, מבולבלים ונאלצים להגדיר לעצמם מחדש את ההורות שלהם.

הם נדרשים להתמודד עם חוק, כתוב או בלתי כתוב, אשר כדי להגן על אחד מהילדים, עליהם לפגוע או לקפח את האחר. במובן מסוים הם מאבדים את חופש הבחירה שלהם כהורים. הנאמנות והאהבה שלהם אל כל ילדיהם כבר לא מובנת מאליו, והם לא תמיד מוצאים אוזן קשבת ומכילה לָמצוקה, שנובעת מכך.

 

בדומה להורים- שאר האחאים, הסבים והדודים, נאלצים לווסת-מחדש את יחסי הקרבה עם הפוגע או הנפגע, כשלעיתים קרובות הבחירה שלהם מושפעת מבחירת ההורים.

 

הבלבול של המטפלים אשר נפגשים עם טראומה זו, מתמקם בהגדרת מהות הקשר בין האחאים, ובשאלה היכן הוא נמצא על הרצף שבין הנורמאלי-התפתחותי לפתולוגי.

 

הייתי אומרת שעצם המפגש עם הטראומה, והצורך לנקוט עמדה או לבחור צד, הופך כל אחד מן המעורבים לקורבן משני.

לכן, כשמדברים על גילוי עריות בין אחאים- לא ניתן לדבר רק על קורבן אחד ופוגע אחד.

 

הקורבנוּת של האח הנפגע, היא תוצאה של הלחץ שמופעל על ידי המתעלל לאורך זמן, ואשר יוצר אצל הנפגע תחושת מלכוד;


- פרסומת -

המפגש עם חוויה של אהבה שהופכת לפגיעה, מערערת את האמון שלו ומעלה תחושה של נבגדות;

האמונה שלו, כי ההורים מוּדעים לָהתעללות ורואים בה לגיטימית סודקת את האמון בהם;

חוסר היכולת של הילד להפסיק את ההתעללות מחברת אותו לחוסר-אונים נוראי, והחוויה שהוא נתפס על ידי ההורים  כשקרן וכאשם בהתעללות, מתבטאת בְּבושה מהולה בְּהשפלה.

 

הקורבנוּת המשנית, לעומת זאת, מתבטאת בעיקר בְקונפליקטים קשים של נאמנויות בקרב הקרובים לילד הנפגע. למרות שאתמקד בָּהורים בלבד, האחאים ושאר הקרובים עוברים תהליכים דומים.

 

אולם לפני שנפנה לָתגובה של ההורים, אביא שלוש דוגמאות קצרות, הממחישות סצנות אפשריות של  קשרים בין אחאים.

 

"בואי נשחק". ביקש יונתן בן ה-5 מאחותו חדווה בת ה-3:6. והיא נרעשת אל מול רצונו בחברתה, כמהה להכרה בקיומה, לְאות אהבה כלשהו ממישהו במשפחתה, משחקת איתו ברצון ב"אבא ואימא". הם עושים מעין אוהל מן השמיכה, ומתגפְּפים. זה נעים. זה רך, עדין. מסקרן. מרגש. להיות אבא ואימא מקנה תחושת-ביטחון ועוצמה מיוחדת.

ברקע נשמעת הטלוויזיה. שניהם קופצים ממקומם. התוכנית האהובה עליהם מתחילה בעוד דקות ספורות, ואין להם כל קושי להיפרד ממשחקם זה ולעבור למשחק אהוב אחר.

 

"בואי נשחק". ביקש רפי בן ה-15 מאחותו גלית בת ה-6. והיא נרעשת אל מול רצונו בחברתה, כמהה להכרה בקיומה, לְאות אהבה כלשהו ממישהו במשפחתה, משחקת איתו ברצון ב"אבא ואימא". הם עושים מעין אוהל מן השמיכה, ומתגפְּפים. זה נעים. זה רך, עדין.

...עד שהיא מרגישה  משהו קשה מנסה לחדור לפיה, והוא מדמה אותו בעבורה לסוכרייה. מבטיח שיהיה לה נעים.

הסדק נפער. היא לא רוצה. מביעה התנגדות. הוא משכנע: "אחר- כך נשחק באיזה משחק שאת רוצה"...היא מתרצה. הרי הוא, שכל כך רוצָה באהבתו, לא יפגע בה לרעה!. ואז... טעם מוזר, לא מוכר בפיה. היא מרגישה נחנקת. תחושת קבס קשה. פחד נוראי. לא מבינה. חוסר אונים שבָּרְמִיָיה. כעס. השפלה. אפסות . הוא סיים את 'המשחק' והלך לענייניו, לא קיים הבטחתו לשחק בָּמשחק האהוב עליה.

 

"בואי נשחק"!!! דרש רפי בן ה-15 מגלית בת ה-6. זוכרת את שארע בפעם הקודמת, היא מנסה להתחמק ממנו. הוא תופס בחוזקה את ידה, חוסם את פיה לבל תצעק וגורר אותה לחדרו. מוודא שאף אחד לא שומע, לא רואה.

בכייה החנוק ותחינתה המובעת בכל דרך אפשרית, אינם מפריעים לו לממש תשוקתו. משסיים, הוא מתרה-מזהיר "זה הסוד שלנו. אוי לך אם תספרי למישהו!". יוצא מן החדר, משאיר אותה בפחדה ובכאבה. בְּחוסר האונים. בָּבושה ובאשמה.


- פרסומת -

 

אם כך, אפשר שמגע בין אחאים יהיה בשפת הרוך ההתפתחותית, כפי שהובא בסיפור הראשון; אפשר שיהיה בשפת התשוקה והכוח, המתעלמת מצרכי האחר, מן האיסורים ומן החוק, כפי שהובא בסיפור האחרון; ואפשר שיתרחש בשתי השפות, כפי שהובא בסיפור השני. 

 

ועם אחת מהאפשרויות הללו, ההורים עלולים להיפגש.

 

 

בחוויה שלי, התגובה של ההורים יכולה להיות מחייה או הורגת עבור הנפגע/ת.

רונה אומרת :"אני רק רוצָה לראות את מבט עיניה. לדעת אם ידעה".

רונה עסוקה בעיקר בָּתגובות של אלו שהיו אמורים להגן עליה, ופחות בתגובות של המתעללים בה.

היא פיצלה את משפחתה, ועשתה דמוניזציה למתעללים. הדבר אִפשר לה לכעוס עליהם, ולא לְצָפּות מהם לדבר.

לעומת זאת – את בני משפחתה האחרים ראתה כ"נורמאליים" ואנושיים, ולכן גם ברי-השגה. רונה מקווה שהם לא יָדעו ולא שיתפו פעולה. לא פעם היא מביאה בָּטיפול ציפייה, שרק הבעת אמון והגנה מצידם תוכל להפיג את בדידותה.

הנזקקות שלה לאמה, מדגימה את הצורך הנואש של ילדים שנפגעו מינית, בהגנה ובתמיכה של ההורים.

אולם הורים אלו, לעיתים קרובות לא יכולים לספק צורך זה.

 

אנסה להשמיע את קולם של ההורים שמעורבים בטראומה זו.

הסיפור המקראי אודות אמנון ותמר (בשמואל ב, פרק יג) ממחיש את החוויה ההורית ואת תגובת השיתוק הבאה בעקבותיה. אמנון, אונס את תמר, אחותו מאב.

דוד האב, לא אוסף את תמר אל חיקו לאחר האונס, ולא נוזף באמנון.

בחירתו  של דוד היא פסיבית, ומתבטאת בְּגילוי תחושות של כאב או כעס בתוך עצמו. הוא לא מֵגֵן ולא מעניש.

הפרשנים רומזים, כי הפנה לתמר עורף ודחה אותה, מתוך תחושות אשם בלתי נסבלות. בדומה למקרה של רונה, דוד מתקשה לבחור בין ילדיו, ומתעלם מהנזקקות העצומה של תמר.

הטרגדיה בְּסיטואציה קשה כמו זו, היא העובדה שכל התייחסות של ההורה, עלולה להשאיר אחד מן הקרובים פגוע, לא מוכל, מקופח וננטש.

 

תגובתו של דוד אינה חריגה.

האח הפוגע, מעמיד את האח הנפגע, בָּמקום של ה"אין בחירה". בו-זמנית הוא שם את הוריו במצב של בחירה בלתי אפשרית.

מתוך הכאוס הרגשי העצום, המשפחה מנסה לעשות סדר בעולמה, אולם ההצפה הרגשית, בשילוב עם המבנה האישיותי של ההורים, שוללים לעיתים מההורים את היכולת להגיב ממקום שיענה על הצרכים המגוונים של כל בני המשפחה.


- פרסומת -

 

נדמה לי שרק מתוך חווית-עצמי אינטגרטיבית הורים יכולים להתמודד עם הכלת  שני ילדים, כשאחד  מהם פוגע מינית והשני נפגע.

אולם לצערנו נדיר לפגוש תגובות הורים מאוזנות. אם משום שההורים מעולם לא הגיעו ליכולת זו, ואם כיוון שכדי להתמודד עם הטראומה, הם נאלצים להשתמש באותן הגנות בהן משתמשים הפוגעים מינית.

באופן טראגי, ההורים הופכים כתוצאה משימוש בהגנות אלו (פיצול והכחשה) מִמֵגינים של ילדיהם לְפוגעים בהם- גם אם לא מדובר בפגיעה מינית. 

 

 

בקליניקה אפשר לפגוש מגוון של סגנונות התמודדות ותגובות של ההורים כשגילוי העריות נחשף:

השונוּת בתגובותיהם מושפעת מן המבנה הנפשי, מטיב הזוגיות, מהאינטראקציה עם ילדיהם, ומהיסטורית ההתעללות האישית שלהם. חלק מן התגובות עליהן נתעכב, מופיעות גם בָּאטיולוגיה ובדינאמיקה המשפחתית המביאה לגילוי עריות, אלא שנושא זה הינו כאמור מעבר למסגרת ההרצאה.

 

התגובה השכיחה ביותר היא חוסר נגישות רגשית ופיזית של ההורים.

נשאלת השאלה מדוע ההורים כפרטים וכזוג זקוקים להיעדרות זו?

לעיתים קרובות מדובר במשפחות עם קשר קונפליקטואלי בין ההורים מאז ומעולם. היעדרותם היא ביטוי לָעיסוק הטוטאלי בענייניהם הזוגיים, שלא משאיר להם פניוּת כלשהי לילדיהם.

מובן, שבמהלך העימות סביב הגילוי, והקונפליקט סביב הבחירה, לא ניתן לְצָפות שדווקא אז יגלו הורים אלו תעצומות נפש, ויהיו קָשובים לצרכי ילדיהם. ההיפך- אז היעדרותם בולטת עוד יותר.

 

בקרב הורים אחרים חוסר הנגישות, יתבטא בהיעדר קונפליקט או דילמה כלשהם. הבחירה כביכול ברורה להם, והעומד מן הצד חווה את הדיסוציאציה שהם מצויים בה.

ניתוק זה יופיע לעיתים קרובות כשִיחְזור, של מי שהיו בעצמם קורבנות לגילוי עריות.

אמו של חנן, למשל, התייחסה אל פגיעתו באחותו בטוטאליות מעוררת חרדה. היא דיברה עליו בסלידה מהולה בזעם, ראתה בו אויב, טענה שהוא דומה לכל הגברים, ולכן אין לבטוח בו, ודרשה שיוּצָא מן הבית ויושם בבית- סוהר מיידית.

היא לא יכלה  להפריד בין מעשיו למעשי הגברים האחרים בחייה, אשר התעללו בה מינית.


- פרסומת -

נראה כי יחסה הקשה לעצמה לא אִפשר לה להיות סובלנית כלפי האחר. תחושת העוול שנעשתה לה על ידי אביה והבאים אחריו, והשנאה הלא מעובדת שלה, לא אפשרו לה להשאיר לבנה מקום חיובי בתוכה, לצד גינוי מעשיו. היא התקשתה שלא לנדות אותו, סירבה להכילו ולחמול אותו.

 

 

תגובה מוקצנת אחרת של היעדרות נפגוש בקרב הורים, אשר מנסים לשמר את הזיקה החיובית לשני הילדים בו- זמנית. לרגע זו נשמעת התגובה האידיאלית, אולם מתוך החולשה שלהם, הם מוותרים למעשה על התפקיד ההורי, ומטילים אותו על הילד הנפגע. הם מצפים שהוא יחליט אם לאפשר לאחיו הפוגע להישאר במשפחה, ויפטור אותם מן הדילמה. בדומה לדוד,  הם בוחרים בעצם שלא לבחור, ובכך מתקיים  abuse נוסף העטוף במעטה של 'חופש בחירה'.

גם ההכחשה שאנו פוגשים לעיתים אצל ההורים, נמצאת בשרות ההיעדרות.                         

היא יכולה לנוע מגימודן של העוצמות הרגשיות אשר כרוכות בָּהתעללות, דרך הכחשתן ועד לְהכחשה מוחלטת של האירוע עצמו.

הגנה זו, אשר נראית לעומד מן הצד קשָה לעיכול, מאפשרת בריחה ומנוחה רגשית מן הסבל והמצוקה שההורים עוברים. בעזרתה, הם מתעלמים מן הדהבליואציה שהם חווים מרגע שילדיהם- שלוחותיהם לא פעלו על פי הציפיות שלהם,

ומתחושות-האשם על כך שבביתם התרחשה טראומה שכזו.

הם יטענו שמדובר במשובה של ילדים, בסקרנות מינית, או בחלק טבעי מתהליך ההתבגרות המינית. לפעמים הם ירגיעו את עצמם "הוא יתגבר, זה לא כל-כך נורא!"

 

בתגובות אלו  ההורים מונעים כמובן מן הילד הפוגע ומשאר בני המשפחה, את האפשרות להתעמת עם מלוא ההשלכות של ההתנהגות הפוגעת, ובכך הם אפילו מחזקים אותה. (נושא חשוב מאוד, אבל שייך לתחום של העבודה עם הפוגעים).

 

כאשר ההורים אינם נעדרים, הם עלולים להתמודד עם דילמת הבחירה בנקיטת עמדה חד-צדדית, נוקשה וטוטאלית.

אין להם, ואולי לא הייתה מעולם, היכולת לחוות את האבל והדיכאון אשר נגזרים מטראומה כה קשה של אובדן התמונה האידיאלית של ילדיהם. הם מפתחים תלות-יתר בילד האהוב, משתמטים מאחריות כלשהי לָסיטואציה הקשה שנוצרה, ומשליכים את כל הרוע על אחד מהילדים.

כשהם מפצלים ובוחרים באופן מוחלט בחלש (הנפגע), הם מתעלמים מכך, שהחזק לא "סתם" פגע בו. הם לא מְספקים לָ'חָזק' את התמיכה שהוא זקוק לה, על אף פגיעתו ולעיתים בגללה. וכך הם נוטשים את ילדם, והופכים להיות לפוגעים עבורו.


- פרסומת -

כשהם מזדהים קיצונית עם החזק שפגע, הפיצול פועל בָּכיוון ההפוך.

אביו של יוסף, לדוגמא, היה מאוים מאוד מפרידה אפשרית מיוסף, ומן השינוי בָּאיזון המשפחתי. לכן, הוא התנגד באופן נמרץ להוצאתו של יוסף מן הבית, והתכחש לָסימנים הברורים, שהוא עלול לפגוע שוב באחותו.

לעיתים קרובות גורמי החוק, נכנסים למשפחה, במטרה להגן על שלומו של הילד הנפגע.  הנטייה בדרך-כלל היא להוציא את הילד מהבית, כדי להפריד בין האחאים ולמנוע פגיעה נוספת. לצערי, לעיתים קרובות מדי, הילד הנפגע הוא זה אשר מוּצָא מן הבית.

הכניסה של  גורם חיצוני למשפחה, מֵפֵרה את האוטונומיה של ההורים, ומעוררת לעיתים תחושה של כישלון בָּהורות.

המשפחה נמצאת במשבר. לעיתים היא פוסט-טראומטית ואינה יכולה לדאוג לשלומו ולביטחונו של הקורבן. ברגעים אלה ההורים זקוקים יותר מכל להכלה, כדי שיוכלו להיות עבור ילדיהם על אף הכאוס המשפחתי.

 

יש גם הורים שמקבלים את החוק כביכול, אבל בָּהזדמנות הראשונה הם יגיבו ב- acting out מתוך חרדה פרנואידית מציפה, ומתוך צורך להילחם בתחושת הסירוס. תגובתם עלולה להיות לא מאוזנת ובעלת משמעות הרסנית עבור הילד הנפגע.

כך נהגו הוריו של סמי, אשר פגע באלון. הם אמנם צייתו להנחיית החוק להרחיק את סמי מן הבית, אבל בניסיון לאזן את חווית הדחייה של סמי, ולחוש-מחדש קומפיטנטיות הורית, הם נהגו לקיים את אירועי המשפחה המורחבת מחוץ לבית, עם סמי ובלעדי אלון.

אלון מצא עצמו, לא רק עם תחושות-אשָם כבדות, על שאחיו הבכור והאהוב הורחק מן המשפחה הגרעינית, אלא גם נענש בנידוי מכל קשר עם המשפחה המורחבת.

המסורת התרבותית המושרשת אצל ההורים, חיזקה את תהליכי הפיצול, ואפשרה להם  שלא לחוש אשמה עקב מעשיהם.

אפשר לומר, שהם הגיבו בְּ"תיקון" פרדוקסאלי, של קיפוח הנפגע והצהרת אמונים לפוגע.

בכך המשפחה הפכה ל"רעה" עבור אלון, מבלי שהייתה מחוברת כלל להשלכות של מעשיה. על מצב דומה, אני משערת, אמר היידֶגֶר: "האדם הרע אינו מודע לָרוע שהוא עושה, עבורו הזוועה היא אימפרטיב מוצדק, הכרחי. עובדה זו", הוא מוסיף, "הופכת את הרוע לרע יותר" ([5]).

 

 

וכמה מילים לסיום,

ראינו, שכאשר האיזון האישי והמשפחתי מופר בעקבות חשיפת גילוי העריות, ההורים מתקשים להכיל את ילדיהם האהובים, שנושאים מעתה תארים קשים של תוקף וקורבן, פוגע ונפגע. לרגע ואף יותר נשללת מהם היכולת הטבעית לתמוך בכל ילדיהם, והם ניצבים מול דילמת בחירה בלתי אפשרית.

הטראומה כה קשה ומשתקת, עד שחוויית ההורות "הכול-יכולה" נסדקת ומתערערת.

שפיטה והאשמה של ההורים מצד הגורמים הטיפוליים, מוסווֹת ככל שתהיינה, עלולות להיות הרסניות.

תחושה של היותם מותקפים על ידי אותם גורמים, עלולה רק להקצין את ההגנות שלהם, ולהפוך אותן לנוקשות יותר.

כפי שראינו, המשאלה שלהם ליציבוּת, לשקט ולביטחון מתבטאת לעיתים בהכחשת גילוי העריות, ובנסיגה מתפקידיהם ההוריים.

דווקא במצב קשה זה, ההכרה בהם כָּמטפלים הראשונים והעיקריים של ילדיהם, בעלי עוצמות הטיפול החזקות ביותר, עשויה להיות חיונית.

עבודה על קורבָּנותם, על הכאב, האשמה והבושה הכרוכים בטראומה, יאפשרו להם להכיל תחושות דמות של ילדיהם.

המאמץ לעזור להם לקנות מחדש או לראשונה שליטה על חייהם, ולאפשר להם לרפא את ההורות שלהם, יהווה להערכתי צעד ראשון רב-ערך עבור ילדיהם בתהליך הריפוי מן הטראומה.

לכן, עבודה טיפולית  איתם, היא לא פחות חיונית בעיני מאשר העבודה עם הנפגעים והפוגעים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 



[1] אחאים- ילדים שגדלים באותה משפחה, בין אם הם ילדים חורגים, ילדי אומנה, ילדים מאומצים או ילדים ביולוגיים.

 

[2] פסיכולוגית קלינית בכירה ומדריכה



ספרות:
[1] . Cole, E. (1982). Sibling incest: The myth of benign sibling incest. Woman in Therapy, 1 (3), 7949.

[2] . Finkelhor, D. (1980). Sex among sibling: A survey on prevalence' variety, and effects. Archives of Sexual Behavior, 9, 171-194.

[3] . Smith, H., and Israel, E. (1987). Sibling incest: A study of the dynamics of 25 cases. Child Abuse and Neglect, 11 (1), 101-108.

[4] . Canavan M. M., Meyer, W. J., Higgs, D. C.(1992). The female experience of sibling incest. Journal of Marital and Family Therapy. 129-142.
 
[5] היידגר, בתוך: נגהי, ק. פילוסופיה גרמנית ונאציזם-על חופש בחירה ומהות הרוע www.e-mago.co.il  .

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא: פגיעה מינית, ילדים, טראומה, הורות
ליטל להב ליסק
ליטל להב ליסק
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
עפולה והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), יקנעם והסביבה
עדי אלוני-מלמוד
עדי אלוני-מלמוד
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, פרדס חנה והסביבה
מיכל דיאמנט
מיכל דיאמנט
פסיכולוגית
מורשה לעסוק בהיפנוזה
שפלה, תל אביב והמרכז
מורן זיו אש
מורן זיו אש
עובדת סוציאלית
שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה
טליה בורשטין
טליה בורשטין
חברה ביה"ת
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
פטריסיה יודילביץ'
פטריסיה יודילביץ'
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון, פתח תקוה והסביבה

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ניצןניצן4/10/2006

ראייה נוספת. ריקי שלום
אשמח מאוד אם תסכימי להציג  את הרצאתך,כהתבוננות נוספת
בוודאי תהיה לכך תרומה .
בברכה ניצן

נעמה בר שדהנעמה בר שדה3/10/2006

הדברים לא כ"כ פשוטים-לריקי [ל"ת].  
ריקי שלום,
1.אשמח מאוד לקרוא את המאמר שכתבת, אודה לך אם תעבירי אותו אלי באמצעות המייל, או בכל דרך אחרת שנוחה לך.
 
2. ולהערתך-
אין בהרצאה משום ניסיון להקל ולו במעט על חומרת הפגיעה וסבלו של הקורבן. גם לא על אחריות ההורים, אולם כפי שאמרת "הדברים לא כל-כך פשוטים".
אין זה נכון בעיני להישאר רק בהתנהגות ההורים המנדים את הקורבן.
התנהגות זו קיימת לעיתים קרובות, ואף ניתנה לכך דוגמא בהרצאה. יחד עם זאת, היא אינה תוצאה בלעדית וישירה של "העדר אהבה או דאגה לקורבן", ובוודאי שאינה עומדת בסתירה לטראומה ההורית.
יש לזכור, כי הניסיון להיכנס באופן אמפתי לנעלי ההורים ולחוות את הקושי שלהם, אינו מבטל כהוא זה את קשיי הקורבן והפוגע- אשר שניהם ילדיהם.
אני מציעה להימנע מהיצמדות לראייה מצמצמת של אירוע כה מורכב וקשה. ההרצאה התייחסה לפן אחד בלבד של טראומה שיש לה פנים רבות. היא לא התיימרה לעסוק בנושא כולו.
אני שוב מזכירה את העובדה שההורים ישארו לעולם כאלה, והחלמת ילדיהם תלויה במידה רבה גם בהחלמתם.
נעמה.
 
 

צחי כהןצחי כהן2/10/2006

תגובה. תודה, אני אתחיל מהקשה דווקא:
1. איזה מבאס שקניתי את הספר באנגלית ועד שהבנתי משהו (במיוחד המודל הדינאמי המורכב של הרמן), כמעט זרקתי את הספר לכל הרוחות. ועכשיו מתברר לי שהוא תורגם לעיברית ועוד ב 1994. יא אללה, זה מזה מבאס. גם יקר גם אנגלית וגם מורכב. טוב נו קצת הומור.
2. שאלה: לאור "תחום עיסוקי" זמן-מרחב ומגע, רציתי לשאול את הדבר הבא: נניח שטראומה על רקע פולשנות מינית יוצרת בקע במה שאני מכנה זמן ומושג זמן פסיכולוגי". הרי יש קיבעון. האמת, מה שאני הייתי ושה כטכניקת התערבות זה לשלב רגרסיה לתקופת הפולשנות (זמן והגדרת זמן) ובמקביל הייתי מנסה ליצור חוויה מתקנת של מרחב, קרי מגע. אולי טיפול במגע.
שלבים: א. דיבור על מגע בין המטופל המותקף לבין ההורים
ב. מגע פיסי מלטף לחם בין המטופל לבין ההורים
ג. לא יודע אבל- דיבור על מגע בין האח התוקף לבין האח המותקף תוף דגש ע מרכיב האשם אצל שני הצדדים
ד. מגע חם ואוהב בין התוקף למותקף- אולי אוטופיה אבל לטעמי זוהי האנטי תזה הכי ברורה לחווית הכאב וחוויה מתקנת בין אחים שיכולה להיות בניהם "פרוצדורת שיקום"
נקודות למחשבה. ואשמח לתגובה.
צחי
ושוב למה לא הלכתי לאיזה בר בניו יורק וקניתי עוד ספר בפסיכולוגיה בבארנס אנד נובלס?

ריקי פינצי דותןריקי פינצי דותן30/9/2006

ראייה אחרת לגילוי עריו בין אחאים. נעמה שלום,  קראתי בעיון את הרצאתך. מהתנסותי הקלינית הדברים לא כ"כ פשוטים, ההורים אתם נפגשתי אינם כה אוהבים ודואגים לקורבן, אלא בסופו של דבר מנדים את הקורבן וכועסים עליה כי סבכה את המשפחה; למצער, אף דואגים משפטית לתוקף ומזניחים את הקורבן.
אשמח לשלוח לך הרצאה שהצגתי בנושא בעבר, שאינה רואה גילוי עריות במשפחה באור כה חיובי כלפי ההורים ולעומת זאת מדגישה את הפגיעה ארוכת הטווח בקורבנות.
דר' ריקי פינצי דותן

נעמהנעמה26/9/2006

טובים ורעים. ציפי,
החלוקה בין "טובים" ו"רעים" אינה פשוטה בחיים בכלל, ובמקרה של גילוי עריות בין אחאים בפרט.
אין ספק שהקורבן הראשוני זכאי לאמפאתיה מלאה.
אולם לא ניתן להתעלם מכך שיש קורבנות נוספים. האח הפוגע מעצם זה שהפך לפוגע. ההורים- אשר יתכן כי  בעברם היו  קורבנות לגילוי עריות או סובלים מפגיעות רגשיות אחרות. האחאים האחרים אשר חשים איום, קנאה, הזנחה וכיו"ב.
האם כל אלו אינם זכאים לאמפתיה ולטיפול?
וכמו שאמרתי במאמר- אם לא נטפל בהורים, הקורבן עלול לסבול מפגיעה נוספת על זו שנפגע על ידי אחיו.
בדרך כלל הוא זקוק להוריו ולמשפחתו, כדי שיוכל להשלים את התהליך הריפויי והשיקומי שלו, והוא זקוק להם כך שיוכלו להיות עבורו, באופן המלא ביותר. לשם כך  עליהם לעבור תהליך טיפולי, אשר חייב לכלול גם אמפתיה לקשייהם ולמצוקתם. אמפתיה אינה אומרת חיזוקם ואישורם של תהליכים פתולוגיים, פוגעניים או מזניחים.

נעמהנעמה26/9/2006

נושא המאמר. עלמה שלום,
המאמר (במקור- הרצאה שתוחמה בזמן) לא התכוון לעסוק בדינאמיקה של גילוי עריות בין אחאים, אלא בטראומה ההורית.
יחד עם זאת, ניתן לראות באינטראקציה המשפחתית ובתגובת ההורים (הכוללת ככתוב חוסר נגישות של ההורים, שיחזור, הכחשה...), כדינאמיקה משנית, אשר מסייעת לגילוי העריות להתרחש ובוודאי להימשך.
בהחלט מן הראוי להקדיש מאמר נפרד לדינאמיקה הראשונית האחראית להתרחשות גילוי עריות בין אחאים.
אגב, במאמר "ניצול מיני במשפחה-היעלה על הדעת?" אשר פורסם באתר הנוכחי, התייחסתי אומנם לעמדת ההורה הלא-פוגע כאשר מתרחש גילוי עריות הורה-ילד, אבל חלק מן הכתוב רלוונטי גם לשאלתך.

ציפיציפי26/9/2006

אוירה משפחתית של אינססט ,כמצע פורה לגילוי עריות בין אחאים. לדידי האמפטיה היא לאחאים .הם חווים את הטראומה. הם שגדלים באוירה משפחתית של אינססט שמאפשרת התרחשות של התנהגות של גילוי עריות.

עלמהעלמה24/9/2006

אוירת אינססט במשפחה. לצערי לא ראיתי במאמר התיחסות לאוירה המשפחתית,ולשדרים,נורמות ,גבולות ,העברה בין דורית,הזדהות השלכתית ועוד,כפונקציה המהווה קרקע פוריה לצמיחת גילוי עריות בין אחאים.מאמרך אינו מתיחס לכך,ולכן לוקה בחסר!

נעמה בר שדהנעמה בר שדה23/9/2006

בחירה בלתי אפשרית. צחי חג שמח,
תודה על התייחסותך למאמר.
אתחיל בקל ביותר-
1.   ספרה של ג'ודית הרמן "טראומה והחלמה", אכן מעולה, ורלוונטי לנושא הטראומה והפוסט טראומה. הוא תורגם ע"י אלי שאלתיאל, והוצא לאור לראשונה בהוצאת עם עובד ב-1994.
2.   לגבי הבחירה הבלתי-אפשרית-
בהמשך לנכתב במאמר- הורים לשני ילדים, אשר פוגעים מינית אחד בשני, צריכים להתגבר על הנטייה הטבעית "לבחור צד". עליהם לגייס אמפתיה גם לילד הנפגע וגם לילד הפוגע. לעיתים קרובות מדי מופנה כעס כלפי הנפגע מעצם כך שהתלונן והכניס את המערכת המשפחתית למצב כאוטי מכאיב, חסר שליטה, חסר אונים, רווי באשמה והאשמה.
הם ניצבים גם מול דילמות קונקרטיות אכזריות, כמו הצורך לדווח על מה שקרה במשפחה לפקידת סעד או למשטרה, ו/או להוציא את אחד מילדיהם מן הבית, כדי שהפגיעה לא תמשיך.
כל בחירה שייעשו תכאיב למישהו, ובוודאי לעצמם. מערכת התגובות וההחלטות מורכבת ומסובכת ביותר. תמיד יש "אבל" ובמובן הזה אין "בחירה טובה", ולכן היא נחווית בעיני כ"בלתי אפשרית".
3.     לגבי טכניקות התערבות ופרוגנוזה-
        כמי שעובדת על פי הגישה הדינאמית, הטכניקה אינה שונה. מבחינת ה-setting חשוב בעיני שכל הגורמים המעורבים במשפחה יהיו בטיפול: הפוגע, הנפגע, האחים שלא נפגעו וההורים.
        אופיו של המערך הטיפולי המורכב, תלוי במקרה הפרטיקולרי- בדיקת הצרכים והיכולות וההתכווננות אליהם.
לגבי פרוגנוזה- על פי גישתי, לא מדובר בטיפול קצר מועד. חל שבר משמעותי וקשה במשפחה. בדרך-כלל אנחנו לא מדברים על תקיפה חד-פעמית של תוקף זר, אשר נענש ומורחק פיזית מן הפוגעת, והאיום הפיזי של מפגש או פגיעה נוספת צומצם עד בוטל. הצלקת הנפשית של פגיעת האח (אשר בד"כ היא פגיעה מתמשכת) עלולה להיות קשה יותר. כמו כן, לא ניתן להתעלם או לבטל את קיומו הפיזי, אלא אם כן הוא מוקא מן המשפחה המצומצמת והמורחבת.
הרבה תלוי גם במועד בו המשפחה הגיעה לטיפול. כמה היא לוותה מקצועית מייד עם חשיפת גילוי העריות, האם המענה הטיפולי הלם את הפסיכופתולוגיה והצרכים, האם מדובר בטראומה או שמא בפוסט-טראומה.
העוסקים בטיפול בטראומה ופוסט טראומה לא מדברים בד"כ על החלמה מלאה. תמיד תישאר צלקת. נשאלת השאלה עד כמה היא תהיה 'דלקתית', פעילה, כזו שלא ניתן להתעלם ממנה, כזו שמכתיבה את התנהלות ה'מצולק'.
מצבה של הצלקת תלוי בחומרת הפגיעה, כוחותיו של ה'מצולק', מיידיות המענה הטיפולי, התאמתו ומיצויו.
נעמה
 
 

צחי כהןצחי כהן21/9/2006

הספר. טוב האמת ספר מעולה. ממש עבודת מופת.
TRAUMA  ans recovery
The aftermath of violence- from domestic abuse to political terror
Judith Herman, M.D.
הוצאת- basic books

צחי כהןצחי כהן21/9/2006

מאמר מעולה. נוש מצמרר ולכן ראוי לדיון. קצת שאלות:
1. ראשית למה את מכנה את זכות בחירת ההורה כבלתי אפשרית?- הרי בכל התהליך המורכב הזה- ברגע שההורה ניזרק לסיטואציה הוא פועל. הוא אקטיבי. אולי, הוא מזדהה עם החלש ובכך מחזק עצמו עם התמודדות עם הילד התוקף? אולי בכך שהוא שם עצמו (ההורה) הוא משקף ל"חזק" אני מתנער ממך ועכשיו אתץה לוקח  (לרגע) את האחיות ובכך מביא לפורקן של אשם ומודעות אצל התוקף.
2. ברור שיש לזה המון ספקולציות אבל אשמח לדעת על טכניקות התערבות בסוגייה זו, ומהי הפרוגנוזה.
אגב יש לי ספר מעולה שקניתי לפני 5 שנים אני אכתוב לך (רק שאמצא אותו).
צחי

עילום שםעילום שם21/9/2006

מאמר מעניין ומרחיב את הדעת. היה לי מאוד מעניין לקרוא את המאמר בתור פסיכולוג מתחיל ,בתור אדם שנתקל בחייו במקרים כאלה ובתור הורה.
תודה רבה