פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות שטח

הזר שבתוכנו והזר שבחוץ

בסקירת הרצאתה של אירמה ברנמן-פיק, הזרות החיצונית נתפסת כפניו של מה שהודר והושלך מנפשנו. דרך הפרספקטיבה הקלייניאנית מוצג אופן הזיהוי של חומרים זרים והטיפול בהם, תוך דגש על הקושי של המטפל להכיל חומרים אלו ולזהות את התנגדותו, עד כדי פגיעה בעבודה האנליטית שיכולה להפוך ל"עבודה זרה", המשמרת את פליטי הנפש כחומרים זרים שנידונו להמשיך לחפש מקלט.

מתפרסם מ 4/7/2017 | 1,977 צפיות

תגיות: |

הזר שבתוכנו והזר שבחוץ

סקירת ההרצאה של אירמה ברנמן-פיק

מאת לימור חלמיש

 

הרצאתה של אירמה ברנמן-פיק, שאירחה החברה הפסיכואנליטית בישראל, נערכה ב-20.04.2017 במכללה האקדמית תל אביב - יפו.

 

זר. מילה קצרה, נגמרת עוד לפני שמתחילה. זר הוא ה"לא אני", האחר הלא רצוי, המורחק והמאיים שיחזור וישתכן בתוכנו.

בהרצאה "הזר שבתוכנו והזר שבחוץ", אירמה ברנמן-פיק הציגה את הזר כתופעה נפשית. כלומר, הזר נמצא בנפשנו ונחווה כאובייקט לא רצוי, ולכן עובר תהליך של פיצול והשלכה החוצה. ככל שהוא סמוי מהעין בתוך נפשנו, כנעלם בחסות ההכחשה, כך הוא גלוי ובולט מחוצה לנו.

אירמה ברנמן-פיק היא פסיכואנליטיקאית קלייניאנית בכירה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. התייחסותה לזר הפנימי היא דרך הפרספקטיבה הקלייניאנית, שיכולה לתרום משמעותית בהבנת הפן הנפשי של נושא הזרות החברתית, דרך מנגנוני הפיצול וההשלכה, המאפיינים את העמדה הסכיזו-פרנואידית. בנוסף, שימת הלב לנושא הזרות בקליניקה, דרך הפרספקטיבה הקלייניאנית, יכולה לחלץ מרגעי תקיעות בטיפול, בהם המטפל אינו ער לחלק זר שהושלך לתוכו. במקרים אלו נוצרת זרות כפולה, הן לחלק המוכחש והן לפעולת ההכחשה.

כדי להבין לעומק את תהליך הפיכת החלקים בנפש לזרים, פיק בוחרת להתבסס על הגדרה מילונית של Oxford English Dictionary למילה “זר”. בדרך זו, מתאפשר לדעתי, לפרק את חווית הזרות למרכיביה, על פי ההגדרות הסמאנטיות השונות, ובכך לאפשר זיהוי טוב יותר שלה במרחב הטיפולי. פיק מציגה שלוש הגדרות שונות לזר:

1. זר- משמעות מהמאה ה- 17, הוצאה של אדם מחצר המלוכה – excluding from court

2. זר- נחווה כמגיע מבחוץ – introduced from outside

3. זר- לא הולם, שונה – inappropriate, dissimilar

בחרתי להרחיב על כל הגדרה בנפרד, כאשר בחלק מהדברים אתבסס על דבריה של ברנמן-פיק ובחלק על רעיונות שהרחבתי בהשראת ההרצאה. לאחר מכן אתאר בקצרה את אחד המקרים שהציגה.

Exclusion from court- הוצאה מחצר המלוכה

"הוצאה מחצר המלוכה”, היא הגדרה היסטורית תרבותית שאינה מוכרת לקהל הישראלי, שלעולם לא יוכל להבין את משמעותה הרגשית. אולם, exclusion, חווית היותנו מודרים, הינה אוניברסאלית ומקושרת בפסיכואנליזה להוצאה החוצה מ"הסצנה הראשונית" (primal scene) עליה דיבר פרויד. כל אדם מצא עצמו בראשית חייו מודר מה-court של הזוג ההורי או מהסיטואציה האדיפאלית. הכאב המלווה את הדחייה הוא בלתי נסבל אך גם בלתי נמנע; הכאב של להיות בחוץ, לא מוזמן, לא שייך, לא לדעת מה קורה, הוא כאב עז שקשה לשאת בתוכנו, ולכן מושלך החוצה. ברנמן-פיק מציינת, שבמחקרים שעקבו אחר פעילות מוחית, נמצא שכאב הדחייה מפעיל את אותו איזור במוח המופעל בזמן כאב פיזי: "אין הבדל בין כאב של לב שבור לבין זה של זרוע שבורה”.

המודרות מה-primal scene מופנמת כחוויה של דחייה, אך המודרות עצמה היא גם חלק אינהרנטי בתוך המבנה הנפשי שלנו. פרויד, בהציגו את מושג "הלא מודע”, הפך את הזרות להיבט פנימי בנפשנו ולא רק כחלק מאינטראקציה בין אישית חיצונית, כמו ב-primal scene. בהינתן ש"הלא מודע" זר לנו, אנחנו נדרשים למעשה להכיר גם בהיותנו מוגבלים, לא כל יודעים ולעיתים חסרי אונים. חוויות אלו כה מערערות את הנפש, שהן מושלכות מחוצה לה ונחוות כזרות. מפגש עם חלקים שיכולים לרמז על קיומם בתוכנו, יכול לעורר בהלה ורתיעה. פרויד השתמש במילה הגרמנית unheimliche, שתורגמה באנגלית ל-uncanny ובעברית היו לה שני תירגומים: “המאויים" ו"אלביתי". מושג זה מתאר מצב נפשי של אימה או בהלה לנוכח מפגש עם חומר זר, כלומר בלתי רצוי, הנמצא בתוכנו ללא מודעותנו לקיומו.

תיאור של מצב אבסורדי אולי יוכל להמחיש את האופן בו נחווית הסכנה והרתיעה שקיימת בחוויית הזרות הפנימית. חשבתי על סיפורו של קפקא ה"גלגול" המתאר את הפיכתו של הגיבור, גריגור סמסא, לחרק גדול במהלך הלילה, ואת ניסיונותיו הכושלים לצאת מחדרו ולהפוך שוב למוכר על-ידי בני משפחתו. בכל פעם, ניסיון זה מסתיים בגירושו על-ידי המשפחה חזרה לחדרו, ובסופו של דבר למותו: “חרף צורתו העגומה והמאוסה עכשיו, בן משפחה הוא ואין לנהוג בו כבאוייב, אלא מוטל עליהם למלא את חובתם המשפחתית ולהבליג על הסלידה ולסבול בשקט, רק לסבול בשקט" (רופא כפרי, עמ' 144). החרק ששוכן בתוכנו, הוא איזשהו זר, שכה מאיים עלינו, עד שמתעורר בנו צורך להשמידו: להדחיקו או להכחישו ולהשליכו.

ז'וליה קריסטבה, פסיכואנליטיקאית ופילוסופית צרפתייה, שכתבה רבות על נושא הזרות, כותבת על ה"אלביתי" של פרויד בספרה "זרים לעצמנו", שם היא טובעת את המושג "זרות מטרידה" המאופיינת בחרדה, אשר מאותתת על חדירה של חומר מודחק וזר לתוך המודעות: "הזרות המטרידה היא דרך המלך (אבל במובן של החצר ולא של המלך) שבאמצעותה מציג בפנינו פרויד את הדחייה המוקסמת מן האחר...”(הדגשה שלי, עמ 204). חצר המלוכה, שמופיעה גם בהגדרה המילונית של אוקספורד למילה "זר” כפי שהציגה ברנמן-פיק, כמקום בו שוכנים הדחויים "הזרים”, חוזרת שוב אצל קריסטבה. אפשר לומר שמה שהועבר לחצר האחורית, נחווה לנו כמאיים יותר, לעיתים עד אימה, כשאנו נפגשים עם רמזים לקיומו בחוץ. ככל שאנחנו מבוהלים מאותה חצר אחורית, אנחנו גם מרחיקים והופכים אותה לזרה יותר, ויוצרים מעין מעגל שמזין את עצמו.

Introduced from outside – נחווה כמגיע מבחוץ

משפחתו של גריגור סמסא לא רצתה לסבול, היא הרחיקה אותו מעליה. היחידה שהתקרבה כדי לפנות את גופתו, והראתה רצון כלשהו לספר למשפחתו אודות הפינוי, היתה המנקה, זו שעובדת עם ליכלוך. "הזדהות השלכתית" מושג שטבעה קליין (1946), יכולה להיות המקבילה של המנקה בנפש, שמפנה חוויות כואבות ולא רצויות אל מחוצה לנו. אולם, על פי קליין, במקרה של הנפש לא באמת ניתן להיפטר מהליכלוך שהושלך. מה שנפטרנו ממנו, יחזור אלינו חזרה כמו בומרנג. תינוק שממתין זמן רב מידי לאימו, יחוש כאב ודחייה, שיתבטאו בשינאה ובזעם כלפיה שיושלכו לתוכה. אולם, מיד לאחר מכן היא תחווה על-ידי התינוק כ"שד רע", כזו שכועסת עליו, מאיימת להשליך חזרה את השינאה המאיינת לתוכו. קליין כינתה את העמדה הזו, סכיזו-פרנואידית, כשהרע שבפנים מושלך החוצה ולבסוף נחווה כתוקף את האני מבחוץ, ולא מבפנים.

הזדהות השלכתית היא למעשה פעולה חיונית והכרחית לראשית ההתפתחות, כאשר חוויות לא נעימות מאיימות להכחיד את התינוק. הדחייה מכל מה שאינו טבעי או בריא כמו מחלות, מוות, פסולת, היא פעולה נורמאלית, שמטרתה לשמור על עצמנו ממה שנתפס כמסכן אותנו (כוחות האימה, עמ' 8). אולם, כשהחלקים המאיימים נחווים כמאיימים מידי מכדי שיישארו בתוכנו, ההשלכות נעשות מופרזות (excessive) ואז אותם חלקים נתפסים כמתקיפים אותנו מבחוץ. איך בדיוק מורגשת ההתקפה של חומר שהפך להיות זר לנו? אני חושבת כיצד אפשר להמחיש את חוויה זו כדי להפוך אותה ליותר חיה ומובנת בקליניקה. קריסטבה מסייעת בעניין זה, כשהיא מדברת על מצבים המאופיינים בחציית גבול, כאשר הזר מאיים להתקרב או לפלוש למוכר ולרצוי. לא הפסולת או הליכלוך כשלעצמם מאיימים עלינו אלא "פלישתם" לתחום שאינם שייכים אליו. היא נותנת דוגמא את הגועל מקרום החלב: "כאשר הקרום שעל פני החלב, בלתי מזיק, רק כנייר סיגריות..נגלה לעיניים או נוגע בשפתיים, התכווצות של הגרון [...], של הקיבה, של הבטן.. הסחרחורת [...] ואליה מצטרפת הבחילה, שמכופפת אותי כלעומת שמנת החלב הזאת, מפרידה אותי מן האם, מן האב, המציעים לי אותה". (שם, עמ' 10, ההדגשה שלי). ה"חלב הרע" התקרב ל"חלב הטוב" ותבע להיות חלק ממנו, באופן שנחווה כזר וראוי להשלכה.

כהמחשה נוספת, חשבתי על תחושת רתיעה שאני חווה, כשאני עוברת בחלק מסויים ברחובות תל אביב, וממהרת לחלוף על פניו במהירות. זהו חלק מדרכה קצר, חיבור של רחוב דיזנגוף עם רחוב קינג ג'ורג', שכולל כמה חוויות סותרות וקשות לעיכול. יש בו מספר הומלסים יושבים על קרטון, עם מראה לא נעים, עור פצוע או מדמם והם מושיטים יד, כזו שלא מאפשרת לעובר ושב להתעלם מהם, כפי שאולי רובנו היה רוצה. באותו חלק ממש, עומדת חנות בגדים עם חלון ראווה מסוגנן, ולצידה חנויות אוכל רחוב כשבמדרכה לידן מפיות זרוקות או שאריות מזון. הטוב, היפה והשופע מאויימים ע"י הפגיעות, הגועל, חוסר האונים והמוות. תגובות של דחייה, לעג, גועל, אמירת "לא", תחושה של צרימה, דבר לא הולך עם דבר, הם סימנים של הנפש להתקרבותו של חומר זר, המאיים לפרוץ את ההגנות ולמצוא את “החרק” של קפקא בתוכנו.

Inappropriate, Dissimilar- אי הלימה

החלק של אי הלימה, משתמע מהגדרת הזר, כחלק שאינו שייך. על-פי הבנתי, ברנמן-פיק, הדגישה באספקט זה, את אי ההלימה כמבטאת התנהגות לא מותאמת, שבין היתר יכולה ליצור חווית זרות. למשל, חוסר הכלה של האם או המטפל היא תגובה לא הולמת לחומר מושלך, ה"מחפש" לעבור טראנספורמציה אך חוזר לתינוק או למטופל, כחומר זר שגורלו להיות מושלך שוב ושוב בחיפוש אחר מקלט. ביון (1959) שדיבר על המשמעות התקשורתית של הזדהות השלכתית בין התינוק לאימו, הדגיש את חשיבות הרצפטיביות הרגשית של האם. היכולת שלה לא להשיב בכעס, בעלבון או באדישות ולא לגרום לתינוקה לחשוב שהחמיץ את החלב שלה, הינה קריטית להישרדותו הנפשית. קריסטבה כותבת שזר הוא מי שאיבד את אימו ("זרים לעצמנו”, עמ' 13) ובמובן זה חלקי נפש זרים, שלא הוכלו כראוי, הם מיותמים מבית ומאם. לאחר שנידחו וזכו להפניית עורף, הם כמו מידפקים בחוזקה ומבקשים להיכנס חזרה דרך הזדהות השלכתית בטיפול, כמו ההומלס המושיט יד ומעורר בנו אי נוחות.

מטופלת סיפרה לי על פני אימה הקפואים, כאשר הודיעו לה (לאימה) על מות אחיה של האם. המראה של פניה הקפואים נותר כזיכרון טראומטי, יותר ממות דודה. הפנים הזרות של האם, היו פנים שנראו כלא מזהות את המטופלת, כאילו היא זרה לאימה. חווית הזרות שהשתקפה באותו אירוע טראומטי, התבררה בהמשך כמבטאת כעס מוקדם על אימה, שלא תמיד היתה נגישה לה, כשהתגלתה כאימם של אחיה וכאישתו של אביה. ההכרה בנפרדותה, נחוותה כהפניית עורף, כדחייתה מעליה ומתוך גופה, באופן שלא התאפשר למטופלת להטמיע את חווית הנפרדות. חווייה זו לא היתה ידועה לה. מות דודה, היה אירוע חיצוני מטריד, שהעלה למעשה למודעות את חווית הדחייה המוכחשת דרך פני אימה הזרים, שביטאו תגובה לא הולמת מצד אימה.

פרשנות זרה - דוגמה קלינית

בקליניקה הדרך לעבד חומרים המושלכים לתוכנו היא דרך "העברה נגדית”. הפעולה של הזדהות השלכתית מכוונת לעורר תגובה אצל המטפל, כדי שייקח את החויה פנימה, ירגיש אותה, יעבדה ויחזירה למטופל דרך פרשנות. הפרשנות שמחוללת שינוי לדעת ברנמן-פיק, היא זו שנוצרת מתוך עבודה פנימית של המטפל. כיוון שהחומר המושלך יכול להיות קשה להכלה גם עבור המטפל, הוא יכל להביא למצבים של תקיעות בטיפול. ברנמן-פיק במאמרה 'working trough in the countertransference' כותבת שעל המטפל, בזמן שנפשו "נכבשת" (overtaken) על-ידי חלקים מטרידים של המטופל, לנסות להישאר מודע ל"לא מודע" שלו ושל המטופל כדי לשמור על חשיבתו האנליטית. מה מקשה על המטפל להזדהות עם חלקים מסויימים שהושלכו לתוכו? Money-Kyrel פסיכואנליטיקאי פוסט קלייניאני (1956) דיבר על הנטייה של מטפלים לזהות את המטופל עם חלקים ילדיים ופגועים של העצמי שלהם, בעוד הם מזדהים עם החלקים ההוריים המיטיבים. בפועל המטפל נדרש להזדהות עם חלקים שונים שמושלכים לתוכו ולגלות גמישות בזיהויים. ככל שהמטפל חווה את ההשלכות כמעוררות אותו רגשית, כך הוא עלול להתקשות בהפרדה בין ההשלכות לבין ההפנמות שלו, ותגובתו תהיה לא מעובדת מספיק. הוא ייטה להגיב באחת משתי צורות: או להשליך חזרה את החומר של המטופל או להזדהות איתו ובכך לאבד את העבודה האנליטית המצופה או ה” appropriate”.

ברנמן הציגה בהרצאתה דוגמא קלינית הממחישה תגובה לא מותאמת מצד המטפלת, כביטוי לחוויה של זרות בהכלה האימהית. הפגישה מתרחשת אחרי שהמטפלת היתה בחופש. המטפלת היא שחורה והמטופלת לבנה, שאומצה בילדותה על-ידי משפחה מהמעמד הגבוה. קיימת ביניהן דינמיקה של התנשאות מצד המטופלת, שאינה מפורשת על-ידי המטפלת. באותה פגישה, המטופלת מאחרת ומדברת על כך שהזניחה את בנה, כיוון שלא יכלה לתפקד כראוי אחרי שלילה לפני כן, השתכרה. המטפלת פרשה שהיא (המטפלת) הזניחה את המטופלת כשיצאה לחופש. המטופלת לא הסכימה עם הפרשנות. ברנמן-פיק אומרת שלדעתה היתה זו פרשנות לא מדוייקת, כיוון שבסיטואציה זו, המטופלת היא זו שהזניחה את המטפלת, כשאחרה לפגישה ודיברה אליה בהתנשאות. המטפלת, הזדהתה עם החלק ההורי הנוטש ולא עם החלק הילדי הנטוש והדחוי, שהושלך לתוכה. לא המטופלת ולא המטפלת רצו להזדהות עם הילד הדחוי. אותה מטופלת סיפרה שהיא מדמיינת שאימה הביולוגית ילדה אותה בניתוח קיסרי כיוון שלא רצתה לחוות את כאב הלידה. ברנמן-פיק מראה כיצד חוויה זו מחייה השתחזרה בקליניקה ביחסי ההעברה-העברה נגדית, כאשר המטפלת לא הצליחה לחוות את הכאב שהושלך אליה, והחזירה לה פרשנות שנערכה כמו בניתוח קיסרי ב"הרדמה”.

פרשנויות לא הולמות או לא מדוייקות הן לא עניין חדש לדיון, אבל הדרך בה ברנמן-פיק הציגה אותן כשייכות לתופעת הזרות, הנוצרת מכשל בהכלה של "הזדהות השלכתית", מוסיף עומק ומעשיר את רפרטואר ההקשבה לתכנים המסופרים לנו ולזרות בתוך עצמנו. לפני שנים חשבתי על מטופל דיכאוני שחש תמיד חריג ולא שייך, כעל מי שלא נולד ולא יוולד מרחם אביו. תהיתי אז על האסוציאציה הזו, של להיוולד מרחם אב. אותו מטופל, כמה לקרבת אביו, אותו חווה כמתעלם, דוחה ונגעל מקיומו. בהקשר של ההרצאה, חשבתי על האסוציאציה הזו כמבטאת תחושה כה עמוקה של דחייה וזרות ועל המוכנות של האב לכאוב את כאב הלידה, כאקט המסמל את נכונותו לכאוב כדי להעניק לו חיים. העמדה של להיות ליד, לא זה שיולד או זה שמרגיש את כאב הלידה, או זה שמתאמץ (באנגלית labour זה לידה וגם עבודה) היא עמדה של לא להיות מעורב ולתת פרשנות "ליד”, ממקום שלא "מתלכלך". כמו שברנמן-פיק כתבה במאמרה: "פרשנות ונתינת פרשנות, אינן אובייקט חלקי של בחירת מילים, אלא פעולה אינטגראטיבית יצירתית מצד המטפל".

תחושות של שיעמום שמוביל לפרשנות לא מחוברת לרגש, או מאידך אי שקט ואימפולסיביות, שמעודדים פרשנות מהירה שלא עוברת דרך רגש שהושלך למטפל והוכחש על ידו ועוד תגובות שגורמות לנו להרגיש שהיינו “ליד”, הם רמזים לקושי לעשות עבודה אנליטית, ולמועדות ל"עבודה זרה".

 

מקורות

פרויד, זיגמונד. האלביתי. בתרגום רות גינזבורג, בעריכת יצחק בנימיני, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2012.

קפקא, פרנץ. רופא כפרי. בתרגום אילנה המרמן, בעריכת אילנה המרמן ונילי מירסקי, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2006.

קליין, מלאני. (1946). הערות לכמה מנגנונים סכיזואידיים. בתוך מלאני קליין-כתבים נבחרים. עורך י. דורבן. בתרגום א. זילברשטיין. תל אביב, הוצאת תולעת ספרים, 2003.

קריסטבה, ז'וליה. כוחות האימה. בתרגום נועם ברוך, בעריכת אליס בוראס, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2005.

קריסטבה, ז'וליה. זרים לעצמנו. בתרגום הילה קרס, בעריכת ד"ר רינה חרובי, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2009.

Bion, W. R. (1959). Attacks on linking. International Journal of Psycho-Analysis, 40, 308- 315.

Money-Kyrle, R. (1956). Normal countertransference and some of its deviations. International Journal of Psycho-Analysis, 37, 360-366.

Pick, I. Brenman (1985). Working through in the countertransference. International Journal of Psycho-Analysis, 66, 157-166.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

חלמיש, ל. (2017). הזר שבתוכנו והזר שבחוץ. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 23/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3553

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.