פסיכולוגיה עברית

×Thomas SUBTIL
Thomas SUBTIL ©
זכור אותי

מאמרים

"והעיקר לא לפחד כלל"? – טיפול נפשי ומלחמה

אנחנו כבר בשבוע השלישי למלחמה בלבנון, ומטבע הדברים, בשעות הטיפוליות עולים יותר ויותר תכנים הנוגעים למציאות החיצונית והפנימית בהתמודדות עם המלחמה. אחד ממטופליי עסוק מאוד לאחרונה ברגש הפחד, והוא לא לבד. להפך מהמצופה, ניסיוני מצביע על כך שככל שהמטופל סובל יותר מקשיים רגשיים, המציאות החיצונית (והמלחמה בכללה) תעסיק אותו פחות, לא משום שהיא אינה מפחידה, אלא משום שהשואה הפנימית שאיתה הוא צריך להתמודד לא מותירה לו שמץ של אנרגיה להתמודדות עם מציאות חיצונית קשה. ומצד שני, ככל שהמטופל בריא יותר בנפשו, המציאות החיצונית תתפוס חלק גדול יותר בפנורמה הנפשית שלו.

מתפרסם מ 31/7/2006 | 17,447 צפיות

תגיות: |

"והעיקר לא לפחד כלל"? – טיפול נפשי ומלחמה

פסיכולוג מתמודד עם פחד

 

 

אנחנו כבר בשבוע השלישי למלחמה בלבנון, ומטבע הדברים, בשעות הטיפוליות עולים יותר ויותר תכנים הנוגעים למציאות החיצונית והפנימית בהתמודדות עם המלחמה. אחד ממטופליי עסוק מאוד לאחרונה ברגש הפחד, והוא לא לבד. להפך מהמצופה, ניסיוני מצביע על כך שככל שהמטופל סובל יותר מקשיים רגשיים, המציאות החיצונית (והמלחמה בכללה) תעסיק אותו פחות, לא משום שהיא אינה מפחידה, אלא משום שהשואה הפנימית שאיתה הוא צריך להתמודד לא מותירה לו שמץ של אנרגיה להתמודדות עם מציאות חיצונית קשה. ומצד שני, ככל שהמטופל בריא יותר בנפשו, המציאות החיצונית תתפוס חלק גדול יותר בפנורמה הנפשית שלו.

המטופל נמצא איתי 4 שנים בטיפול פסיכותרפויטי אינטנסיבי. זהו גבר מבריק בעל תואר שלישי. הוא הגיע אליי עם בעיה רגשית חריפה. לפני כשבוע הוא נכנס שמח וצוהל לחדר, ואמר שהוא רוצה לנסוע לחיפה ולקריית שמונה ולטייל בָּרחובות, כי זה נראה לו מרתק, והוא לא מבין מדוע אנשים מפוחדים ויושבים במקלטים. הייתה לי הרגשה כאילו הוא מתייחס לפצצות שנופלות ביישובי הצפון בדומה לאופן שבו הישראלים מתייחסים לשלג היורד בירושלים או בחרמון, כשכולם נוסעים בהתרגשות ליהנות ממנו.

היה ברור שהפחד הוא ממנו והלאה. ואכן, כששאלתי אותו אם אינו פוחד קצת, הוא ענה לי ביהירות זחוחה, "מה פתאום? מה יש לפחד? הרי הסיכוי להיפגע הוא כמו הסיכוי לזכות בלוטו".

הוא פנה אליי בהתרסה, "אל תגיד לי שאתה מפחד". עניתי לו שאני כן חושש במקצת, וכן מודאג לפעמים (לא רציתי לחשוף את הפער הגדול בין העמדה הרגשית שלו לזו שלי, ולכן לא הודיתי בפה מלא שאני מפחד – מה שהיה עלול להרחיק אותו מהרגשת הפחד ולא לקרב אותו אליה).

בהמשך ליהירות הבוטה שנקט, הוא אמר שאינו מאמין לי, ושזו בטח מניפולציה טיפולית, ושבכל מקרה, "כמו שחשבתי, גם אתה לא באמת מפחד".

 

בימים האחרונים חוזרים וצפים בזיכרוני אירועים והתרחשויות ממלחמת יום הכיפורים שבה השתתפתי. אחד האירועים שחוזר ועולה, וקשור לפחד, גם חזר והציף אותי בשיחה הזו עם הפציינט.

הרגשתי שאני במבוי סתום, שהמטופל מבוצר מאוד ואיני מצליח לגעת בו. חלפו בי מחשבות ותחושות של חוסר אונים וחוסר קומפטנטיות, ושאלות נוקבות עלו בי באשר לשאלה איך מלמדים אנשים בכלל, ובפרט אנשים חסרי עוגן קיומי, לפחד, להתבייש, להיות עצובים – או במילים אחרות, להרגיש. אריאל הירשפלד, בספרו האחרון "רשמים של התגלות", כינה מצב דומה כמעבָר "מלִחיות ליד החיים, ללחיות בתוך החיים". 

 

במונחיו של הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון, הייתי מנסח את מעמדי המנטלי לגבי ההסברים שהבאתי כאן, כמצב של ידיעה והבנה קוגניטיביות. אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי שלי ממלחמת יום הכיפורים, שאותו אני ממשיג כהיות חי במלאות את הרגש שאותו אני מנסה להסביר. לא רק הבנתי ויכולתי להמשיג את רגש הפחד ואת התשתית התיאורטית שלו, אלא הייתי הפחד, פחד המוות, הייתי חוסר האונים המוחלט. בה בעת הייתי גם שיקול הדעת והבקרה של הפחד, וגם, לפחות באופן חלקי, הייתי תיחום הפחד וההתגברות עליו.

 

באוקטובר 73' פרצה בארץ מלחמת יום כיפור. ככל שנקפו השעות, מרגע שנודע לנו על פרוץ המלחמה, התחושה הייתה שלא מדובר ב"עוד מלחמה", אלא שישראל נלחמת על עצם קיומה והישרדותה. בצהרי אותו יום התייצבנו, חברי איתן ואני, במסוף אל על בשדה התעופה קנדי בניו יורק, ובסוף אותו לילה הייתי כבר מחוייל ומוצב ברמת הגולן בפלוגת חרמ"ש של חו"לניקים. לאחר עשרה ימי לחימה קשים ברמת הגולן הצטרפתי לפלוגה שירדה לסיני. באותו לילה, חצינו את תעלת סואץ ונקלענו למארב קטלני של יחידת קומנדו מצרית שהתמקמה על סוללת עפר גבוהה בעוד אנחנו שרועים כ-20 מטר מתחתיהם ללא מסתור. היחידה המצרית המטירה לעברנו אש אוטומטית רצופה. היינו כברווזים במטווח. המארב נמשך ערב ולילה שלמים (משבע בערב ועד חמש בבוקר שלמחרת, כאשר כוחות חילוץ של שריון וחי"ר הגיעו לעזרתנו) ולקראת הבוקר, מתוך הפלוגה שמנתה כחמישים חיילים, למעלה ממחצית הכוח נהרג או נפצע. באותה מלחמה, ובמיוחד באותו מארב עקוב מדם, למדתי את אחד השיעורים החשובים בחיי. הפלוגה שאליה סופחתי הייתה מורכבת מחיילים בעלי רקעים שונים שלא הכירו אחד את השני. בין החיילים היו שני לוחמים גבריים מאוד, מיחידות מובחרות, שששו אלי קרב. אני זוכר שהתפעלתי וקינאתי בחזות החסונה שהפגינו. הם היו מאצ'ואים אמיתיים, חזקים ושופעי ביטחון עצמי. אך מה שקרה לשני החיילים האלה בזמן המארב הקטלני השאיר אותי פעור פה. דווקא הם, שני החיילים הסופר-גבריים, לא הצליחו להתמודד עם חוסר האונים וסכנת המוות שריחפה על ראשנו. אחד מהשניים קם באמצע המארב והתחיל לברוח, מה שהסתמן כפעולה התאבדותית גרידא כי היינו תחת אש רצחנית, והוא אכן נורה ונהרג מייד.  הלוחם השני נכנס למצב של הלם והחל לרייר. בכוחות משותפים טיפלנו בו והצלחנו להצילו מחנק ומוות בטוח. במשך שבועות ארוכים הייתי טרוד בניסיון להבין מה בעצם ארע שם ונתקלתי במה שנראה לי בזמנו כפרדוכסים בלתי פתירים. בזמן ההתקפה, היינו אני וכמה אנשים קרובים לי במצב של פחד חריף. באותו לילה שליטתנו בסוגרים הייתה לא יותר ממשאלה. לימים הבנתי שהיכולת שלנו לפחד היא היא זו אשר שמרה עלינו מפני אובדן שליטה וכניסה למצב של הלם, שבנסיבות כאלה, כאמור, היה עשוי להיות בעל השלכות קטלניות. למעשה האפשרות לפחד שמרה על שפיותנו. שני הלוחמים שלא יכלו לפחד, בשעת מבחן – התרסקו. שנים לאחר מכן יכולתי לנסח לעצמי את ההבנה שברוב הפעמים, אנשים שיש להם יכולת לפחד, למעשה מפחדים פחות מאנשים ש"לא מפחדים בכלל". דבר זה היה בעבורי תגלית מרעישה. במקביל למדתי גם שרגשות תסכול, חרדה, אשמה, בושה ודיכאון הם מהרגשות הקשים ביותר לשאת. בני אדם ייצאו מגדרם – יקמטו את המציאות ויעוותו את התפיסה – כדי להימנע מלבוא במגע עם רגשות אלו. ההבנה שהתגבשה במשך השנים אצלי הייתה שאנשים שאינם יכולים לשאת כאב נפשי, ככלות הכול סובלים יותר מכולם.

(מה שאומר שכאב נפשי שונה באופן מהותי מסבל. לא אחת אנו נפגשים בסבל שקשה לתאר, במיוחד אצל פציינטים גבוליים ופסיכוטיים, אך לדעתי חייבת להישמר ההבחנה המבדלת בין סבל, גם אם קשה מנשוא, ובין כאב נפשי)

אחרי שנים רבות של עבודה טיפולית אני משוכנע שישנו קשר הדוק בין היכולת של האדם לשאת כאב נפשי (חוסר אונים, חרדה, אשמה, דיכאון) לבין בריאות נפשית והאפשרות לחיות באמת ולא רק לשרוד. אחד התפקידים העיקריים של המטפל, לדעתי, הוא לאפשר למטופל לחוות כאב נפשי גדל והולך מבלי שהרצפה של הקיום הנפשי שלו תקרוס (שלא יחווה, כמו שהפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט חזר והדגיש, רה-טראומטיזציה). אני נזכר באחד ממטופליי שבילדותו (בגיל 10) חלה במחלת הסרטן ובמשך מספר שנים היה נתון בסכנת מוות. הוא כינה קטעי זמן רבים בשנים הללו של מחלתו "סרטים אילמים, ללא כתוביות רגשיות". על משקל המושג 'הלא-נחשב הידוע'  (unthought known) של הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס, וכן בהמשך להסברו מאיר העיניים של עמיתו דונלד סטרן לאותה תופעה ("Unformulated experience"), בתיה ואני מכנים תופעה זו בשם 'נחווה שלא הורגש' (unfelt experienced). הדרך היחידה שבה יכול מטפל להפשיר חלקים אלה היא על-ידי נוכחותו כאובייקט מתמיר, המוכן להתחלק בעומס של עוצמות רגשיות בלתי נסבלות. במהלך הטיפול כאבתי עם הילד חולה הסרטן שהוא היה, בכיתי ופחדתי איתו. הוא חלק עמי את הבושה על היותו פגום, העלבון של היותו חריג, ויחד עברנו את השואה הזאת. המטופל עבר את השואה בפעם השנייה, אבל חי אותה בפעם הראשונה. ישנם כאבים בחיים, ובמיוחד בזמני משבר, שמערכת העיכול המנטלית הילדית אינה מסוגלת להתמודד איתם, ואלו כאבים שניתן  יותר לשאתם בשני לבבות.

 

ההיזכרות הזאת העציבה אותי והרגשתי יותר רפוי, חסר אמביציה להביא את הפציינט לכך שיוכל לחוש את הפחד. הייתי יותר עם עצמי ואיתו בפחדיו, ובמובנים מסוימים החזקתי את הפחדים עבור שנינו. מבחינת הידיעה וההבנה הקוגניטיביות, הסיטואציה ברורה למדי: זהו ההבדל בין הכחשת הפחד לבין התגברות עליו (במובן של החזקה). מבחינת ההוויה הרגשית המלאה, אני מאמין שחייתי את הפחד של שנינו. נזכרתי שלפני כשלוש שנים, המטופל הזה צלצל אליי (הפעם הראשונה והיחידה שעשה זאת לאורך כל שנות האנליזה) בפאניקה, שהבחורה שהוא יצא איתה לדייט "התנפלה" עליו וניסתה לנשק אותו. הוא אמר שהרגיש שאיזו מפלצת מעולם אחר עומדת לטרוף אותו. יומיים לאחר אותו מקרה, הוא פנה אליי בשעת אנליזה ואמר לי שהפה שלי מסריח ושאם אני לא אעשה משהו עם זה, אז הוא לא יוכל להישאר באנליזה (אני מניח שאיני צריך לפרט את עוצמת הפחדים הפסיכוטיים בשני המקרים שהפה הטורף של הבחורה ושלי עורר אצלו).

 

הזיכרונות האישיים שלי מן המלחמה, בנוסף לזיכרונות של פחדיו הפסיכוטיים של הפציינט שלי ויכולת העיכול המנטאלי הנמוכה שלו, גרמו לי לומר לו, בנימה נוגה משהו, שכולנו צריכים ללמוד לפחד, וכנראה חייו עדיין לא יצרו את התנאים המתאימים ללמוד זאת. אמרתי לו שהוא כנראה יצטרך זמן נוסף כדי ללמוד לפחד. אמרתי לו שאני בהחלט מבין את זה, שהרי זה באמת מפחיד מאוד לפחד. הוא ענה, "התחלת שוב לבלבל אותי? כל חיי למדתי איך לא לפחד, והנה אתה בא והופך את הקערה על פיה, ואומר שאני צריך ללמוד איך לפחד...". אמרתי לו שהוא צודק, וזה אכן מבלבל.

 

בהמשך השבוע יכולנו לדבר גם על מטפורה שאני לעתים משתמש בה בסוג כזה של דינאמיקה – "מה יותר חזק, מוט מפלדה קשיחה או מוט מפלדה גמישה"? הייתה לי הרגשה שאולי הצלחנו להרחיב, במילימטרים ספורים, את הנגיעה בפחד.

 

אני מאחל לכולנו להחזיק מעמד, ובמיוחד הצפוניים שבינינו. ואולי, כמו שאמרתי, לא רק שמותר לפחד, אלא שהפחד בימים כאלה שומר על שפיות הדעת ומונע פאניקה. אין לי ספק שהפחד הוא ששמר על שפיותי שלי במהלך מלחמת יום הכיפורים והגן עליי מפני הכניסה להלם קרב.

ד"ר מיכאל שושני

פסיכולוג קליני בכיר ופסיכואנליטיקאי

מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו

shoshani@013.net

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שושני, מ. (2006). "והעיקר לא לפחד כלל"? – טיפול נפשי ומלחמה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 18/2/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=908

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עילום שםעילום שם21/9/2006

לדוקטור שושני - שאלה.

מאמר מעניין ומלמד וכתוב בצורה כנה

לפי הבנתי אותם אירועים במלחמת יום הכיפורים השפיעו רבות על הגישה שלך בנושא של טיפול בבעיות רגשיות.

השאלה שלי היא , האם פסיכותרפיסט יכול להפנים את הגישה הזאת רק מקריאה בספר? או שאין תחליף לחוויה עצמה?

האם היית יכול להיות מטפל מצוין ללא הארועים הקשים שעברת?

האם ספר הלימוד יכול להחליף את החוויות והארועים והמשברים שאנו חווים?

נתקלתי לאחרונה בשני סטודנטים צעירים לתארים מתקדמים בפסיכולוגיה קלינית , סטודנטים מבריקים מבחינה אקדמית אבל כאלה שהספיקו לחוות מעט מאוד (מפאת גילם הצעיר) - לפי ראות עיניי מטפלים כאלה שחוו הכל דרך ספר הלימוד לא רק שיתקשו לעזור אלא עלולים גם להזיק.

לדעתי , היה כדאי לשנות את שיטות הסינון לתארים מתקדמים שמובילים לקבלת תעודת מטפל.

אפילו להכניס גיל מינימום או לפחות להעדיף אנשים ש"עברו משהו" בחייהם על פני ממוצע ציונים .

 

 

 

יעקביעקב16/9/2006

תגובה למגיב הקודם.

שלום
 
  קראתי מאמרו של ד"ר מיכאל שושני והתגובות
 
  מצאתי המאמר מענין מאד ומבהיר באופן מפתיע ,שרגש הפחד מסייע לעיתים (כנראה במצבים קיצוניים ) מפני שבירה מוחלטת
  אינני מהתחום המקצועי הזה, אלא סתם קורא מתעניין, שהגיע למאמר .מצאתיו טוב , מעבר להבהרת ה"פרדוקס " שבפחד :
א.לא ארוך וכתוב בשפה עממית המובנת לכל קורא ממוצע.
ב. מבהיר על ידי דוגמא אישית חושפנית ומענינת את המסר במאמר בצורה פשוטה וברורה.

ברצוני לשבח ולהודות לד"ר שושני על כתיבה זו ולעודד גם אחרים לכתוב ולהבהיר סוגיות  פסיכולוגיות  באופן פשוט וברור כמוהו.

איני מבין מדוע ("למיכאל שושני וחברים " ) התרגזת. ? מדוע מפריע לך שאחרים (כולל . חברים ) מפרגנים לכותב דבר מעניין. אולי מישהו יוכל להבהיר שאלה זו בצורה פשוטה ומעניינת ?

שנה טובה
יעקב

יעקביעקב16/9/2006

תגובה לקודם על תגובתו למאמר בנושא הפחד.

Philip Bromberg, PhDPhilip Bromberg, PhD7/9/2006

"You may be as brave As you make believe you are".

 

Philip M. Bromberg, Ph.D.

300 Central Park West

New York, N.Y. 10024

 

 

 

 

September 3, 2006

 

Dear Michael,

 

         Your "short note," like most of what you write, is very moving and beautifully expressed.  As with most things that have aspects too hot to fully process, the ability to access a "writer self-state" helps.  The question of how useful "fear" is, and the ways the mind manages it when it is not, interests me too, as you know,

        

         I’ve long been fascinated by the complex relationship between human evolution and the emotion of fear —that fear serves as an evolutionary danger signal that is adaptive to survival, but when unable to be regulated can overwhelm the mind’s very capacity to think and act adaptively.  It is this paradox that I believe underlies the fact that dissociation, a normal function of the mind in everyday life, is also enlisted as a defense against psychological trauma.  Defensive dissociation is automatically triggered in the face of actual or potential trauma  — meaning the threat of negative affect that could overwhelm the mind’s ability to think adaptively. By sequestering the negative affect (in this case, fear) in a separate self-state that is not allowed access to consciousness, the mind’s pragmatic ability to function cognitively is not only preserved, but is endowed with user-value as a survival “tool.”  But human beings are never simply robots of evolution.  The cost of defensive dissociation becomes huge, and is inevitably experienced by some part of the self as a cure that is worse than the disease, which is why even “difficult” patients are willing to become patients in the first place.  People are never totally ready to passively give up the right to live their lives with spontaneity and creativity in order to assure permanent protection from trauma.  They want BOTH,  and a therapist will always be hearing from different parts of self, each with its own agenda as to what the goal treatment is supposed to be about.

        

         Okay. What about the issue of managing fear?  I’ve just published a new book with The Analytic Press, titled Awakening the Dreamer: Clinical Journeys.  If you have had a chance to look at it, you may recall that in Chapter 1 [“Introduction”] I talk about how one’s capacities in a given situation can be reshaped in the blink of an eye when the state of mind organizing one’s self-perception shifts.  I used Oscar Hammerstein's  lyric to “I Whistle a Happy Tune” from the show The King and I (Rogers and Hammerstein, 1984) to illustrate how our evolutionary endowment enables us to survive situations where fear needs to be managed "or else."  Doing things like seeing patients or writing are, I believe, versions of this, but not as dramatic, and not always possible in many situations. But, whatever the technique one uses, it has to do with switching self-states, and the reason I felt Hammerstein's lyric to be so wonderful is that almost everyone who hears it knows the phenomenon personally; they don’t need scientific evidence to support it.  What follows below is taken from that chapter in case you don't recall it and don’t have it available:

 

Whenever I feel afraid

I hold my head erect

And whistle a happy tune

So no one will suspect

I’m afraid.

 

While shivering in my shoes

I strike a careless pose

And whistle a happy tune

And no one ever knows

I’m afraid.

 

The result of this deception

Is very strange to tell

For when I fool the people

I fear I fool myself as well!

 

I whistle a happy tune

And ev’ry single time

The happiness in the tune

Convinces me that I’m not afraid.

 

Make believe you’re brave

And the trick will take you far.

You may be as brave

As you make believe you are.

        

         Is it really possible that “You may be as brave as you make believe you are”?  Is it really possible to do better on a task that tests brainpower if you first make believe you are a college professor?  The answer seems to be mysteriously “yes.” The mystery lies in what is meant by “making believe” and in what takes place in the mind and brain between the end of “pretending to be” and the start of really being.

          

         Consider, for example, those dissociative patients who in the midst of telling you what they feel happened to them suddenly start to feel that they are pretending, that they are making the whole thing up, and who sometimes experience internal voices telling them that they are lying.  And then there are those people who perform beyond their capacities in an emergency and when the emergency is over talk about the experience with a strange sense of distance from it.  If they are pressed for details they look as if they are being modest, but from another vantage point they look as if they truly don’t know what you are talking about when you describe them as brave.  This, of course, includes war heroes who disclaim that they did anything special and who are assumed to be simply “modest” when they say so—modesty being a renowned virtue of heroes.  In both these examples it is possible to feel how tenuous is the distinction between what we pretend and what we are.

        

         To put the question another way, when you become brave are you still “making believe?”  I think not.  Somehow, you have achieved the ability really to be brave even though it starts as pretense.  This phenomenon has captured my interest.  Whistling a happy tune in a state of fear makes the mind “blink,” and during the blink, dissociation facilitates a self-state switch in the direction provided by the “careless pose” of Hammerstein’s lyric. You now are brave because the self you have become is organized by bravery.  Similarly, I suggest that the phenomenon of dissociative self-state shifts is what takes place during the “blink” to which Gladwell (2005) refers in his title, the phenomenon that led to his belief in the “power of thinking without thinking.”

        

         It can begin with “pretense” (whistling a happy tune).  Then, the “happiness in the tune” becomes your happy tune because it is you who is whistling it.  (The same point will be developed in Chapter 3 with regard to the relationship between reader and author, whereby the permeability of boundaries between self-states can allow an author to become your author).  When it is no longer “a” happy tune you are whistling, but “your” happy tune, you are no longer pretending not to be afraid; your self-state has become one in which you are genuinely no longer afraid.  It has become organized around a new affect, a new dominant affect that has become the core of a discrete self-state that is adaptively dissociated from the other “frightened self.”  The important point is that when any self-state switches to a new one, all the variables comprising the former self-state are changed in the new self-state.  Putnam (1988) emphasizes that mental states are

self-organizing and self-stabilizing structures of behavior. When

a transition (switch) from one state of consciousness to another

state of consciousness occurs, the new state acts to impose a

quantitatively and qualitatively different structure on the variables

that define the state of consciousness. The new structure acts to

reorganize behavior and resist changes to other states. . . . [S]witches

between states are manifest by non-linear changes in a number of

variables. These variables include: 1) affect; 2) access to memory,

i.e., state-dependent memory; 3) attention and cognition; 4) regulatory

physiology; and 5) sense of self.  [p. 25]

        

         The person becomes in effect a new “self,” and the qualities that organize that new self are consistent with a new dominant affect.  Keep in mind that all this is taking place through a normal dissociative process.  That is to say, because each new self configuration is sequestered from the others, the individual is not likely to be aware of an inconsistency that has any personal relevance nor is it likely that self-reflection on the switch itself will occur.

        

         In the example of “whistling a happy tune” the affect that organizes the new self is not simply “happiness” per se.  It is part of a self-state that is better able to counter the intrusion of fear in the face of danger or adversity.  It is a special kind of happiness that embodies a sense of purpose as a central feature.  The person is aware of the danger but is now ready to face it.  The danger is now a trigger for action that others define as “courage.”  I am not saying that I disagree with those who so define it.  “Willingness to face danger” has become the context for a new self-state to exist with authenticity.  The person is not pretending to be unafraid.  He is no longer trying to be brave.  He is in fact not trying to “be” anything; he is now just “himself.” But because that self-state is dissociated, it functions without input from other parts of the self that could potentially interfere with his ability to take on the difficult task at hand.

 

         All well and good.  But a problem can arise if the new self-state remains dissociatively preeminent for too long.  That is, if the “unafraid me” that has emerged as a substitute for potentially unadaptive fear holds center stage for too long, the person will be denied access to parts of his self that can feel fear, and he may eventually place himself in danger because courage without the capacity for reflectiveness can easily become foolhardiness.  In most cases, however, the person does eventually allow the dissociated “unafraid self” to return to what Taine (1871, cited in Whyte, 1960) called “the far-off backstage” when the emergency is over. The “happy tune” has served its necessary adaptive function and when the danger passes, interestingly enough, the unafraid self tends to become relegated to “not-me,” because it no longer feels personally like him.  This is where the “modesty” of heroes begins.

        

Bromberg, P. M.  (2006),  Awakening the Dreamer: Clinical Journeys.  Mahwah, NJ: The Analytic Press.

Gladwell, M. (2005), Blink: The Power of Thinking Without Thinking.  New York: Little, Brown & Co.

Putnam, F. (1988), The switch process in multiple personality disorder and other state-change disorders.  Dissociation, 1:24-32.

Rogers, R. & Hammerstein, O. (1984), “I whistle a happy tune” from the show The King and I.

Whyte, L. L. (1960), The Unconscious Before Freud.  Garden City, NY: Anchor Books, 1962.

 

 

Warmly,

Philip

 

Dr. Bromberg is a Faculty member & Training and Supervising analyst at the William Alanson White Psychoanalytic Institute, NYC, and a Clinical Professor of Psychology at the New York University Postdoctoral Program in Psychotherapy and Psychoanalysis.  He is author of “Standing in the Spaces: Essays on Clinical process, Trauma, and Dissociation” (1998, The Analytic Press), and "Awakening the Dreamer: Clinical Journeys” (2006, The Analytic Press).  He is Joint Editor-in-Chief of “Contemporary Psychoanalysis,” and a member of the Editorial Boards of  Psychoanalytic Inquiry,” “Psychoanalytic Dialogues,” and “Journal of  the American Academy of Psychoanalysis.” Dr. Bromberg is widely recognized as a leading figure of the Interpersonal/Relational school of thought.

 

דר שי פרוגלד"ר שי פרוגל6/9/2006

מיכאל, שלום.  

מיכאל, שלום


חזק ואמץ, שי

 

ד"ר שי פרוגל

החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב

קראתי בעניין את מאמרך. הוא בנוי על רגשיות וכנות, שתי תכונות שהן, לדעתי, חיוניות לפילוסופיה ולפסיכולוגיה כאחת. יחד עם זאת, תכונות אלה עשויות להעניק ביטחון ביצירת הכללות, שיש בהן, לעיתים, בבחינת משאלת לב. ניטשה בספרו "המדע העליז", מבקר את נטייתנו להכליל ממה שנכון עבורנו למה שנכון עבור כל בני-האדם בבלבלנו בין סיבה לתוצאה. כדי להוסיף פן אירוני לביקורת זו, הוא מספר על אציל איטלקי בשם קורנו, שהמליץ על דיאטה של ביצה אחת ליום כמתכונת לאושר ולאריכות ימים. עדות לתקפות המלצתו הוא מצא במצבו האישי. ניטשה טוען שאותו אציל החליף בין סיבה לתולדה. הוא טעה לחשוב שהדיאטה היא הסיבה ומצב גופו הוא התולדה, אך, למעשה מצב גופו הוא הסיבה לדיאטה שחיונית עבורו. הדגש הוא על "עבורו". מבנה גופו, שלא הוא בחר או קבע, אילץ אותו לדיאטה, שהייתה כנראה נכונה עבורו, להפוך דיאטה זו לסיבה, פירושו לומר שהיא נכונה לכולם משום שהיא נכונה עבורו. כך, אני חושב, גם במקרה של מצבי נפש. אני מרשה לעצמי לשער שעבור בני-אדם מסוימים ההתכחשות טובה מהשליטה המוגבלת ועבור אחרים ההתעמתות הישירה טובה מדרך העקיפין. יתר על כן, הפחד
עצמו, סביר להניח, איננו אותו פחד אף אם הנתונים האובייקטיביים דומים. אני חייב לציין שריגש אותי מאד סיפורך ממלחמת יום כיפור, מי כמוך יודע כיצד גילויים כאלה על אדם שחשבת שהכרת, גם אם באופן מוגבל, מציתים את הדמיון והלב. כחייל ביחידה קרבית, עד לשחרור בשנה האחרונה, לא רק שאני מעריך מאד את שובך ארצה אלא יכול להבין את הסיטואציה אליה כיוונת. אכן, תחת אש מתגלים לעיתים פנים שונים באדם, אך, לעתים, כך לפחות לפי ניסיוני, דווקא אין כלל הפתעות. אבל, אני כבר מאריך יתר על המידה.
לסיום, מה שריגש אותי יותר מכול במאמר הוא הרצון העז לעזור ולהושיט יד. אני חושב שזוהי אנושיות ושאין דבר גדול ממנה.

Patrick Casement, PhDPatrick Casement, PhD6/9/2006

a rather different way of reading this case that you describe.

Dear Michael,

 

There is a rather different way of reading this case that you describe, and I am prompted to see it differently from an experience of mine when I was still at school -- some other "learning from life" that is not included in my forthcoming book.

 

My reading of your patient is not that he cannot feel but that he cannot bear what he does feel. So, he relies on his two main defenses: denial and projection -- or projective identification. We then find that you are picking up some of the feelings that he cannot bear in himself. We also find him projecting into you his own denial of fear: "Just as I thought, you are not really scared."

 

I therefore think you may be mistaken in aiming to get him to feel fear. I think, instead, you may need to show some understanding of his much earlier inability to bear what he does feel -- all of those feelings which he now seems not to feel.

 

The examples you quote from your own experience of being in war also illustrate some of this. The apparently brave man also relied on others feeling what he could not bear to feel in himself, out of a dread that if he were to feel that fear he would not be able to bear it. Then, when he runs into fire -- apparently fearlessly -- he is saved from the unbearable feelings of fear by being immediately killed.

 

The moral here, I believe, is near to your formulation but in some ways different from it. People who can bear their own feelings are better able to cope with them than those who rely on being protected from the (for them) unbearable quality of those feelings. If someone who cannot bear their own feelings is suddenly deprived of their defense against the unbearable, of course they are then in danger of collapsing under the burden of what is for them still unbearable.

 

I personally don't find Bions algebraic formulations at all helpful in trying to understand patients, but do find another bit of Bion immensely helpful. I frequently quote this and I paraphrase this in my forthcoming book as follows:

 

I have also found Bion's description of containment very useful in the consulting room. In "A theory of thinking" (1962) he makes it clear that it is important that a mother can take into herself the distress of her infant's state of mind. She needs to be able to bear being in touch with that which the infant cannot bear, so that the infant can eventually receive its frightened state of mind back — made more manageable by the mother being in touch with this, and being able to bear it.

Bion also discusses the failure to contain. If a mother is not able to be in touch with her infant's unbearable state of mind, or if she too cannot bear it when she is in touch with it, then the infant does not receive back its state of mind made more manageable. Instead the infant's experience is made worse by the mother also having been unable to bear it. The infant then comes to experience a "nameless dread" (Bion, 1962). This dread may perhaps one day be named, but only when somebody else can bear being in touch with it.

It is not such a rare thing for patients to bring into the analytic relationship something of this nameless dread. The patient then needs the analyst to be able to bear the impact of what is being communicated and to be truly in touch with it. But patients may take a long time before it seems safe to believe that this containment by the analyst is real and not merely imagined.

I also find Winnicott's description of the freezing of unmanageable trauma very useful, which I quote at the end of my chapter 5, in On Learning from the Patient. In my forthcoming book I describe some more of this, in relation to Winnicott's concept "The fear of breakdown", as follows:

I came across another example of unspoken communication when a man came to see me for the first time. He said: "You will not begin to understand me unless you realize that I suffered a severe environmental setback in my infancy."

What this man was trying to tell me was that his mother had died when he was two. But what he was also indicating, in this stilted way of speaking, was that his feelings about his mother's death were still too painful for him to put into any experience-near words. It was only with jargon language, distant from what it was describing, that he was able to let me know at least the fact of that loss.

The historical fact of that traumatic death was being spoken of as something in his distant past. By contrast, his feelings about it were still too much for him to join up with, as yet. I think he was the kind of person that Winnicott referred to in "The fear of breakdown" (1970) for whom some experiences can be too much, as an infant, for the mind to encompass. The details of the trauma are then registered in the mind while the feelings remain frozen, until some later time when it may become possible to join up with the feelings that had been too much to bear at the time.

Based on this rather different way of seeing the sequences you have described, I am not sure I can quite agree with your formulation: "people that have the capacity to be afraid actually fear less than people who 'aren't afraid at all'" I think the difference is between those who can bear to be in touch with their own fear, so that they develop ways of being able to bear it, and those who have not been able to develop that capacity to bear their own unbearable fear. It is because it remains unbearable, or (as Bion calls it) "a nameless dread", that some people cannot bear to acknowledge their own fear -- or other feelings which have become similarly treated as unmanageable.

I mostly agree with you that "people who cannot endure psychic pain end up suffering most", but I think I am agreeing with this from a different perspective from your own. It is because those people who cannot endure psychic pain come to be so utterly overwhelmed when that psychic pain breaks through their defences against it. It is not that they do not feel it but because they cannot bear feeling it that their psychic pain remains so threatening to them.

I think your patient has his own way of saying what I am trying to convey here. He speaks of "silent movies, without emotional captions." I think the emotions that are not expressed still remain beyond words, as with the patient I quote above -- whose feelings about his mother's death remained beyond words.

I believe that Winnicott would completely agree with you when you speak of your patient undergoing the holocaust for a second time but living it for the first time. In his paper "The fear of breakdown" this is exactly what he is describing there. It is because the immature ego is not able to encompass trauma that goes beyond the capacity of the immature ego that the details are frozen, with the unconscious hope that a time may come when there is better holding than before so that it may become possible to begin unfreezing the experience of that trauma, to share the experience with someone willing and able to go through it with them.

When your patient felt attacked by a girl who kissed him, my speculation there is that the close contact between that girl and himself may have represented an earlier closeness, along with what had remained unmanageable about it. For instance a child, who tries to get rid of unbearable experience in himself by projecting this into the mother, needs to find (as Bion describes) the mother able to process his own unmanageable experience so that it can be taken back into the child's mind made more manageable through the mother having been able to manage it. But, as Bion also describes, when a mother is not able to manage her child's unmanageable experience in herself she reflects this back to the child, now made worse through her own not having been able to manage it. This is when the child receives back his own terrified mind now inflated into a nameless dread.

Perhaps, when the girl kissed your patient he felt that he was in danger of having something unmanageable forced 'back' into himself, as in the sequence described above between a terrified child and the mother. He would then feel attacked by the other person (here the girl -- probably representing the mother of childhood).

I think that you and your patient are in a process of the patient beginning to unfreeze what he could not previously manage alone, and gradually his unbearable fear (that he is already paralyzed by) can begin to be in the open between you. But the therapeutic task, to be more in touch with the feelings that are already in him but which he still is in dread of, is I believe to help him to bear what he already feels but cannot bear rather than to aim at him feeling what he (to you) seems not to feel. He has too much already in him. He does not need to have more put into him. He needs your help to bear what is already there in him, even though he has remained out of touch with it -- for all the reasons above.

One other difference in how I prefer to work is that I would aim never to say to any patient "I completely understand..." whatever. We can begin to get a sense of it. We can have some beginning of understanding, which keeps it clear that there will always be so much more that we yet need to understand better -- with the patient's help. But when we are saying that we "completely understand" there will be some part of the patient which will know that we are deluding ourselves. The patient will also know, at least unconsciously, that we are showing that we do not understand all that still remains beyond our awareness of comprehension.

I hope that these thoughts on your writing can be of some help. I would welcome your own thoughts on this.

I have attached a flyer of my forthcoming book, "Learning from Life". I hope you will find the book as interesting as you did with its first three chapters I have sent you a few months ago.

Best wishes,   

Patrick Casement, PhD.

Training analyst, British Psychoanalytic Society

Author of "Learning from the Patient"

עמיתעמית4/9/2006

רלוונטיות המאמר.

המאמר כפי שפורסם נגיש בעיקר לאנשים מקצועיים, גם במיקום הפרסום שלו וגם בשפה ובציטטות שהוא משתמש.

הייתי שמח אם בנוסף גם היה מתפרסם במיקום חשוף יותר ובשפה שברורה יותר לציבור הלא מקצועי וזאת משום

שאני חושב שהוא יכול לעזור לחברה שחזרו מלבנון. לא רק איך מתמודדים עם הפחד אלא בעיקר איך לא להתבייש

ולא להחמיר עם עצמך במידה והיית שם , ומה לעשות, פחדת.

במהלך המלחמה הייתי, לצערי, נוכח באירוע נוראי שקרה לנו. שעה לאחר האירוע אסף אותנו קב"ן והדבר הכי חשוב שקרה

בשיחה היה מתן לגיטימציה (לא ע"י הקב"ן, אלא ע"י החברה עצמם) לגבי הפחד, הדחייה מהמראות וההתנהלות של

כל אחד שנוכח שם. אין לי ספק שהרבה אנשים שחזרו מלבנון "מתחשבנים" עם עצמם על זה שפשוט פחדו.

גיל עמיחיגיל עמיחי3/9/2006

למיכאל שושני-תודה [ל"ת].

תודה על מאמר מרגש אישית ומקצועית.
ובנוסף- ערכת לנו "סמינר בינלאומי מקוון"- ישר כח.
נשכרנו כולנו מהקישור שלך עם גדולי האנליטיקאים.

נגה מונץנגה מונץ31/8/2006

למגיב הקודם:.

לא ברור מה כ"כ הרגיז אותך ומדוע.
אני משערת שהרשימה תורגמה גם לאנגלית וזכתה לתגובות חמות, שפורסמו גם כאן.
מערכת תגובות חופשייה, כמו זו הנהוגה כאן, מאפשרת לקוראים להביע את דעתם מרצונם, ולפי שיקול דעתם.
לפיכך סביר להניח שהמגיבים עשו זאת על דעת עצמם, מבלי שהופעלה עליהם כל "כפייה" שהיא...
כפי שאתה עצמך עשית.
(אין ספק, הרעיון שמישהו מבין הפסיכואנליטיקאים ידועי השם שהגיבו כאן "הוכרח" לעשות זאת הוא בהחלט משעשע. מדבריך עולה שככל הנראה אינך מכיר כלל את שמותיהם של מי שאתה מכנה "חבריו של המחבר".)
ניכר מן התגובות שעמיתיו של הכותב, בארץ ובעולם, כמו גם קוראים אחרים המתעניינים בנושא, מצאו את הטקסט מעניין ומגרה למחשבה.
כאשת מקצוע אני רואה עניין רב ורלוונטיות במאמר זה ובקיום של דו-שיח מקצועי בין תכני הדברים ובין ופסיכואנליטיקאים ואנשי רוח אחרים, בין הנעשה כאן בארץ ובין הקהילייה הפסיכואנליטית בעולם.
תגובותיהם של הוגים בשיעור קומה כג'סיקה בנג'מין וכריסטופר בולאס למאמר האירו את עיניי לגבי כמה מן התכנים, והרחיבו את הדיון באופן מפרה ומרתק.
לטעמי, זוהי בדיוק המטרה לשמה הוקם הפורום המקצועי הפתוח של "פסיכולוגיה עברית".
 
ולמיכאל שושני - תחזקנה ידיך.
נגה מונץ

למיכאל שושני וחבריםלמיכאל שושני וחברים30/8/2006

האם אין הגזמה פראית בהבאת המאמר (מאמר?) אל חבריו של המחבר בחוץ לארץ ו"הכרחתם" לכתוב.

דברי שבח וקילוסין .

הכך נוהג אדם ? הכך ינהג פסיכולוג?

מחפיר.

Christopher BollasChristopher Bollas30/8/2006

My theory of the unthought known is not equivalent to Stern’s theory of unformulated experience..

Dear Michael

Thank you for sending me your most interesting essay.

I agree with your thesis and I think both the example you provide of your patient and the two macho men in combat make your point well.

Your patient’s relating the bombs in the north to a lottery is relating the unknown to the known and he achieves a false mastery, like the macho guys who assume they know what they are facing.  The unknown shows up in his perversions.

A small point.  My theory of the unthought known is not equivalent to Stern’s theory of unformulated experience.  I include instinctual knowledge and the genetically inherited disposition of the self as part of the unthought known which can become thought later on.  I also include, of course, experiences between infant and mother, but the inherited

Look after yourself.

Best,

Christopher Bollas



Ronald BrittonRonald Britton30/8/2006

The need to experience anxiety seems absolutely right.

Dear Michael,

Thank you for your most interesting and moving account. Also a lesson on how to put the worst of times to profitable use in terms of ideas. Your idea on the need to experience anxiety seems absolutely right and intense though it was it was appropiate and identifiable unlike the nameless dread Bion speaks of which I link with what Klein called infantile terror of annihilation. Presumably your macho men had a breakdown of their manic defences and were flooded by primitive anxiety.

What terrible times you have all been going through; some of us at least recognise your situation but unfortunately their is a liberal consensus here that sees only Muslim grievances.

Best wishes and keep safe,

Ronald Britton

 

 

אריאלה בכראריאלה בכר28/8/2006

תודה בימים אלו במיוחד....

משהמשה26/8/2006

תודה על המאמר המרגש..

צחי כהןצחי כהן26/8/2006

נו טוב, כנראה שהמילה איווי לא מצלצלת כל כך טוב באוזני אנליטיקאים.

חשבתי שיתקיים דיאלוג וקיבלתי נאדה- נו טוב, תמיד עדיף לחזור לפילוסופיה.

צחי כהן

Peter FonagyPeter Fonagy25/8/2006

I was deeply moved by your piece.

Dear Michael
 
I was deeply moved by your piece. The ambush story is evocative in the extreme. I often wondered in my most private thoughts if I would have the capacity to be "just" afraid if  similar situation confronted me or if I would have to act (like borderlines and perverts) unable o sustain mentalization under such extreme conditions. Tolerating mind (which is what you are writing about so evocatively) is a special ability that our mothers (and fathers) give us by tolerating our minds as infants. From how you write your parentage is crystal clear.
 
My congratulations on both - your writing and your mind
 
Warm regards
 
peter

James Grotstein, M.D.James Grotstein, M.D.23/8/2006

Bion talks about those who cannot suffer pain must endure it.

Dear Michael,

 

It was so good hearing from you.  What synchronicity!  I was just on the verge of writing you a note to ask how you and Batya suffering the war fall out. 

 

Your essay was remarkable and poignant.  I totally agree with everything you have concluded.  It is a wonderful piece of work, and I do hope that you publish it.  Bion talks about those who cannot suffer pain must endure it (namelessly as beta-elements) I think that is what you are talking about.  Your patient was in a state of negative K (-K).  You were absolutely right in asserting that we must be able to accept experience and acknowledge our weaknesses in order for our strengths to be effectively summoned.  The two men you talked about in your platoon which was ambushed, are prime examples of what Klein calls the “manic defense.”  -A triumph, an imaginary, omnipotent fantasy in which they show triumph contempt and control over the objects the depend on and also over the depended infant who depends on this object.  I think you’re right about the concept of “unformulated experience” I shall even quote you on that with your permission.  From one standpoint, psychoanalysis has as it’s main purpose to complete those experiences we’ve had that were left uncompleted because we didn’t feel strong enough or our objects didn’t feel strong enough to contain us.  Bion first came up with concept of container/contained –then alpha function- and then dreaming.  We suffer from unsuccessful dreaming.  Every event must be dreamed in order to become normally unconscious or to be able to become conscious as well.  If we cannot dream the event becomes a beta-element that nags at us from a psychic retreat or pathological organization. 

 

Congratulations on a wonderful piece of work and my gratitude to you for sharing it with you.  It moved me greatly. 

 

Shalom!  Very warmest regards,

 

James Grotstein, M.D.

Psychiatrist and Psychoanalyst

Mike Eigen, Ph. D.Mike Eigen, Ph. D.23/8/2006

I've known fear, shame.

Thanks, Michael.

Your notes well reflect something I've long
experienced (and what I've tried to give expression to in my work these
many years). It is especially timely now. I've known fear, shame,
guilt and hate from a very very early age and have lived with it all my
life. Luckily, I found one of the few places I could make good use of
it.

 

Mike Eigen, Ph. D.

Nancy McWilliams, Ph. D.Nancy McWilliams, Ph. D.23/8/2006

Emotional truth.

Dear Michael,

 

I'm touched that you sent me this essay, which is moving and, in my view, absolutely right.  It has the ring of emotional truth, both about the importance of bearing pain and about how hard it is to help a patient who knows nothing about the connection between bearing pain and living a full life. 

 

I admire how you're keeping yourself sane and helping your patient to attain a saner life under the most adverse of circumstances.

 

Warm regards,

Nancy McWilliams, Ph. D.

Professor of Psychology,

Rutgers University – GSAPP

 

 

Jessica Benjamin, Ph.D.Jessica Benjamin, Ph.D.23/8/2006

Reminiscent of winnicott's "fear of breakdown".

Dear Michael
Thanks for sharing this piece with me. Your piece brings up a very important issue. I read what you wrote immediately. I like it very much. It is also reminiscent of winnicott's "fear of breakdown" paper, what you say about "unfelt experienced".
- - -

My warmest to you and Batya, my hopes this peace will hold.
I'll talk to you about this paper when you'll come to New York.


Jessica Benjamin, Ph.D.

 

דבי לפיןדבי לפין23/8/2006

האוטנטיות בשירות התיאוריה. מאמר חזק באוטנטיות שבו. שילוב של המימד האנושי והתאורטי בדרך מרשימה. אני מצטרפת להמלצה/ בקשה מעמיתך להרחיב ולפרסמו כמאמר . בברכה

Paul Ornstein, M.DPaul Ornstein, M.D23/8/2006

Worth publishing.

Hi Michael,

The short piece you wrote captures the episode you experienced beautifully.  Your analysis of your patient's and your own anxiety, his camouflaged, yours in full awareness--but appropriately "modulated" in what you conveyed to him.  Some of my friends (the Relational people among them) would argue that it is authenticity that counts and you should have expressed yourself just exactly the way you felt.  I am on your side on this issue.  We have to be able to modulate our affective responses to what is helpful to the patient and be in tune with his defensive affect and not insist that he should acknowledge his anxiety when he cannot yet afford to feel it.

 

Yours was a sensitive response, without denial of your anxiety without communicating the full extent of it. 

So, your entire essay explicating your experience is worth publishing

Wishing you all best with the hope that there will be no second act to this episode.  

 

Paul Ornstein, M.D.

Psychiatrist and Psychoanalyst  

Joyce Slochower, PhD, PsychoanalystJoyce Slochower, PhD, Psychoanalyst21/8/2006

Wonderful!.

Dear Michael,
I read it straight through, immediately.  It is WONDERFUL.  It touches the place I needed touched, for me, because being here during this period leaves me both inside and outside the fear.  You need to publish it, immediately.  I think it is perfect as is and I wouldn't touch it. 

Love,
Joyce Slochower, PhD, Psychoanalyst

 NYU Post-Doc program in Psychotherapy and Psychoanalysis: Professor 

Owen Renik, MDOwen Renik, MD21/8/2006

A very moving account....

A very moving account.  Your argument that the ability to tolerate fear preserves sanity is persuasive.  I wish I could see the light at the end of the tunnel.  I hope you won't have to toerate fear for too much longer...
I'm going to be organizing a special issue for Psychoanalytic Dialogues on "How Helpful Are Analysts to Their Patients?".   I think your paper might fit in very well.  Interested?
 
Best,
Owen Renik, MD
Psychiatrist and Psychoanalyst

Thomas Ogden, MD, PsychoanalystThomas Ogden, MD, Psychoanalyst21/8/2006

I was very moved....

Michael,

I was very moved by what you wrote. Your description of your experience in battle captures beautifully your idea that the capacity to experience fear is a necessary part of maintaining our sanity. I undersand completely your need to write and work with patients at a time like this. It is very helpful to be reminded of what makes life worth living.

Thank you for sending me your article.

I wish you and your family the best in these very hard times.
I am looking forward to read Suskind's "The Pigeon" you've send me.
Thomas Ogden, MD 

Arnold Modell, MDArnold Modell, MD21/8/2006

Thank you for sharing //.

Dear Michael,
 
I am grateful that you shared your thoughts about fear in wartime.What these experiences suggest to me is that the capacity to experience fear, the capacity to  anticipate danger, preserves the self. I was impressed with your description of the two macho characters who did not survive. I am reminded of similar thoughts of Elizabeth Zetzel who wrote about the capacity to bear depression.
 
As I write, there is hope that these frightful times will at least temporarily stop.
 
Keep safe.
 
With warm  regards,
 
Arnold Modell, MD
Harvard University, Professor of Psychiatry and Psychoanalysis

Sheldon Bach, PhDSheldon Bach, PhD21/8/2006

Thanks for a moving piece.....

 Dear Michael

I read your piece and was very moved by it. For me it brought back personal memories of the war (WW2) and the terror you talk about. You should definitely publish this in some form, the sooner the better. It is more than a personal memoir--it says something important about people and about psychoanalysis. There was only one part that was unclear to me--
The understanding that had formulated in me over the years was that people who cannot endure psychic pain, end up suffering the most.   
(This means that psychic pain is different substantially from suffering. We are faced with intolerable suffering on different occasions, especially with borderline and psychotic patients, but in my opinion a distinction between suffering, even intolerable one, and psychic pain, must be kept).   
What do you mean by suffering here? Is it something other than the frustration, anxiety, guilt, shame and depression that is psychic pain? This  needs some clarification.

Thanks again for letting us share with you this moving experience and its psychic formulation.

Sheldon Bach, PhD, Psychoanalyst. NYC

Professor, NYU Post-Doc program for psychoanalysis and psychotherapy

מטפלתמטפלת21/8/2006

תודה ....

אני מטפלת בהבעה ויצירה שפוחדת ממלחמות.
חשתי אשמה ובושה על היותי מטפלת שאינה מסוגלת להתגבר על תחושות הפחד.
חשבתי שעלי להפגין אומץ ולהראות כי איני פוחדת על מנת לחזק את מטופליי.
תודה שאיפשרת לי להבין כי אין מה להתבייש בפחד.
מ.

ענתענת19/8/2006

מאמר שהוא חויה,. תודה על המאמר המרגש והמרתק. שוב אני מגיעה למסקנה שמי שבאמת מבין דברים לעומק, מסוגל לנסח אותם במילים פשוטות.

צחי כהןצחי כהן19/8/2006

קצת נפל לי האסימון.

לגבי סוגיית השיקוף של קוהוט. אני מניח (למרות שלא קראתי את כל כתביי קוהוט), כי שיקוף לא חייב להיות כלפי החלקים המודעים של המטופל, כי אם גם לצרכים ולחלקים בלא מודע של המטופל-  מה שאני מרשה לעצמי להגדיר- "שיקוף אותנטי". אולי יומרני אבל יותר מדוייק ומפרה דיאלוג מטפל-מטופל.

צחי כהן

צחי כהןצחי כהן19/8/2006

תגובה.

לפניך משפט מהמטופל שמובא במאמר: "מה פתאום? מה יש לפחד? הרי הסיכוי להיפגע הוא כמו הסיכוי לזכות בלוטו".

ובכן מהי המישאלה הלא מודעת של המטופל- עצור אותי, אני לא רוצה באמת ללכת לצפון אני מפחד ורק תגדיר לי גבולות. כל זה בלא מודע.

אדישות כמעין קיר אטום שכן מעביר סוג של רגש - (אני מתנער ממך וקח אחריות על מעשיך כמובן לרגע) מעניק למטופל את המרחב הרצוי על מנת למקם את האיווי שלו כלפי המטפל ובכך לנסות ולגבש אינסטנסיה חדשה של- כן אני רוצה גבולות לפרוורסיה שלי באמצעות הקשר -מטפל-מטופל. ולכן אדישות היא מסר חשוב- מאפשרת לתשוקה של המטופל לבוא לידי ביטוי.

תשוקה לגבול. לשפיות הדעת

ולגבי הכותב שאומר בפירוש שבקאונטר הוא הרגיש פחד איום כתוצאה מטראומה- הוא נעלם דום וכך בדרך לא דרך עשה את הפעולה הנכונה. לא לבטא פחד מול מטופל (ויסלח לי מיטשל) אלא רתיעה אדישות כמעניקים מרחב.

אגב, תודה על היחס לדבריי, לא תמיד מתיחסים ואפילו די מזלזלים בדבריי. אז תודה מקרב לב,

צחי כהן

מאיר פרלובמאיר פרלוב17/8/2006

לא הבנתי, צחי, את דבריך על "שיקוף" קוהוטיאני.

נדמה לי שמיכאל שושני באמת כותב מתוך תפיסה טיפולית קצת אחרת, יותר ביוניאנית, בה יש להעברה הנגדית תפקיד יותר מרכזי בתהליך הטיפולי, כפי שבא לידי ביטוי במקרה שתואר.

אבל לא הבנתי למה התכוונת "לשקף אדישות כלפי המטופל" - שיקוף איננו אימוץ של  עמדה  רגשית מסויימת (כמו אדישות)  באופן מכוון כלפי המטופל. עמדה "משקפת" יכולה, אולי, לבטא את ההערכה שלנו כלפי המטופל בהקשר מסויים, אבל במקרה הזה זה בכלל לא מה שהמטפל הרגיש. אתה יכול אולי לטעון כלפיו שהוא היה צריך לעבוד עם עצמו בכדי להגיע לעמדה יותר אמפאתית כלפי הכחשת הפחד של המטופל - וזה מחזיר אותנו להבדל בין קוהוט וביון בהקשר הזה

מאיר

צחי כהןצחי כהן10/8/2006

מאמר מרתק ומרגש- קאונטרטרנספרס בהיתהוותו.

כל הכבוד. האמת שהייתה לי חווית צמרמורת כשקראתי.

לגבי חווית חוסר האונים מול מטופל שלא מפגין פחד ויוצא במין אומניפוטנטיות לצפון- הרי קוהוט עם תהליך השיקוף מורה בדיוק כי הדבר הטיבעי הוא לשקף "אדישות" כלפי המטופל המחצין אדישות פרוורטית ובכך לגרום לו לאבד ואותה ריקמה מגנה של אדישות ולהתחבר לאותם רגשות שהכותב מעלה. קוהוט טען ברוב מאמריו כי לשיקוף יש את הכוח המוביל ולכן, במקרה הזה אם הייתי מטפל הייתתי אדיש ומחכה שהמטופל קצת יתפרק ויגיע לאמת האוטנטית של פחד פאראנויה ורגרסיה- רגשות. כן, שחווית הקונטרטרנספרנס שהכותב מביא היא טיבעית לחלוטין ושיקפה בדיוק את אתם צרכים שהמטופל היה צריך- פריצת גבולות האדישות לקראת הנגיעה בחלקים הפחות נעימים הרגרסיביים-רגשיים הנוגעים בפחד.

 

צחי כהן 

דליתדלית7/8/2006

למדתי , התרגשתי ונהנתי לקרוא המאמר. כתושבת הצפון, אימא (ובחודש תשיעי להריוני) וסטודנטית לפסיכותרפיה למדתי המון ממאמרך על עצמי ועל המטופלים שלי. בנוסף לכתיבה מלאת רגש ואישית כמעט ולא סתם יבשה המספקת אינפורמציה. תודה.

gadigadi6/8/2006

מילים הנוגעות ללב.

תודה על המילים הנוגעות ללב.

 

 

שריתשרית6/8/2006

הערכתי וכיבדתי מאוד... I.


ד"ר שושני, שלום. 
קראתי בהתרגשות ובעניין את מאמרך באתר הפסיכולוגיה הישראלי ברשת. הערכתי וכיבדתי מאוד את הנוכחות האישית והרגשית שלך הן במאמר והן בתהליכי הטיפול שאתה מוביל ומלווה - עמדה שאני באופן אישי מזדהה איתה ומסתייעת בה. בעיני היכולת שלנו כאנשי מקצוע לחוות, להפגין, לבטא וחלוק רגשות בתוך הקשר טיפולי מדגימה למטופלים את האפשרות להתחבר לרגשותיהם ולהיות איתם במגע, חרף קושי, ספק, פחד, בושה ומבוכה. אני מאמינה שהמסגרת הטיפולית מכתיבה שכל המתרחש בתוכה טעון ומשמעותי טיפולית. במובן זה, הבחירה להביא את עצמנו לתהליך באופן אישי מתרחשת גם היא בשירות התהליך הטיפולי, ולעיתים קרובות ממנפת אותו. שמחתי להתוודע לתפיסתך ולסגנונך. תודה על העידוד והתמיכה ובכלל...
 
שרית, פסיכולוגית, הסוללים (עמק יזרעאל)
מטפלת פרטנית בכפר "איזון" - קהילה כוללנית לטיפול בצעירים המתמודדים עם משבר נפשי.

תמר בן נפתליתמר בן נפתלי6/8/2006

איך לא להפוך את הכאב לסבל.

מאמרך כנה ומרגש...תודה על כך ששיתפתה אותנו ,באומץ ובכנות .

נזכרתי תוך כדי המאמר שלך בשיעור של ביירון - קטי שעוסק בשאלה של איך לא להפוך את הכאב - לסבל....

שוב תודה , תמר

עינת גרוס-ברונרעינת גרוס-ברונר5/8/2006

תודה על הטיפים הברורים.

לעידוד אסטרטגיות של התמודדות עצמיות ואצל אחרים. תודה על הדברים הרלוונטיים כל כך בימים אלו.

בתקווה לימים טובים יותר,

עינת

מיה גזיתמיה גזית5/8/2006

מצטרפת לתודות על המאמר המרתק והמרגש - קשה שלא לחשוב על ההגבלה לנפגעים היום, ש"לא מפחדים" ולא מגנים ע.

רוב הנפגעים בצפון היו מחוץ למקלטים ומרחבים מוגנים, קשה לא לחשוב עד כמה חוסר הפחד במצב הנוכחי הוא לא הסתגלותי. יצא לי לפגוש גם מס' ילדים שהוריהם הגדירו אותם כנפגעי חרדה בשל פחדם לצאת מהבית - כשלמעשה התנהגות הילדים מותאמת למציאות יותר מהתנהגותם של ההורים. גם רבים מנפגעי החרדה בסוף ההתערבות מגיעים למסקנה כי יישמרו על עצמם טוב יותר (במקרה הזה יותר טוב מאוחר ... במקרה של הנפגעים בגופם וההרוגים - מאוחר מידי).

 ובאשר לפחדי בדרך לפה...  ככל מי שעובד באיזור... הבטן מתהפכת לפני הנסיעה, העיניים נשואות לשמים יותר מלכביש...וקיימת התפילה שבלב שייגמר מהר...  

דויהדויה5/8/2006

תגובה למיכאל שושני. היכולת לומר כ"כ הרבה במספר שורות- זו גדולתך, דויה

התרגשתי ונרגעתיהתרגשתי ונרגעתי4/8/2006

אלונה.

הרשקו שושנההרשקו שושנה4/8/2006

"והעיקר לא לפחד כלל".

תודה על החשיפה האנושית כל כך.

חידדת נקודת מפגש מענינת.

מאיר פרלובמאיר פרלוב4/8/2006

תודה רבה למיכאל על המאמר המרגש והיפה - מספר מחשבות.

הייתי עסוק בזמן האחרון בקריאה של ספרות מקצועית שלא מהתחום הפסיכודינמי (שהוא התחום בו אני מתמצא יותר), ומאמרו של מיכאל נוגע בכמה נקודות. יש המון הצעות כרגע באתר הזה ובמקומות אחרים על גישות CBT שונות לעזרה לאוכלוסיה בשעת המשבר הנוכחית - דרכים וטכניקות להתמודד עם החרדה, להוריד אותה, למזער אותה וכו'. וביחד עם כל החשיבות של ההצעות האלה, חשובה מאוד תרומתו של מיכאל - פחד (וחרדה) הם ביטויים חיים ובריאים של הנפש במצבים כאלה, צפוי וגם טוב שהם ייחוו ויקבלו ביטוי. 

בקריאה התחלתי להיחשף למה שקוראים לו "הדור השלישי" של טיפולי CBT - דור  ה-  MINDFULNESS AND ACCEPTANCE . נדמה לי שיש בדור החדש הזה מרכיבים שאכן מקרבים את ה- CBT לגישות פסיכואנליטיות, כמו זו של ביון שמיכאל השתמש בה להמשגת התהליכים שהוא הציג. נדמה לי שיש שינוי כיוון מהמאבק והביטול ביחס לרגשות בעולם ה- CBT , ליותר קבלה של הרגשות, גם כשהרגשות הם קשים כמו פחד וכו'. השינוי הזה נראה לי חשוב, ואולי הוא מצביע על כך שמתחילים להתגבש כיוונים משותפים מסויימים בעולם הטיפול הנפשי, במקום המאבקים האידיאולוגיים שהיו כל כך מרכזיים עד עכשיו.

ועוד הערה קטנה - נדמה לי שגם לביון עצמו היה רקע פוסט-טראומטי מחוויותיו במלחמת העולם הראשונה, שאולי שימשו בסיס להמשגותיו.

מאיר פרלוב

 

יוסייוסי2/8/2006

מרתק ומרגש. תודה.

יעל וינשטייןיעל וינשטיין1/8/2006

מאמר מצמרר ומרגש, תודה..

נסעתי לנהריה פעמיים לביקור במקלטים. בפעם הראשונה הסתובבתי בנהריה ללא פחד. חזרתי מאותו סוף שבוע עם רגשות מעורבים ושאלות לגבי התועלת שבהתערבויות שעשיתי. בפעם השניה, לאחר עיבוד וחשיבה מרובה על ההתנסות, הפחד נסע איתי גם כן, וסייע לי רבות במפגש עם האנשים.

יעל