פסיכולוגיה עברית

×Thomas SUBTIL
Thomas SUBTIL ©
זכור אותי

סקירות ספרים

סקירה לספר "פסיכואנליזה בנפשנו-מחשבות על העשייה הפסיכואנליטית העכשווית"

הספר "פסיכואנליזה בנפשנו-מחשבות על העשייה הפסיכואנליטית העכשווית" מהווה שינוי מרענן בנוף של ספרי הפסיכואנליזה הרבים שיצאו לאחרונה. נתחיל בכך שזהו ספר אלקטרוני, חינמי, שפתוח לכל ללא תשלום והוא מתפרסם במקום אחד בלבד: באתר האינטרנט "פסיכולוגיה עברית", אתר פסיכולוגיה המוכר על ידי רוב אנשי המקצוע בפסיכותרפיה ומוכר גם לחלק לא מבוטל מהציבור הרחב.

מתפרסם מ 29/8/2005 | 9,745 צפיות

תגיות: |

"פסיכואנליזה בנפשנו-מחשבות על העשייה הפסיכואנליטית העכשווית" מאת ד"ר ניצה ירום

הסוקר: ד"ר ארנון לוי*

 

הספר "פסיכואנליזה בנפשנו-מחשבות על העשייה הפסיכואנליטית העכשווית" מהווה שינוי מרענן בנוף של ספרי הפסיכואנליזה הרבים שיצאו לאחרונה. נתחיל בכך שזהו ספר אלקטרוני, חינמי, שפתוח לכל ללא תשלום והוא מתפרסם במקום אחד בלבד: באתר האינטרנט "פסיכולוגיה עברית", אתר פסיכולוגיה המוכר על ידי רוב אנשי המקצוע בפסיכותרפיה ומוכר גם לחלק לא מבוטל מהציבור הרחב. כתובתו באינטרנט היא: www.hebpsy.net

כבר מתוך שתי עובדות אלה: היות הספר אלקטרוני וחינמי מתבלטת שאיפתה של המחברת, פסיכואנליטיקאית בכירה, מרצה באוניברסיטה, ומחברת מספר ספרים "קונבנציונליים" בנושאי פסיכואנליזה, לקרב את הפסיכואנליזה לציבור הרחב. זהו שינוי מרענן שספר בנושא שמרני כביכול כמו פסיכואנליזה, מופיע רק במהדורה אינטרנטית ולא מופיע בשום מקום אחר. נקודה אחרונה הקשורה להופעת הספר באינטרנט היא שאיפת המחברת על פי עדותה לקיים דיאלוג על ידי הטוק בק, המשוב של הקוראים, אנשי מקצוע, מטופלים, אנשי מדע, והציבור הרחב. בכך היא שואפת ליצור מעין "ספר מתמשך אלקטרוני" שמכיל דיונים, בקורת ותיאור מקרים אישיים להרחבת הנושא.

הרחבתי מעט בנושא כיון שהוא כפי שנראה סימפטומטי למצבה ולתדמיתה המיוחדים של הפסיכואנליזה בימינו. בעיני חלק ניכר מהציבור הרחב נתפסת הפסיכואנליזה כעיסוק ארכאי שאינו הולם את רוח תקופתנו. קיימות מעט דיסציפלינות מדעיות (ואני מתייחס למדע במובנו הנרחב ולא למדעי הטבע בלבד) ש"זכו" לקיתונות של ביקורת כמו הפסיכואנליזה ומייסדה זיגמונד פרויד. הביקורת מקורה לא רק בציבור הרחב אלא גם בקרב אנשי מדע ואף אנשי מקצוע רבים וטובים.

עם זאת, אופי ההכשרה הפסיכואנליטית הארוכה יוצר קשר רגשי עמוק של העוסקים בדיסציפלינה זאת לתחום עיסוקם. הסיבות לכך הן מורכבות ועמוקות ואעמוד עליהן בהמשך. כתוצאה ממצב זה פסיכואנליטיקאים רבים ובהם אנשי מקצוע מעמיקים וחכמים אינם מתמודדים עם הבקורת באופן רציונלי אלא נוקטים בעמדה הגנתית של התכנסות בתוך הקהיליה הפסיכואנליטית בתחושות מעורבות של אליטיזם מחד ופגיעות מאידך. גם כותרת הספר משקפת את הקשר הרגשי העמוק של המחברת לנושא הספר ואת רצונה העז לקרב את הנושא לציבור הרחב למרות המתקפות הרבות שלהן הוא "זוכה".

מצב מיוחד זה מעמיד את הפסיכואנליזה באור יוצא דופן ביחס לדיסציפלינות מדעיות אחרות ומתעוררת השאלה: האם הפסיכואנליזה רלבנטית היום ?

השאלה לעניות דעתי אינה במקומה. בניגוד לדעת רבים תרומתה של הפסיכואנליזה אינה בגילוי התת מודע או בטכניקת האסוציאציות החופשיות שפתח פרויד. תרומתה של הפסיכואנליזה היא באימפקט האדיר שיש לה על התרבות ועל האתוס של המאה ה 20.

הפסיכואנליזה כיום היא מאבני היסוד של תרבות המאה ה 20. מושגים כמו תסביך אדיפוס, קינאת הפניס, אובייקט פאלי, הדחקה, הכחשה, סובלימציה, חרדת נטישה, עיבוד האבל ועוד רבים מאד הפכו לחלק מהלכסיקון המעצב את עולם מושגינו התרבותי ואת חשיבתנו, ואינם יותר קניינו המקצועי של הפסיכואנליסט.

בנוסף לכך, עולם המושגים הפסיכואנליטי מוטמע ברוב תחומי התרבות המודרנית. בלשנות ותיאוריה של הספרות, לימודי התרבות, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אדריכלות, אומנות קונספטואלית, ופוסט-מודרניזם הטמיעו בקרבם בצורה גלויה או סמויה חלקים משמעותיים מעולם המושגים הפסיכואנליטי. אך לא רק בעולם המושגים עסקינן. בתפיסת העולם והאתוס המודרניים מנהגים ונורמות של טיפול נפשי, הגשמה עצמית, ביטוי רגשי, קתרסיס, אסרטיביות וכו' הפכו להיות הבון טון התרבותי. שרשיהם בפסיכואנליזה גם אם הם עברו לעיתים גילגולים לפסיכולוגיה הומניסטית-אקסיסטנציאלית ומשם לעיתים גם לתחומי העידן החדש. בתחומי הרפואה מדובר יותר ויותר על היפוכונדריה, הפרעות פסיכוסומטיות, השפעות חרדה וסטרס על המערכת החיסונית ועל היווצרות מחלות. גם כאן במידה רבה אנו מבחינים השפעות של הפסיכואנליזה ביצירת סנסיטיזציה לגורמים רגשיים סמויים שמשפיעים על המערכת הגופנית-נפשית.

בקיצור, חוץ אולי מהתחומים של מדעי הטבע הפרתה הפסיכואנליזה כמעט את כל תחומי התרבות, המדע וחיי היומיום. קשה לדמיין את התרבות של המאה ה20 בעולם שלא קיימות בו השפעותיה הישירות או העקיפות. הקרדיט האדיר שעלינו לתת לפרויד הוא עבור מתנת הפסיכואנליזה שעיצבה את עולמנו הפנימי ואת תפיסת העולם שלנו במאה ה20 .

למרות שאיפתה של המחברת להציג את יתרונותיה של הפסיכואנליזה, האימפקט האדיר של הפסיכואנליזה על התרבות המערבית אינו במרכז ספרה הנוכחי. נקודת הכובד של הספר היא קלינית וטיפולית. כאשר מציגה המחברת את השאלה המרכזית של סיפרה: למה פסיכואנליזה ? תשובתה היא: "?אשר אדם מוצא עצמו במצוקה נפשית, נראה לי כי אפשרות הטיפול הפסיכואנליטי היא התשובה המתאימה ביותר למצוקתו". המחברת שמצליחה בכשרון רב לפרוש בפני הקורא בשפה השווה לכל נפש תיאוריות פסיכואנליטיות מורכבות ושיח מטופלים ומטפלים, אינה שוללת דרכים אחרות להתמודד עם המצוקה הנפשית כמו טיפולים קצרי מועד, טיפולים אלטרנטיביים או התנסויות חיים. עם זאת היא אומרת:"?דעת והנסיון, הבטחון המשפחתי, החיזוק העצמי שאדם שואב מהצלחתו במשימה קשה – בלי ספק מיישרים את הגו ומעניקים לנו תמונה חיובית של עצמנו. אולם חיזוק הגרעין הרופף של אישיותנו, יכולתנו לחשוב את עצמנו – זוהי יכולת אנושית מיוחדת וחשובה, אך משום מה אנשים נוטים לברוח ממנה".
תפיסתה של המחברת היא שאין כמו הפסיכואנליזה להבנה עמוקה של עצמי ולגיבושו. אם כן מדוע איננו ממהרים כולנו לפסיכואנליזה ? תשובתה היא ברוח תקופתנו: "אנחנו מפחדים". ממה אנו פוחדים ? נראה שכוונת המחברת היא שאנו פוחדים לגלות את עולמנו הפנימי הכאוטי לעיתים, את הקונפליקטים, חוסר הקוהרנטיות, ההתנסויות הטראומטיות של העבר וחוסר הוודאות מפני העתיד. במילותיה של המחברת:

" מפליא עד כמה חזקה הנטיה האנושית לא לדעת, הרצון לברוח מלחשוב מה אני מרגיש, מה אני מבין בכאב הראש או הבטן שלי - יש קשר כמעט מתבקש בין קשיי עם בן זוגי ובין העצבנות או הזלילה שלי. הידיעה היא כוח. היא מאפשרת לעבד תחושות לתובנות, להיות הבעלים של הלכי הנפש השונים שלנו. כך רבים מוצאים עצמם לא פעם בחיי היומיום, מאה שנה אחרי הולדת הפסיכואנליזה, עומדים מול נטיה גורפת לא לדעת. מול שאיפה כמעט ניסית שהצרות תעלמנה, שתרופה או חויה ישילו מאתנו איזו אי נחת של חיינו, כאילו היתה פיסת ?כלוך שצריך לנקות מן הנעל".
אומנם נכון. הפחד משינוי הוא מהותי לקיום האנושי. הדפוסים השיגרתיים של הפעילות מקנים לאדם ביטחון רגשי והשינוי מפחיד. כאשר השינוי מתייחס לעולם הפנימי הניסתר, העולם של טראומות הילדות, של החרדה מאי הוודאות של העתיד, של עיסוק ב"שדים הפנימיים" שלנו הפחד מתעצם לאין שיעור. למרות זאת, מתעוררת בי תחושה של אי נוחות לקרוא טיעון זה כהסבר מרכזי להמנעות הציבור הרחב מהפסיכואנליזה. המחברת מציגה את יתרונה של הפסיכואנליזה במודעות עצמית יסודית ומעמיקה ומגיעה למסקנה שאין כמו הפסיכואנליזה ליצור מודעות מעמיקה ואמיתית שבעזרתה יוכל האדם להתמודד עם מצוקותיו.

תשובה זו אינה מספקת כיון שזו תשובה אפולוגטית שמסבירה לפסיכואנליסטים ולא לציבור למה פסיכואנליזה. האפולוגטיקה נחוצה לפסיכואנליסט בתקופה שבה עליו להצדיק את קיומו בין הסקילה של הטיפול התרופתי לבין הכריבדיס של הטיפולים האלטרנטיביים שלוקחים חמישה קבין של טיפול נפשי לעיתים בצורה שרלטנית אך לעיתים בכישרון וברגישות רבה וטוענים ליצור שינוי של ממש במצבו הנפשי והרוחני של האדם.

בן המאה 21 אינו מצפה בהכרח למודעות עצמית עמוקה ואמיתית. מודעות עצמית היא ערך שמשמעותו משתנה עם שינויי העיתים. בתקופתו של פרויד המודעות העצמית היתה מטרת הטיפול לא כערך בפני עצמו אלא כחלק מתפיסת העולם של תחילת המאה ה20 שהושפעה מעידן האורות של המאה ה 18 ובעיקר מרוח הפוזיטיביזם הלוגי של תחילת המאה. בבסיס של תפיסות אלה התקיימה אמונה ברציונליות האנושית, ביכולתו של המדע לגלות את האמת הסופית בטבע ולהביא אושר לאנושות. פרויד ראה את יצירת המודעות העצמית כחלק מהמפעל המדעי הכביר של תקופתו ואמר:"השכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית בדיוק כפי שכל האובייקטים הבלתי-אנושיים הם אובייקטים לחקירה כזאת"(1).

העידן הפוסט-מודרניסטי שבו אנו חיים היום שולל את המטרה הפרוידיאנית של חשיפת האמת כערך מרכזי. בן המאה ה 21 חי בעולם שבו אין ערכים ברורים ואין גם אמת אחת. האמת בעידן הפוסט מודרני היא יחסית וקונטינגנטית להקשר ולכן מטרת העל הפרוידיאנית של גילוי האמת ויצירת מודעות עצמית איבדו במידה רבה את הרלבנטיות שלהן בטיפול.

אם כך, התשובה שנותנת המחברת לשאלה למה פסיכואנליזה ? מאכזבת למדי. היא מאכזבת כיון שבאה מהמקום הצר והמשוחד של אהבת הפסיכואנליזה ולא מתוך מבט רחב על מצב החברה והתרבות בימינו. עם זאת אין ספק שזוהי שאלה אמיצה, כיון שהיא מעמידה בספק את הביטחון הקיומי בעיסוק הפסיכואנליטי ומרבית הפסיכואנליסטים נמנעים משאלה זו ונוטים לעיתים קרובות להדחיק אותה.

אם גילוי האמת ומודעות עצמית אינם במרכז הטיפול כיום למה זקוק המטופל בן ימינו ? סטיבן מיטצ'ל, הקדיש לשאלה זו פרק באחד מספריו האחרונים (3) ומסקנתו היא שבניגוד למטופל הפרוידיאני ששאף לפתור קונפליקטים בלתי מודעים ולהתמודד עם פנטזיות של ילדות, המטופל בין ימינו שואף לחוות את חייו כאמיתיים, בעלי משמעות ובעלי ערך. הוא שואף לגבש עצמי חיוני ואוטנטי.

אם זהו המצב הרי קיימת יומרנות רבה בשלילה על הסף של הטיפולים האלטרנטיביים או הדרכים האחרות שבהן יכול האדם המודרני להגיע לאושר והגשמה עצמית. ככלות הכל המוטיבציה העיקרית לבוא לטיפול נובעת מחוסר סיפוק עמוק של האדם מחייו ולא מרצון לגילוי האמת. אולי באופן לא מכוון שאלתה האמיצה של המחברת מוציאה אותה ממגדל השן או מבועת הזהב של הקליניקה לעולם החברתי-כלכלי הספקני והציני האכזר שבו אנו חיים ובו הפסיכואנליזה חייבת להתמודד עם שאלות של משבר ערכים, אמת יחסית וחישובי עלות/תועלת בטיפול.

לא ניתן להתמודד עם השאלה הגדולה: למה פסיכואנליזה ? מבלי להתמודד עם "הסוד הנורא" של הפסיכואנליזה והוא שחלק עיקרי מהמטופלים בפסיכואנליזה שמרשים לעצמם לבוא לטיפול מספר פעמים בשבוע למספר שנים הם קנדידטים, מטפלים בהכשרה של המכונים עצמם. עבורם, גילוי האמת, שהיא הידע הפסיכואנליטי של המכון שבו הם עוברים הכשרה, הוא ללא ספק מטרה ראויה.

אלא שאליה וקוץ בה. ההכשרה הארוכה והקשר הרגשי העמוק שיוצרים הקנדידטים עם מדריכיהם ועם האוטוריטות הגדולות של האסכולה הפסיכואנליטית הם שיוצרים את הנטייה השמרנית שמקורה בתקופת ההכשרה בתלות המקצועית שלהם במדריכיהם ולאחר מכן בהתאהבות בתפיסת העולם המקצועית שמקובלת במכון ויראת כבוד בפני האוטוריטות הגדולות של תחומם. יאמר הקנדידט לעצמו: "אם אותם אוטוריטות גדולות קבעו קביעות תיאורטיות וקליניות מסוימות והמורים המבריקים, המדריכים המנוסים והחכמים במכון פיתחו גישות אלה ונטעו בהן מהמגע האישי שלהם מי אני שאחלוק על אותה תפיסת עולם תיאורטית

ויישומית ?" במילים אחרות אותם קנדידטים מפתחים העברה טיפולית למכון, למדריכים, להשקפת העולם וכך אינם מעיזים לחלוק באופן יסודי על דעותיהם. המכונים עצמם נוטים לחזק בצורה מודעת או לא נטיות אלה כיון שזוהי תמצית קיומם.

לכן השאלה: למה טיפול ? אינה זוכה כאן למענה משכנע לקורא המודרני. פרויד המורה הגדול שרוב המטפלים המודרניים ובכללם כותב שורות אלה רואים בו את אביהם הרוחני ניסה לענות על השאלה במושגי זמנו. כיום אנו זקוקים לעולם מושגים חדש לענות על שאלה זו.

למה פסיכואנליזה בכל זאת ?

המחברת חוזרת ושואלת שאלה מרכזית זו כאילו ניסתה בעצמה למצוא פשר לאותו עיסוק מופלא שבו היא קשורה כמו פסיכואנליטיקאים רבים ביחסי אהבה, לעיתים אמביוולנטיים (ולדוגמא היא מביאה את המקרה של ג'פרי מייסון שהפך מאוהב מושבע לשונא ומבקר ללא פשרות). נימוקיה של המחברת הם בתנועות התחדשות בתוך הפסיכואנליזה כגון הגישה האינטרסובייקטיבית, בפופולריות המתמשכת של הפסיכואנליזה במקומות רבים בעולם וביניהם בישראל, ובכך שגם המטופלים בעלי הבקורת הקשה כלפיה עדיין מכירים בהתפתחות הנפשית החיובית שעברו במהלך הטיפול. טיעונים אלה כוחם יפה לאוהבי הפסיכואנליזה ולא לציבור הרחב. הגישה האינטרסובייקטיבית היא רפורמה של תפיסת הטיפול הפרוידיאנית המסורתית אך היא משרתת יותר את צורך ההתחדשות של הפסיכואנליסטים מאשר את צרכיהם של המטופלים שעבורם היא לעיתים אינה יותר מאשר סערה בכוס מים. גישות דומות, מוצלחות לא פחות ורפורמיסטיות הרבה יותר נהוגות בשיטות פסיכותרפיה רבות ובעיקר בטיפולים משפחתיים. לגבי טיעונים אחרים בעד הפסיכואנליזה שמזכירה המחברת, הם מן הסתם קשורים לעובדה שהפסיכואנליזה היא תחום שאליו אנשים מפתחים רגשות אהבה שנאה מורכבים ואמביוולנטיים, מטפלים ומטופלים כאחד. בנוסף לכך צריך לומר: לא ערכה הסגולי של הפסיכואנליזה הוא על כף המאזניים כאן, אלא הפסיכואנליזה לעומת שיטות תרפיה אחרות.

את התשובה ניתן לעניות דעתי לראות במקום אחר. לא בתחום הקליני אלא במטה תיאוריה הפסיכואנליטית ובתפיסת העולם המדעית שלה. רק במילות הסיכום לסיפרה מתייחסת המחברת למה שהיא מכנה הרב-מימדיות והאינסופיות של הפסיכואנליזה ולהשפעות שיש לה על התרבות המערבית אך לעניות דעתי לא ניתן לכך המשקל הראוי בסיפרה. הזכרתי כבר ששורשי הפסיכואנליזה בתפיסת העולם הרציונליסטית של תחילת המאה. יתרה מזו, פרויד ראה את הפסיכואנליזה כעיסוק מדעי לכל דבר. במקומות רבים ובעיקר במאמרו המוקדם: "לקראת פסיכולוגיה מדעית" הוא מפתח תפיסה זו בהרחבה. מצבה של הביולוגיה בתקופתו לא אפשר לו להגשים את שאיפתו לבסס את הפסיכואנליזה כדיסציפלינה מדעית. מלבד האמביציה המדעית אליה שאף פרויד, הוא הצליח ליצור תפיסת עולם מורכבת ופלורליסטית שנעה בין התרבות והטבע, בין המדע האובייקטיבי לבין העולם הסובייקטיבי, בין העולם הסמוי של הבלתי מודע והעולם הגלוי של ההכרה המופשטת והקונספטואלית (2).

באופן פרדוקסלי נראה שכיום בשלו התנאים להתחדשותה של הפסיכואנליזה ברוח חזונו של פרויד ובהתאמה לצרכי המאה ה21.

בעוד שהמדע הקלסי בתקופתו של פרויד התאפיין בתפיסת עולם סגורה, סיבתית, אובייקטיבית וליניארית המדע של ימינו נוטה יותר לדבר על מערכות פתוחות, מורכבות, דינמיות, ולא ליניאריות. המדע המודרני מחפש פחות את הניבוי הנקודתי ויותר עוסק בחקר תהליכי כאוס ובמערכות מורכבות הפועלות באינטראקציה ובמעגלי משוב הדדיים. התפתחויות אלה ואחרות שתוארו במקום אחר(2) במדע המודרני מאפשרות מיפגש מוצלח יותר מאשר בעבר בין הפסיכואנליזה ומדעי הטבע.

בנוסף לכך, בשנים האחרונות התפתח תחום מחקר חדש שמחדש את פניה של הפסיכואנליזה והוא הנירופסיכואנליזה. בזכות התפתחות מיכשור טכנולוגי מתקדם של מכשירי דימות ממוחשבים האמ אר איי התיפקודי, מכשירי דימות הפועלים בעזרת פוזיטרונים, בעזרת פוטונים, ומכשירי תהודה מגנטית גרעינית ניתן לראות חלקי מוח שונים בפעולה תוך כדי ביצוע מטלות שונות, למדוד את פעולתם, ולבצע מניפולציות מחקריות ופעולות חישוב וניתוחים סטטיסטיים. מיכשור זה מאפשר להחזיר את הפסיכואנליזה למקורותיה הביולוגים והמדעיים אך ללא רדוקציה של הפסיכולוגיה לביולוגיה אלא מתוך ראיית הפסיכואנליזה וחקר המוח כשני היבטים משלימים של אותו ה"דבר" ומתוך עמדה של הדדיות ושל הפרייה הדדית. הנירופסיכואנליזה היא סגירת מעגל לאחר מאה שנות פסיכואנליזה של המשך המחקר הפסיכואנליטי בצורה מדעית. לפני מספר חודשים קיים האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה כנס בינתחומי בנירופסיכואנליזה בהשתתפות פרופ' מרק סולמס מייסד התחום ואנשי מקצוע בכירים מתחומי הנירולוגיה, הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה המחקרית. סקירה על הכנס ניתנה בגליון יולי 2005 של פסיכואקטואליה.

הנירופסיכואנליזה יוצרת מהפיכה מושגית בתחום של הפסיכואנליזה ומדעי המוח אך אין היא קובעת את גבולות הפסיכואנליזה בחיבור שבין המוח והתודעה. האדם הוא בבסיסו אורגניזם שהתפתח בתהליך אבולוציוני ממושך ומושפע מגורמים חברתיים-תרבותיים שהוא מעצב אותם ומעוצב על ידיהם בו זמנית. המוח עם כל מורכבותו הוא איבר של האורגניזם האנושי שמטבעו יוצר אינטראקציות ללא הרף עם סביבתו והברירה הטבעית עיצבה אותו, כמו את שאר איברי האורגניזם לצורכי הישרדות ולא לצורך חשיבה. הנירופסיכואנליזה מאפשרת חזרה של הפסיכואנליזה לחיק המדעים וחיבור עם תחומי מדע רלבנטיים אחרים כמו תיאוריה אבולוציונית, תורת המערכות, אתולוגיה, תורת האינפורמציה וחקר התרבות.

בדרך זו הנירופסיכואנליזה יכולה לתת כיוון עתידי להתפתחות הפסיכואנליזה על ידי קידום תפיסה אינטגרטיבית של האדם, ומחקר מדעי ומבוקר של מרכיבי התנהגותו ברוח חזונו המקורי של פרויד ומעבר לו. תחומי מחקר אלה יוכלו לתרום לחקר ולהבנת הקוראלטים האובייקטיביים של הסובייקטיביות האנושית ברוח התפיסה המדעית והרב תחומית של חקר האדם שאפיינה את הפסיכואנליזה בתחילת דרכה.

************************************************************************

ד"ר ארנון לוי הוא מחבר הספרים "תבניות פרומתיאוס-מבוא לפסיכולוגיה אבולוציונית של העצמי" ו" מעבר למראה הריקה"

www.i-a-psychotherapy.org/ArnonLevy/index.html

מקורות:

 

  1. לוי ארנון: הרצאת פתיחה בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה 16.2.05 מלון השרון הרצליה;
  2. לוי ארנון: פסיכותרפיה ופסיכואנליזה, עבר ועתיד: הכל צפוי והרשות נתונה. הרצאה בכנס השנתי של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה 16.2.05 מלון השרון הרצליה.
  3. " תקווה ופחד בפסיכואנליזה". סטיבן א. מיטשל.תולעת ספרים 2003. תל אביב.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לוי, א. (2005). סקירה לספר "פסיכואנליזה בנפשנו-מחשבות על העשייה הפסיכואנליטית העכשווית". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 19/2/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=533

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ארנון לויארנון לוי29/12/2005

על פסיכולוגיה ומדעי הטבע.

לאלון שלום,

 

רק היום ראיתי את תגובתך ואינני יודע אם תקרא את תגובתי. בעקרון אני מסכים אתך. בספרי השני "מעבר למראה הריקה" פיתחתי נושא זה הלאה וכן המאמרים (שחלקם באתר) ובמאמר מקיף שעומד לצאת בשיחות. קטעים מספרי השני ניתן לקרוא באתרי

www.i-a-psychotherapy.org/ArnonLevy/index.html

  

אלוןאלון26/10/2005

לארנון לוי.

נהניתי לקרוא את ספרך "תבניות פרומתיאוס" למרות שהיה חסר לי ידע בפסיכולוגיה כדי להבין הכל , הגעתי לפסיכולוגיה לאחר מסע שעבר דרך פיסיקה וביולוגיה וכפי שכבר כתבתי בעבר בפורומים כאן , אני חושב שיש מקום רב לשיפור באינטראקציה בין מדעי הטבע ובין הפסיכולוגיה.

אני חושב שקיים נתק שהוא די מזיק בין תחומים בפסיכולוגיה ובין מדעי הטבע , לכן אני  מתחבר לגישה שלך.

כפי שכתבת -  מדעי הטבע הולכים לכיוון המורכב , הלא לינארי , הכאוטי ואילו בספרי הלימוד בפסיכולוגיה עדיין נכתב על פי הגישה הישנה במדעים - לי  זה מאוד צורם. (אני יודע שגם בפיסיקה תיכונית לומדים בעיקר את הפיסיקה של ניוטון כאילו שלא היו כמה שינויים מאז)

לדעתי היה טוב יותר אם לימודי פסיכולוגיה היו מתחילים מקורסים בסיסיים במדעי הטבע.

 

ארנון לויארנון לוי3/9/2005

ספר אונליין.

אני מצטער אם השתמעה מסקירתי הערכה שלילית על הספר. נהפוך הוא. גם אני התפעלתי וכתבתי על יכולתה של המחברת לקרב את תחום הפסיכואנליזה לציבור ולפשט מושגים מורכבים. לדעתי כל סקירה על ספר עם נושא כזה חייבת להתייחס בצורה ראויה למצבה של הפסיכואנליזה היום. היתרון של האינטרנט הוא שסקירה מעין זאת בניגוד לבקורת על ספר כתוב,  מעודדת את כוונתה המקורית של המחברת ליצור בסיס לדיון תיאורטי וחוויתי של הגולשים על הנושא. 

שיר לוישיר לוי2/9/2005

המאמר מעניין אך זו אינה סקירה של הספר, אלא [ל"ת].

בעיקר הבאת דעותיו של המחבר על פסיכואנליזה היום.

קנאת סופרים תרבה חוכמה?  לא ברור, אולם אישית אהבתי מאוד את הספר של ניצה ירום,

היכולת לקחת נושאים מורכבים ולהפכם לפשוטים, גאונית בעיני.

תודה לניצה על ספרה המרשים.