פסיכולוגיה עברית

×Sergey Kovalevsky
Sergey Kovalevsky ©
זכור אותי

כתבות שטח

"כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח": סקירת ערב העיון על הספר "אנשים עדינים: התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות"

אדם עדין נולד. עד כמה המציאות שהוא פוגש הולמת את עדינותו או הולמת בה? כך שואלת ד"ר מיכל ברנע-אסטרוג, חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם, בספרה "אנשים עדינים" שיצא בהוצאת רסלינג. בסקירה שלהלן שוטחת הפסיכולוגית יעל אוהד בלנק כמה מחשבות בלתי ממצות על הספר ועל ערב ההשקה שנערך לכבוד הוצאתו לאור.

מתפרסם מ 12/6/2019 | 882 צפיות

תגיות: | |

"כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח"

סקירת ערב העיון על הספר "אנשים עדינים: התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות"

מאת יעל אוהד בלנק

 

כמה מחשבות בלתי ממצות על הספר "אנשים עדינים: התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות" מאת מיכל ברנע–אסטרוג, ועל ערב ההשקה לכבוד הוצאתו לאור שנערך בתל-אביב ב-6 בדצמבר 2018

 

אדם עדין נולד. עד כמה המציאות שהוא פוגש הולמת את עדינותו או הולמת בה? כך שואלת ד"ר מיכל ברנע-אסטרוג, חוקרת פסיכואנליזה ובודהיזם, בספרה "אנשים עדינים" שיצא בהוצאת רסלינג. לא מעט אנשים, היא כותבת, מתהלכים בעולם בתחושה שהם יצורים עדינים שנקלעו למציאות גסה. הפער שבו חוויית העדינות כרוכה הוא במקרים רבים פער בין רמות שונות של רזולוציה. הילדה העדינה נוכחת לגלות שאת מה שנרשם בה בעוצמה – אימה אפילו לא רואה. הפער מכאיב. כל מרחק והפרש מכאיבים לנפש הרכה.

מילותיה חדות הרזולוציה של ברנע-אסטרוג, על דקויותיהן, לקחו אותי אל פערי הרזולוציה במשפחתי שלי. ומיד הלמה בי דוגמא אחת מני רבות: באחד הבקרים הגבתי בשיפוטיות להתנהגותם של ילדי. דבריי צרמו לי עוד כשנאמרו, אבל למי יש זמן להתעכב על כאלה רזולוציות בבוקר. אז המשכתי הלאה. לעומתי, בני התעקש שלא לוותר, וכשביקשתי מילדיי שנצא מהבית אמר שהוא לא מקשיב לאנשים שאומרים לו דברים כאלה. למרות הזמן הדוחק, זו היתה הזדמנות לתיקון, ושמחתי עליה. בעוד בני ואני מתעכבים לרגע על הדיוקים בספֵרה של העדינות, הבת שלי, שספגה אותה ביקורת ממש, לא מצמצה אפילו. ומאחר שכל השיח נראה לה מיותר, נפרדה ויצאה לדרכה.

ישנם אנשים עדינים וישנם אנשים עדינים פחות, כותבת ברנע-אסטרוג. ועם זאת, היא כותבת, איני מבקשת לאפיין טיפוס כלשהו אלא לבחון את העדינות כצורת קיום, כצורה מסוימת של חוויית ההיות בחיים האלה. הילדה העדינה שבגרה, כותבת ברנע-אסטרוג, אינה יודעת מה בדיוק קורה לה ומה היא צריכה. או שהיא יודעת אך הידיעה מייסרת, נתונה בקונפליקט עם מה שהניסיון לימד אותה על מה שאפשר ועל מה שאי אפשר לקבל בעולם, עם מה שלמדה שמותר ונמצא בטווח המקובל, עם מה שנדמה לה שמישהו בחוץ עשוי להבין. מצוקה ואף פתולוגיה, כותבת ברנע-אסטרוג, עלולות להיווצר עקב חוסר ההתאמה ולערום שכבות סבל נוספות, המצטברות על הכאב היסודי שתחושת הפער עצמה מעוררת.

*

בערב גשום וסוער במיוחד הגעתי להשקה של "אנשים עדינים". למרות המציאות החיצונית הגסה של גשם וסערה, המקום היה מלא מפה לפה באנשים, שעושה רושם שכמוני אולי גם הם לא אוהבים בכלל צפיפות ובטח לא ערבי השקה. וכפי שאמרה המשוררת ליאת קפלן, הדוברת הראשונה בערב הזה, הם באו למרות זאת כדי לקוד למעודן ולעשות לו דרך. קפלן פתחה את הערב בשירים עדינים ומעוררי ההשראה, והקריאה משיריו של נתן זך, שכתב על המעודן, וגם משלה. היא חתמה את דבריה במילים כי אין שיעור לחשיבות הספר הזה.

בהמשך הערב נגעו הדוברים השונים בנקודות מרתקות בספר, כמו ההבדל המרתק שברנע-אסטרוג מציעה בין רגישות לעדינות. היא מציינת "יותר רגישות – יותר חיים. טובים או רעים – את זה יקבעו הגורמים האחרים". רגישות היא אפוא חיים או ביטוי של חיים. היא ההיפתחות כלפיהם או ההתקשחות וההיאטמות לעומתם. ככזאת היא מתפרשת על פני הרצף כולו – מהעידון עד לגסות הרוח (אייגן, 2014, מתוך ברנע-אסטרוג, 2018). אליבא דברנע-אסטרוג, הרגישות כלולה בעדינות. היא ללא ספק חלק מהתמונה, אך היא אינה התמונה כולה. לעדינות ברנע-אסטרוג מציעה מעמד שונה במקצת. היא מציעה לראותה, בצורתה הבשלה, כהישג התפתחותי או כערך, ולצד זאת היא מציעה מחשבה על המורכבויות הכרוכות בחוויית העדינות כשהיא פוגשת מציאות חיצונית שאינה תואמת אותה. זאת נקודת המבט שברנע-אסטרוג מבקשת לפתח בספרה.

ד"ר בועז שלגי, פסיכולוג קליני וראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, הדובר השני בערב ההשקה, התייחס להבחנה הזו כמו גם לקול המיוחד של הכותבת שעבר אליו בעת קריאת הספר, ולפי עדותו היה מטלטל עבורו אף יותר מהתוכן. הטלטלה שחווה שלגי לא היתה נעוצה באיכות של חוזק, אלא דווקא באיכות של מינוריות ודיוק חד. שלגי תיאר את העדינות כפי שהיא עולה מהספר, כאזור של מרד נגד חוסר האנושיות באדם. העדינות, לפי הקריאה של שלגי, מתעקשת על התחברות בלתי מתפשרת לגווני הגוונים של האנושיות של הזולת ושל עצמך. לדבריו, זו עמדה בוודאי מפחידה. מותירה אותנו פגיעים, מבולבלים, מוזרים מעט. שלגי הזכיר את אייגן כמי שמדבר גם בשבחי נמיכות הקומה, ואת הגל, שרואה בעבד כמי שיכול לחולל את השינוי. לאיזכורים אלו הייתי מוסיפה גם את ניטשה, שבספרו "אנושי, אנושי מדי" כותב בשבחו של החופשי ברוח, שהוא לדבריו תמיד חלש, בייחוד במעשיו. החופשי ברוח מכיר יותר מדי מניעים ונקודות ראייה, ומשום כך ידו חסרת ביטחון ומיומנות. ב"אנושי, אנושי מדי" ניטשה שואל – אילו אמצעים קיימים כדי לעשות את החופשי ברוח חזק יחסית כדי שלפחות ישיג את מבוקשו ולא ירד לאבדון בלי להותיר את רישומו? איך נוצרת הרוח החזקה? [ההדגשה במקור]. אם כן, גם ניטשה בספרו מזמין אל חולשה שבעוצמה.

בהבחנה מרתקת נוספת עסק הדובר השלישי, ד"ר רועי צוהר, מרצה בכיר בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב. בעקבות קריאת ספרה של ברנע-אסטרוג, עסק צוהר בשאלה האם תקיפות מנוגדת לעדינות או שמא שתי התופעות נמצאות על אותו ספקטרום עם תנועה פלואידית לאורכו. כדוגמא הביא את הטקסטים המוקדמים של הבודהיזם, שנכתבו בשפה מאוד אלימה ולא מעודנת ושכותביהם הגיעו ממעמד של לוחמים. עם זאת, לדברי צוהר, זוהי אלימות למראית העין, שכן הטקסטים ממחישים כיצד כיבוש חיצוני יכול להפוך לכיבוש עצמי. כך, לפי צוהר, תקיפות ועדינות אינן בגדר ניגוד, אלא כרוכות זו בזו.

להמחשת דבריו הביא צוהר סיפור מהקנון הפלי, המספר על ילד שהלוח האסטרולוגי ניבא לאביו בעת הולדתו שיהפוך לאדם אלים. כל החינוך שלו (וגם שמו) מכוון לקצה הנגדי כביכול ועדינותו מטופחת, וכך הוא גדל להיות ילד שברירי וקצת חלשלוש. הוא נשלח ללימודים בבית של גורו והוא תלמיד צייתן מדי וחביב המורה. כך הוא מוצא עצמו בתחתית שרשרת המזון החברתית, וחבריו מחליטים לפעול נגדו. הם מצליחים לשכנע את הגורו כי התלמיד מנסה לפתות את אשתו ולרשת אותו, ולאחר זמן הגורו משתכנע ומחליט להיפטר ממנו. כשמסיים הנער את הלימודים שולח אותו הגורו למשימה אחרונה – להביא לו אלף זרתות מיד ימין של בני אדם. לגורו לא מסרבים, והנער עוזב את בית הגורו שלו ונמצא במשבר עמוק מאוד. כך הוא מתחיל להגשים בהדרגה משימה שמעוותת את נפשו והופכת אותו לרוצח סדרתי, כשהוא שוזר כל זרת נוספת שאסף במחרוזת על צווארו. עם הזמן הוא כבר שרוי בזעם נוראי – על הגורו, התלמידים, הנסיבות. הוא הופך להיות איום ומטרד בממלכה, והמלך מוציא הודעת מבוקש. אמו, שדואגת לו, מחליטה ללכת לדבר איתו כדי שיפסיק לפני שיוצא להורג. היא עומדת להגיע בדיוק כשחסרה לו האצבע האחרונה, כך שהאדם הבא שהוא מתכונן לפגוע בו הוא אמו. אולם החטא הגדול ביותר בבודהיזם הוא להרוג את אמך, ולכן הבודהא מגיע אליו ומקדים את אמו ברגע אחד. כך מתחיל מרדף שלו אחרי הבודהא להשגת הזרת האחרונה, אבל הוא לא מצליח לתפוס את הבודהא. הוא צועק לבודהא – "תפסיק, עצור!", והבודהא אומר לו – "אני הפסקתי, אתה לא". כך מתחיל תהליך חניכה ארוך של הדהרמה. אותו נער מפסיק את פעילותו האלימה והופך לנזיר. הוא חוטף מכות בכל הכפרים שבו הקרובים של קורבנותיו מזהים אותו, ובסוף גם מגיע להארה. הסיפור הזה, על פי צוהר, הוא אחת ההדגמות להנחה הבסיסית של הבודהיזם, שחיי אדם הם מעין תנועה ושניתן לעבור מקצה לקצה.

מעניין הוא שצחוק הגורל, או הקארמה, הביאו לכך שזמן לא רב לאחר ערב ההשקה כמעט איבדתי אצבע בעצמי: גיד עדין שנקרע בעקבות מפגש עם מציאות חיצונית גסה – מסמר בולט שנתפס בטבעת. בעקבות הפציעה הסתבר לי עד כמה האצבע היא איבר עדין, שבמידה ונפגע זקוק למסע ארוך של שיקום והחלמה. במסע הזה גיליתי כי לא רק שקיימת תנועה בין הגס והעדין, כפי שהיטיב לתאר צוהר, אלא גם שקיימים מצבים בחיים שבהם הגס אף חיוני לקיומו של העדין. חשבתי לדוגמא על המנתח הכירורג שבעצם התערבותו הפולשנית נתן הזדמנות לגיד העדין שלי להתאחות. כך גם בביקורת שלאחר הניתוח, המנתח היה גאה בשני הברזלים הגסים הישרים כפלס שהוכנסו לאצבע כדי לתמוך בשיקומו של הגיד. ועוד דוגמא: בתהליך השיקום לאצבע עליי לעבור פעמיים בשבוע ריפוי בעיסוק. המרפאות בעיסוק מכנות את שולחן העבודה שלהן "שולחן העינויים"; ואכן, התהליך כרוך בהפעלת כוח גדולה של המרפאה בעיסוק וכאב אדיר של המטופלת, לעיתים עד לכדי כאב בלתי נסבל. ולצד זאת, בזכות העינויים הללו, האצבע של המטופלת הופכת בהדרגה מאצבע קשה כאבן ולא תפקודית, לאצבע מרוככת, המסוגלת לאט לאט לנוע בתנועה גמישה ועדינה יותר. אולי דוגמאות קונקרטיות מאוד, ובכל זאת מעידות על האופן שבו הגס לעיתים חיוני על מנת לתמוך בעדין ולאפשר את קיומו.

הדוברת הרביעית, אילונה אריאל, יוצרת סרטים, מייסדת העמותה לוויפאסנה בישראל ומורה בכירה לוויפאסנה בשיטתו של ס. נ. גואנקה, הגיעה לערב זה מיד לאחר שישים יום של שתיקה ומדיטציה. בדבריה אריאל שמה דגש על הפן החווייתי שבמדיטציה כמפתח להפחתת התגובתיות למול ההשפעות מבחוץ ומבפנים שצורמות וגורמות לנו סבל. אף שהיא מעדיפה שתיקה ותרגול על פני קריאת חומר אינטלקטואלי, אריאל הרגישה שלא יכולה לסרב להזמנה להגיע לערב ההשקה ועשתה את המאמץ לבוא ולדבר כהוקרה למאמץ של ברנע-אסטרוג להוביל את הקוראים להבין שיש מה לעשות עם העדינות. המסר שלה היה שכל אדם יכול ללמוד רק מתוך התבוננות בעצמו, ושבאמצעות התרגול אפשר לרווח בין הגירוי לתגובה וכך לייצר מרחב רחב יותר של בחירה.

והיתה גם יפעת ולטמן, צ'לנית מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שנגינתה פרטה ללא מילים על המיתרים העדינים של הנפש. כמי שבורכה באוזן עדינה פחות, בעודי מקשיבה לנגינה המופלאה של ולטמן חשבתי לעצמי שאולי כל אחד זקוק לערוץ אחר כדי לגעת בעדינות שנפשו מבקשת. יש מי שזקוק לספר ולמילה, יש מי שזקוק לתרגול ויש מי שזקוק למנגינות. וכמובן, ככל שנעז ונפתח עוד ועוד ערוצים לעדינות שנפשנו מבקשת, כך בוודאי נוכל לתת לה מענה עשיר יותר.

*

אפשר להפליג עוד על גלי העדינות, אך אני ממליצה על מפגש אינטימי ומעשיר איתה בספר של ברנע-אסטרוג. שכן כפי שאמרה מי שהנחתה את ערב ההשקה, ניצן שטיין-מסיקה, מטפלת בתנועה ופסיכולוגית קלינית במרכז לבריאות הנפש לב השרון וחברתה של ברנע-אסטרוג – הכתיבה של מיכל נוגעת בלב ובתודעה ומחוללת תנועה.

לבסוף ברצוני להתנצל בפני ברנע-אסטרוג והדוברים גם על הזמן שלקח לי לכתוב סקירה זו, וגם על כל המקומות בסקירה שלא דייקתי בהם. הסקירה הזו כמובן אינה ממצה את כל היופי שבא לידי ביטוי בערב הזה ובוודאי בספר הזה. ממליצה מאוד לקרוא.

הערב נפתח בשירה, וברצוני לסיים גם כאן במילותיה המרגשות והכואבות של רחל שפירא מתוך השיר "היי שקטה" ולאחל החלמה, איחוי, טיפול ואהבה לכל הפצועים בגופם ובנפשם ולכל היצורים החיים. מי ייתן וניפתח עוד ועוד לעדינות שנפשנו מבקשת.

היי שקטה, עכשיו הכול בסדר

אפילו המחנק עומד להשתחרר

זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן

זה העולם שיש ואין עולם אחר. ..

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח

את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה

כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח

כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

 

מקורות

ברנע-אסטרוג, מ. (2018) אנשים עדינים. תל אביב: רסלינג.

ניטשה, פ. (2008). אנושי, אנושי מדי. ספר לחופשיים ברוח. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

שפירא, ר. (2001). היי שקטה. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.

 

מזמינים אתכם לקרוא פרק מתוך הספר שפורסם באתרנו

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

אוהד בלנק, י. (2019). "כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח": סקירת ערב העיון על הספר "אנשים עדינים: התבוננות בודהיסטית ופסיכואנליטית בעדינות". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/6/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3821

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.