פסיכולוגיה עברית

×Thomas SUBTIL
Thomas SUBTIL ©
זכור אותי

כתבות שטח

טיפול נפשי כמארג ללא אורג: כשהאחד אינו עורג לאחידות

יום העיון השני של האיגוד הישראלי הרב-תחומי לפסיכותרפיה עסק ביכולת להאזין לשפות טיפוליות שונות הנעות על ציר גוף-נפש-רוח ולהכיר בדרכים השונות בהן גישות שונות של פסיכותרפיה יכולות לסייע לאדם הסובל. במסגרת פאנל בו השתתפה הסוציולוגית אווה אילוז, התקיים דיון ער בנוגע לכוחה של הפסיכולוגיה בתרבות, 'פוליטיזציה של הנפש' ועוד. בחלק האחרון של יום העיון הדגימו שלושה מטפלים בסיועה של שחקנית שלוש גישות טיפול שונות למטופלת אחת.

מתפרסם מ 4/11/2015 | 5,627 צפיות

תגיות:

 

טיפול נפשי כמארג ללא אורג: כשהאחד אינו עורג לאחידות

 

מאת עדי כהן - רוקח

 

סקירת הכנס השני של האיגוד הישראלי הרב-תחומי לפסיכותרפיה שנערך ב-1 למאי 2015, בתל אביב

 

בתור מי שמכירה היטב את תל-אביב ונפתוליה, חשתי סקרנות רבה כשהחלקתי עם מכוניתי מטה דרך פתח המנהרה בקפלן. מדי פעם, כשהייתי עוברת עם מכוניתי באזור, תמהתי לאן מובילה דרך זו, והנה גיליתי עוד אפשרות חניה, וחשוב מכך (אם אפשר בכלל להעלות על הדעת שיש משהו חשוב יותר מחניה בתל-אביב) עולם חדש ותת-קרקעי שמחבר בין אסטרטגיה (קריה) ואומנות (סינמטק). היות והייתי בדרכי לכנס השני של האיגוד הישראלי הרב-תחומי לפסיכותרפיה, הרגשתי שתגליתי מוטענת במשמעות נוספת, שהרי מה דרוש לאיגוד חדש של פסיכותרפיה אם לא צירוף בין שני אלו, היכולים להוליד מרחב של יצירתיות ומימוש בעולם?.

 

'סנדלר נדרש לייצר נעלים, מה פסיכותרפיסט נדרש לעשות?'

הכנס נפתח בסרטון קצר בו תוארה מהותו של האיגוד הרב תחומי לפסיכותרפיה, שהוקם ב-2012 מתוך חזון להוות איגוד-גג לעוסקים בפסיכותרפיה. האיגוד שואף להכיל מגוון שפות טיפולית תוך הקפדה על איכות וסטנדרטיזציה, וזאת מבלי לפגום בייחודה וערכה של כל שפה. האיגוד מכיר בחשיבות הדיאלוג בין אנשי הטיפול השונים להעשרת הפסיכותרפיה כפרופסיה ושם דגש על שילוב הגוף והרוח בטיפול בנפש. בהתאם לכך, צוות היגוי האיגוד כולל אנשי טיפול עם רקע מגוון: עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה קלינית, פסיכותרפיה הומניסטית-אינטגרטיבית, פסיכותרפיה באוריינטציה דאואיסטית, פסיכותרפיה התייחסותית גופנית, פסיכותרפיה בגישת ביוסינטזה ופסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית.

לאחר הצגת החזון, יורי סלע, פסיכולוג קליני ופסיכותרפיסט הומניסטי-אינטגרטיבי וחבר בצוות ההיגוי של האיגוד, ביקש להדגיש כי ייחודיותו של האיגוד היא שבשונה מאיגודים רבים אחרים, הוא מניף דגל של פתיחות לגישות שונות בפסיכותרפיה. סלע התייחס לצורך בריבוי גישות פסיכותרפויטיות המקיימות דיאלוג זו עם זו, בהשאילו ציטוט מפרופ' אסא כשר- "סנדלר נדרש ליצר נעליים. מה פסיכותרפיסט נדרש לעשות?". ומיהר לענות כי פסיכותרפיסט אמור לתת מזור למצוקותיה של הנפש האנושית , ולייצר מרחב בו יוכלו לבוא לידי ביטוי רצונותיה וכמיהותיה. ההכרה בכך שיש דרכים שונות ומגוונות בהן יכול פסיכותרפיסט לסייע למטופל וכן ההבנה שאין תיאוריה או גישה אחת שנותנת מענה מלא לשאלת הנפש האנושית וצרכיה, היא מהותית, והיא זו שנחה בבסיס האני מאמין של האיגוד.

אחריו, עלתה לקדמת הבמה צינה גז, פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית, יו"ר האיגוד, והתייחסה להקמת האיגוד כיצירה מוזיקלית של 'יש מאין', כאימפרוביזציה, הלא היא, לפי גרטרוד שטיין (מתוך נהרין, 2000), היכולת להגיב בכל רגע נתון באופן חדש, ולהיות במצב של הווה-מתמשך. גז רואה בהגדרה-מחדש של העיסוק בפסיכותרפיה- הלב הפועם של האיגוד המתהווה - יצירה שטרם הושלמה. ההתקיימות הבו-זמנית של גישות שונות לפסיכותרפיה בתוך האיגוד יוצרת, בעיניה של גז (ובהשאלה ממושג ה- thirdness של ג'סיקה בנג'מין) , 'מהות שלישית משותפת'. הגישות השונות אינן מאוימות זו מזו או חוששת להיבלע זו בזו, אלא מתקיימות בו-זמנית, כך שנוצר מרחב פוטנציאלי בו כל אחד מהשותפים מוביל ומובל, ומתמסר ליצירה המשותפת- לרווח בין התווים. 'ומי יצר את היצירה המשותפת?', שאלה גז, וענתה בציטוט מושא השראתה – "Both and Neither". את האיגוד הגדירה ככזה המהווה שומר סף לקביעת קריטריונים גבוהים למטפלים בשירות מטופלים, שאינו מתיימר או מעוניין לקבוע את הטוב המוחלט. " נקווה ונתכוונן ביחד ליצירה של אריג משותף, בעל גוונים רבים, שאין בו אורג אחד, שיהיה נדיב דיו כדי לעטוף כל אדם על מנת להקל על סבלו ובדידותו", היא מוסיפה, ולסיום מצטטת את דבריו היפים של צ'אונג טסה, שמתייחסים להיעדר אמת אחת הקובעת את הטוב המוחלט:

"מה מאחד את כל הדברים?...כשאדם ישן במקום רטוב, מותניו כואבים והוא ילקה בשיתוק. אך מה על צלופח? כשאדם שוכן על עץ, חיל ורעדה יאחזו בו. אך מה על קוף? איזה מן השלושה יודע את המקום הנכון לגור בו?" (קולות האדמה, עמ' 22)

 

פסיכותרפיה, אתגר חברתי

בחלק השני של הכנס התקיים פאנל שכלל הרצאה של פרופ' אווה אילוז, סוציולוגית מוכרת מהחוג לסוציולוגיה ואנתרפולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, אליה הגיבה נעמי אורבך-שבילי, מטפלת ברפואה סינית ופסיכותרפיסטית באוריינטציה דאואיסטית. הפאנל נוהל על-ידי ד"ר גדעון מנדה, פסיכותרפיסט אקזיסטנציאליסטי. שני האחרונים חברים בצוות ההיגוי של האיגוד.

בפתיחת הפאנל אילוז הצהירה שדבריה לא ינוסחו כהרצאה, אלא כמחשבות שהיא רוצה לשתף בהן את הקהל ונוגעות להתבוננות בפסיכולוגיה דרך הפריזמה הסוציולוגית (להרחבה ראו: אילוז, 2012). אילוז תיארה את הסוציולוגיה והפסיכולוגיה כשתי דיספלינות המבקשות להתבונן בבני אדם בניסיון להבינם ולהקטין את סבלם, אך עושות זאת עם דגשים שונים וממניעים נבדלים. הפסיכולוגיה, טענה אילוז, היא חלק ממבנה תרבותי נתון ולא ידע מדעי. אילוז דיברה באופן קולח, עם ניחוח צרפתי, מודעת לאנרגיה המבעבעת במרחב כשהיא מדברת מול קהל של פסיכותרפיסטים על שפתם. היא הוסיפה בחן כי סוציולוג של פסיכולוגיה לא חייב להחליט על עמדתו כלפי פסיכולוגיה, כשם שסוציולוג של דת לא חייב להחליט האם מאמין באלוהים, אלא לראות שאמונה ומושג האלוהים מבנה את חיי האנשים. אילוז התייחסה לעשייה הפסיכולוגית כעשייה תרבותית, ששינתה את האופן בו אנשים תופסים את עצמם ומציעה מכלול טכניקות שאמורות לסייע לאדם המודרני לשנות את עצמו. בכדי להדגים את האופן בו מבנה השפה הפסיכולוגית את אופן ההתייחסות של אדם לעצמו ולקיומו, השוותה אילוז בין קונספט 'הנפש', ששגור בשפה הפסיכולוגית, לקונספט ה'נשמה'1, שהיה נהוג בשפת הדת. באופן זה היא ביקשה להראות כיצד מטאפורה של שפה משנה את מיפוי העצמי.

אילוז, כסוציולוגים נוספים, רואה בפסיכולוגים קבוצה מקצועית שמפתחת כללים כדי להיכנס אליה (אקרדיטציה, ארגונים, תנאי קבלה, אתיקה, ג'ורנלים). הקבוצה של הפסיכולוגים, ככל קבוצה מקצועית, מפתחת את השקפתה ושפתה הפנימית כדי לקדם את האינטרס שלה להפוך למיומנות מקצועית דומיננטית ואוניברסלית אילוז מתארת את הפסיכולוגיה כדיסיפלינה שאותותיה ניכרים בכל תחומי החברה ומהווה תשתית-שפה בנושאים שונים כמו מיניות, משפחה, חינוך, צבא, משפט, כלכלה ועוד. היא רואה בכך כיבוש והומוגניזציה של השפות השונות בידי הפסיכולוגיה. בשלב זה משתתפת מהקהל פנתה לאילוז ושאלה אותה אודות הקנאה שלה ושל הסוציולוגיה על הצלחתה של הפסיכולוגיה להיות רלוונטית כל-כך בשדות ותחומים שונים. אווה, עם חיוך של ממתיקת סוד, אמרה כי הפסיכולוגיה מעניינת אותה דווקא בשל הצלחתה להפוך עצמה לרלוונטית באופן זה.

בהמשך דבריה התייחסה אילוז להצלחה זו של הפסיכולוגיה כקשורה לשיתוף פעולתה עם המוסדות המרכזיים של החברה המודרנית2. לטענתה, הפסיכולוגיה משתפת פעולה עם אידיאולוגיה ניאו-ליברלית, ששמה את האחריות על הפרט ולא על הקהילה והמדינה. כמו כן, היא מטשטשת את הממד הפוליטי והקולקטיבי של הקיום דרך ההפרטה של הנפש, וההנחה שאדם אחראי על הבעיות שלו וכי הן נחלתו בלבד. לעומתה, הסוציולוגיה, טענה אילוז, מביטה על קשיי הפרט מתוך ההקשר הפוליטי-התרבותי-החברתי שבו הוא מתקיים, או במילים אחרות, מבקשת להזכיר את ה'פוליטיזציה של הנפש'. למשל, כשאשה מתביישת בגופה - הבושה שלה אינה רק סיפורה הפרטי, אלא גם דיקטטורה של הרזון דרך אמצעי התקשורת; כשילדה מתביישת שאביה מדבר ערבית ולא גרמנית - זה קשור להיררכיה האתנית בחברה; כשהדיכאון מאפיין יותר נשים מהמעמד הנמוך, אז הדיכאון קשור לתחושת חוסר אונים שכרוכה בדיכוי מצד הסביבה החברתית; אישה רווקה שלא התחתנה יכולה להיות שנים בטיפול כדי להבין מה בנפשה מתקשה עם אינטימיות, מבלי לתת את הדעת שיש קבוצת נשים שלא התחתנה בשל הנתון הדמוגרפי, לפיו מספר הנשים רב ממספר הגברים.

בסיום דבריה של אילוז, מנדה מתייחס למציאות האיגוד- בה מתקבצים פסיכותרפיסטים (ולא פסיכולוגים בלבד) ממגוון דיספלינות, כשניתן להניח שלכל דיספלינה יש אינטרס ששפתה תהיה נוכחת. הוא מפנה שאלה לאילוז ואורבך-שבילי בדבר האפשרות של מטפלים מגישות שונות לחבור לאינטרס משותף.אורבך-שבילי מדגישה כי הצורך בהקמת האיגוד הישראלי הרב-תחומי לפסיכותרפיה התעורר, בין היתר, בעקבות ההפקעה של הדיבור על הנפש והפקדתו בידי הפסיכולוגיה בלבד. אורבך-שבילי ביקשה להבהיר כי הדיבור על הנפש בכנס זה הוא דרך הפסיכותרפיה ולא הפסיכולוגיה, דהיינו דרך המשגה של מפגש בין אנשים ולא דווקא שיח מדעי. רוח האיגוד, הסבירה, מבקשת למתן את מרכזי הכוח ולפתוח אפשרות לגיטימית לשפות מגוונות. 'האם יש צורך לזכך דוקטרינה אחת שלטת מתוך המגוון?' היא שואלת, וטון דיבורה החופשי והמתנגן כמו עונה מעצמו בעד המגוון. אורבך-שבילי מתייחסת גם למבנה היחסים הטיפוליים ברוח האיגוד, שלתפיסתה הינו פחות היררכי, הרואה בטיפול פסיכותרפי מפגש מקצועי ואנושי עם היבטים של הדדיות ושוויוניות, כזה שנשען על מיעוט מנגנונים של כוח. באופן סימבולי, מציינת אורבך-שבילי, תאריך קיום הכנס הוא יום הפועלים, ובקהל מתרגש לו צחוק כשהיא מסבה את תשומת ליבו שהן היא והן אילוז עוטות פריטי לבוש אדומים.

כשאילוז נפנתה להגיב על דברי אורבך-שבילי היה זה רגע שיא בפאנל, ודריכות נרשמה בקהל. אילוז הצרה על כך שאינה יכולה להסכים עם דברי קודמתה, משום שלדעתה הדיבור שלהi על כח אינו נסוב סביב מוקד זהה. אילוז דייקה כי בעוד אורבך-שבילי מתייחסת למתן לגיטימציה לריבוי שפות בתחום הטיפולי, היא מכירה בגיוון, אך מזהה אותו דווקא עם הרחבה של אותו כח בעייתי שיש בידי הפסיכולוגיה. בעיניה, מתן כוח לתתי קבוצות וגישות בתוך השיח הטיפולי , רק מרחיב את כוחה של השפה הטיפולית, ממש כפי שהזרמים הרבים בתוך הנצרות, מסייעים לה להיות הדת הפופולרית ביותר בעולם כיום. טענה נוספת שהעלתה אילוז הייתה כי גם בהינתן מרחב קיום לגישות טיפוליות שונות, מתרחש תהליך של דה-פולטיזציה של הנפש. זאת מאחר ובכל מקרה, 'פוליטיזציה של הנפש' אינה יכולה להיעשות בחדר הטיפול, שבאופן אינהרנטי מפריע וחותר תחת תהליך זה. כדוגמא, הזכירה את ההתיחסות לכעס - לטענתה, כעס הוא רגש שאם היו מאפשרים לו מרחב קיום, היה מתרגם למחאה. השיח הטיפולי לעומת זאת, רואה בכעס סימן לנפש לא מספיק בוגרת או שאינה בשליטה3, ובכך מבלבל את האנשים ומשכיח מהם את פוליטיות כעסם.

אורבך-שבילי בתגובה, ביקשה לאתגר את הנחותיה של אילוז והתייחסה להבדל בין כוח לחוזק, כאשר האחרון בעיניה הינו תנועה חיונית עבור האדם באשר הוא, ובמסגרת מחאה פוליטית בפרט. היא הדגישה כי לא כל מהלך המבטא חוזק מאופיין בכוחניות. היא שואלת עד כמה הטיפול יהיה מונע על ידי תיאור פתולוגי, שהוא מסרס מחאה, ומסמן לאדם שהוא אינו בגבולות הנורמה, או עד כמה הוא יעסוק בתנועה שיש בין חיי הנפש האישיים (ביוגרפיה, נטיות-לב, ביטוי פנימי של הנפש, כמיהות וכו') לבין היותו אדם פעיל בחברה? האם הרכות של הטיפול הנפשי כופה בהכרח אובדן חירות והרדמה של הנפש, או שמא מגולמת בה הכרה שתייצר יציאה אחרת לעולם ודווקא הגברה של החופש?. עוד שאלה, האם לפני סיווג של כעס כעניין פסיכיאטרי, לנו כמטפלים יש סקרנות כלפי בני אדם והתנועות הרגשיות-גופניות השונות שאנחנו ומטופלינו ובכלל-אנשים- ניחנים בהן? האם ניתן לתת הכרה לחיים האישיים מבלי לאבד את המשהו הבוער כלפי חוץ?.

אילוז מציינת כי התנועות החברתיות המשמעותיות הן כאלה שבאו לעולם טרם עידן הפסיכולוגיה, מה שמחזק לדעתה את הטענה כי הפסיכולוגיה אינה מעצימה את הנפש בהקשר חברתי ולא מקדמת את האדם לביקורת כלפי מוסדות ולשינוי סביבתו. אם כי אינה מטילה על הפסיכולוגיה את האשמה היחידה או העיקרית להיעדר המחאות4, אילוז שבה והבהירה, שחדר הטיפול הינו חלל מופרט מטבעו, מסייע לדה-פוליטיזציה של הנפש, כך שהבעיות הקולקטיביות שלנו אינן מתנסחות בשדה החברתי אלא האישי. אורבך-שבילי התעקשה והמשיכה להסביר את החשיבות של מגוון גישות פסיכותרפיה לגיטימיות ונגישות, על מנת להגביר את חירות המטופלים בבחירת מטפל, סוג הטיפול וכו'. בנוסף, התייחסה לאפשרות לייצר תנועה של יצירתיות בחברה (ולא דווקא מחאה) דרך טיפול ביחיד, שבסיומו יחוש מועצם ובעל יכולת לקחת חלק בתרבות מתעצבת. העצמה זו מתאפשרת לדעת אורבך-שבילי אם הטיפול אינו מושתת על שפה מתייגת ומנמיכה, אלא מוגדר כמפגש בין שנים אנשים, כאשר אחד מציע את עצמו כמצע לחקירה. באופן זה, נוצרת אפשרות ולא סירוס. בסבב נוסף של תגובה לאורבך-שבילי, אילוז מתייחסת לפיתוי שיש בשפה הפסיכולוגית, המאפשרת להסביר בצורה זמינה את הסבל, מלטפת אותו, נותנת לו נרטיב ומשמעות, ומעוררת את האשליה שאדם יכול לשנות את עצמו בעצמו. המשאב החשוב בעיניה להגברת חירות הוא כלי ההבנה-העצמית (Self –Understanding) מהם הסיפורים בהם האדם מבין את עצמו? האם הוא כלוא בהבנתו את עצמו דרך תיאוריה פסיכולוגית בלבד, או האם יכול לחשוב על עצמו דרך המשגות שונות, כמו למשל זו הפוליטית-חברתית?.

השיחה שנרקמה בין אילוז, אורבך-שבילי, מנדה ולעיתים גם עם משתתפים מהקהל הייתה יקרה ומרתקת בעיני. היה בה משהו מרענן, בועט, מרגש ולא צפוי. מאחר ועמדתה של אילוז מוכרת לי ובוודאי למארגני הכנס, חשבתי כמה נפלא שהחליטו להזמינה דווקא לכנס של ארגון חדש לפסיכותרפיה החורט על דגלו שיח ודיאלוג עם גישות שונות, ושאינו רוצה לטשטש הבדלים, אלא לתת מקום לריבוי קולות.

 

גוונים של טיפול

חלקו השלישי של הכנס כלל הדגמה טיפולית קצרה של טיפול בגישות שונות, בהנחייתה של ליאורה מדינה, פסיכותרפיסטית גופנית התייחסותית, וחברה בצוות ההיגוי של האיגוד. ראשית, מדינה הקריאה את סיפור חייה של המטופלת 'ג'ודי', אותה גילמה השחקנית והמורה לאילתור, מיכל גולדברג אייל. לאחר מכן התקיימו הדגמות של שלוש גישות טיפוליות שונות: גישה אינטגרטיבית מזרח-מערב (דורית בן לולו), דרמה-תרפיה בגישת גוף-נפש-רוח לפי המודל לילה (Leelah) - משחק כשלעצמו. (דוב בלום-יזדי) וגישה אקזיסטנציאליסטית (בתיה ברק ורבין).

מטרת ההדגמה היתה לאפשר לנוכחים צלילה ל 'כאן ועכשיו' לחוויה הייחודית שמתאפשרת בטיפול לפי כל גישה. התבקשנו להתבונן על המפגשים עם השהיית שיפוטיות, ומתוך תשומת לב לקשר, מהות המפגש והכלים הטיפוליים המאפיינים כל גישה. כדי להעביר את רוח הדברים, תיאור ההדגמות הובא כאן בצורה חיה ככל הניתן כדי להכניס את הקורא לעומק החוויה.ובכל זאת, לשם נוחות, בפתח כל הדגמה יובא הסבר קצר הגישה הטיפולית , אם כי בפועל הייתה התייחסות קצרה לכך רק בתום ההדגמות.

מי היא ג'ודי?

ג'ודי, אשה בת 64, רווקה, ללא ילדים, המתגוררת בלונדון. בת להורים רופאים יהודיים מגרמניה, שבמהלך מלחמת העולם השנייה עברו להתגורר בהודו. היא מגיעה לטיפול ארבע שנים לאחר פטירת הוריה, מתארת חוסר הנאה מהחיים, ומבקשת לעשות תהליךפרידה מהחיים. שפתה עשירה ומלאת דימויים וחיות, ונמצאת בסתירה לארשת פניה ולמטרה לשמה באה. לאורך חייה למדה בלשנות ותרגום, ועבדה כמתרגמת, לצד קיום חיים חברתיים ענפים ותחומי עניין רבים.

הדגמה ראשונה: פסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב

פסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב היא גישת טיפול, המשלבת בתוכה ידע ופרקטיקה ממסורות מזרחיות ומערביות (בעיקר דאואיזם ובודהיזם) ופסיכותרפיה הומניסטית וממוקדת-גוף, תוך שהיא נסמכת על מחקרים נוירו-פסיכולוגיים ומתכתבת עם הפסיכואנליזה. המודל התיאורטי והקליני של הגישה מעמיד במרכזו מושגים כמו 'נוכחות' ו'חיוניות' של המטפל והמטופל, וטיפוחם דרך תשומת לב ותרגול כדרך להתמודד ולשאת סבל, ולשם תמיכה בתהליכי התפתחות וטרנספורמציה. העבודה הטיפולית נעשית תוך התבוננות קשובה ב'כאן ועכשיו', נסיון לאפשר למטופל להתמקם בצורה המותאמת עבורו בתוך חדר הטיפולים, עבודה עם תחושות ותהליכים גופניים, והיעזרות במגע ובתנועה בעת הצורך ובמידה המתאימה למטפל ולמטופל. אם כי ישנה עבודת המשגה משמעותית בתוך הטיפול בגישה זו, הנרטיב והשיח המילולי אינו מקבל עדיפות על פני שהייה עם אזורי תחושות גופניות-נפשיות. באופן זה מאפשרת אינטגרציה בין נפש-גוף-רוח, ותהליכי חקירה והעמקה של אדם את עצמו על שלל ממדי הקיום שלו וביחסיו עם האחר.

ג'ודי נכנסת בהליכה איטית וכמעט ללא קשר-עין למרחב הטיפולי, שכלל שולחן עם שני כסאות ושטיח עם כריות. המטפלת, דורית, מקדמת את פניה בברכת שלום, ומזמינה אותה לבחור היכן היא הייתה רוצה לשבת. דורית מחווה בידיה הן לכיוון הכיסאות והן לכיוון השטיח כמקומות אפשריים. בהזמנה זו מסמנת המטפלת לג'ודי כי היא זו שתבחר באיזה מרחב להשתמש. ג'ודי מצביעה לכיוון הכיסאות, והן מתיישבות זו מול זו ואומרות דבר מה.

אחרי מספר חילופי מיקרופון ביניהן, שמעוררים תחושה מעט אבסורדית בשל התפר בין הצגה לטיפול, דורית מזמינה את ג'ודי לקחת כמה רגעים של שקט, ולשים לב מה עולה בה, כשהיא למעשה מזמינה אותה להיכנס פנימה, אל תוך הגוף. דורית משתמשת בצליל הגונג כדי לסמן את הכניסה למרחב פנימי. שקט שורר באולם ובחדר-הטיפולים/במה. דורית מנחה מדי פעם את ג'ודי לשים לב לגופה. כשהגונג הורה על סיומה של השתיקה, דורית הזמינה את ג'ודי לספר לה על תחושתה. ג'ודי מתחילה לפרט את תחושותיה הגופניות- הקושי להיות עם מה שקורה לה בפנים, תחושות רבות ומשתנות, קולות רבים שעלו, רעד. דורית קשובה לה ולעיתים מהדהדת את הדברים הנאמרים. כמו כן, לעיתים שואלת על מילה או דימוי שעולים בג'ודי לנוכח מה שמספרת. התהליך נעשה בדומה לתהליך שמתרחש בעת התמקדות (Focusing), בו עובדים עם תחושה מורגשת לשם העמקתה והתחברות למידע רב יותר שגלום בה (ג'נדלין, 1996).

השיח מעמיק, ואני מוצאת את עצמי מתרגשת מהאופן בו ג'ודי מתבטאת. לרגע עלתה בי שאלה האם זה המשחק של מיכל השחקנית שכל כך אמין ומרגש, או שאולי השיח הטיפולי נגע בה באמת, ואז המשחק אולי בעצם לא משחק, אלא התבטאות ספונטנית? בעודי עסוקה בגבול שבין טיפול למשחק, דורית מציעה לג'ודי לעבור לשכב על השטיח. ג'ודי מתמקמת מחדש בשכיבה על השטיח עם כרית לרגליים ודורית למראשותיה. הן ממשיכות לעבוד על הנושאים שעולים דרך תמלול התחושות הגופניות.ג'ודי נותנת דימויים לתחושותיה וגופה רועד. בפרספקטיבה של פסיכותרפיה ממוקדת גוף, ניתן לראות ברעד זה ביטוי לפריקת מתח גופני, שאצור בגוף לנוכח טראומות כרוניות ואקוטיות, כאשר אפשורו חיוני לתהליכי החלמה (לוין, 2009). הן חוקרות את הרעד באמצעות דימוי עובר (fetus) בעל צליל וצבע, וניכר שיש החזקה משותפת של הרעד. באיזשהו שלב ג'ודי מכנה את הרעד שלה "רעד שנולד טרם זמנו". עם אמירתה, ניכר כי הרעד זורם אחרת בגוף- עובר מהרגליים לכתפיים, ושינוי זה מעלה מילים נוגעות במיוחד: "רוצה שיחבקו אותו, לא מסכים, לא יודע לרצות, רק יודע לרעוד, אבל אף אחד בחוץ לא רואה, לא יודע". כשג'ודי אומרת " אין מי שיחבק", דורית שואלת את ג'ודי האם היא מסכימה שתשים את הידיים על הראש שלה, ותיגע ברעד שלה, וזאת מתוך רציונל שמגע יכול לאפשר החזקה וויסות דיאדי כמו גם הגברת תשומת לב לתהליכים פנימיים ואמצעי לחקירת עצמי בקשר (להרחבה ראו רולף בן-שחר,2013, עמ' 347-350). ג'ודי מוכנה לנסות, ומיד עם הנחת הידיים על ראשה, אומרת בעדינות "זה טוב", וניכר שגופה נעשה לרגע רך יותר. ידיה של ג'ודי מתרככות ויורדות מהחזה, עולה שיעול, והידיים עוברות לבטן. היא אומרת בכאב "אני מפחדת שעוד רגע זה ייגמר, אבל מרגישה טוב בינתיים". ניכר כי על אף העדר המלל בשלב זה, ג'ודי עוברת תהליך פנימי משמעותי. השיח ביניהן שקט, בלי המיקרופון, ואני מדמיינת שג'ודי דומעת, אבל אינני יודעת בוודאות. הסשן מסתיים, וג'ודי נראית חיונית יותר.

הדגמה שנייה: דרמה-תרפיה בגישת גוף-נפש-רוח לפי המודל לילה (Leelah) - משחק כשלעצמו5

לִילַה (Leelah) – משחק כשלעצמו (בלום-יזדי, a2014) הוא מודל יישומי לטיפול בדרמה הנגזר מתוך מטה תיאוריה בשם פרדיגמת המשחק. פרדיגמה זו היא ניסיון להציע מסגרת התייחסות בה המשחקיות הינה הפעולה הראשית המתרחשת בטיפול באופן בלתי אמצעי, בלתי מכוון וחסר אינטרפרטציה מגמתית. לִילַה (Leelah) הוא מונח בסנסקריט התופס את הקיום עצמו כמשחק אלוהי. מודל זה מתבסס על עבודה בתוך סיפור מסגרת, ונבנה בהשראת המשחק מבוכים ודרקונים. הסיפור יוצר מרחב עבודה המתרחש כולו בהוויה משחקית. התהליך מתחולל בעזרת משחקי תפקיד ומשחק חופשי, מעמדת הנחיה מצטרפת, המתערבת באופן מינימאלי, תוך הדגשת הערך המרפא והאוטונומי של המשחק. במשחק אין קהל או דמות חיצונית מתבוננת. המודל מציע תהליך טיפולי המאופיין בפרשנות מלווה ושאינה מגמתית, אשר אינו עוסק בתובנות קונקרטיות וספציפיות לחיים. תפיסה זו נובעת מתוך האמונה שרב הנסתר על הגלוי ושראייה מכניסטית מערבית, כשהיא לעצמה, מחמיצה את ייחודה של התרפיה, והופכת אותה לתהליך של סוציאליזציה חינוכית, תוך הפעלת כוח (בלום-יזדי, b2014). מודל זה מבקש ליצור סיטואציה פרדוקסלית: לאפשר משחק המתנהל בהווה כפי שהוא, בככותו, ללא קהל, כלומר ללא מטרות או שאיפות להשיג משהו מחוצה לו; אבל בה בעת הוא מתנהל כדי לאפשר התפתחות וצמיחה בתוך המסגרת החברתית שאנו חיים בה (בלום-יזדי, 2013).

ג'ודי נכנסת זקופה למרחב הטיפולי, שיש בו חלל ריק במרכז, ותלבושת שונות פזורות בצדדיו. דב מברך אותה לשלום, ומזמין אותה לשבת על הרצפה יחד אתו ולעצום עיניים. הם עוצמים עיניים ולוקחים מספר נשימות עמוקות כשההנחיה שלו אליה היא שכל אחד מהם ינסה לראות איפה הוא נמצא ברגע זה. דב מזמין אותה להוציא את האוויר לאט-לאט ומנחה אותה שתוך כדי שהיא נושמת תנסה לשים לב "מה מרגיש הגוף, לדברים שהיא חווה, מה מרגישה הנפש, מה שלום הרוח". הוא מזמין אותה לפתוח עיניים לאט לאט כשזה ירגיש נכון עבורה. ג'ודי פותחת את עיניה, ובלי שיח ביניהם, דב מזמין אותה לפסל אותו בהתאם לתחושות שעלו אצלה. הם קמים, וג'ודי אומרת שזה מאוד קשה לה לפסל אותו כי בדמיונה "זה היה משהו עם הרבה תנועה". דב מעודד אותה לפסל אותו בכל זאת. ג'ודי נוגעת בו- מרימה לו את הסנטר ואת הכתפיים, ומדגימה לו תנועה שעליו לעשות עם פלג הגוף העליון, כשהוא הופך להיות למה שהיא מכנה- "פסל קינטי". דב מתחיל לנוע, ומבקש מג'ודי לומר לו מתי התנועה שהוא עושה מדויקת ביחס למה שדמיינה. כשזה מדויק עבורה, דב מזמין את ג'ודי להתבונן בו וליצור מעצמה פסל שמתאים לה. היא מתחילה לנוע עם הידיים כאילו עומדת לתפוס אותו. דב אומר לה–Freeze"- " ומבקש שתתבונן עליו כעת ושתמצא אביזר מעמדת התלבושות, שמתאים לתנועה שהוא עושה. ג'ודי מביאה כפפות,מעמדת התלבושות, ושמה על ידיו,ומכווצת אותן. לאחר מכן, עוטפת אותו בוילון לבן.. דב חוזר על התנועה, ומבקש שג'ודי תצטרף אליו, ובהמשך מבקש שתחפש אביזר שמתאים לתנועה שהיא החלה לעשות. ג'ודי חובשת כובע של חובל ולוקחת קופסא ריקה. הם נעים יחד וחוזרים כל אחדעל תנועתיו עם האביזרים, ותנועה חדשה מתחילה להתהוות ביניהן- ג'ודי מנסה לתפוס אותו וכמו להכניסו לקופסא. דב שואל את ג'ודי אם עולה בדעתה דמות אסוציאטיבית כשהיא מתבוננת עליו, וכאן מובן כי כל הפעילויות שנעשו עד כה, מטרתן הייתה לאפשר לג'ודי להעלות דמויות שונות בתוכה כחלק מהמודל הטיפולי. ג'ודי אומרת שעלתה בתוכה "דמות של שיכור, מסריח, חסר בית". דב מהדהד את דבריה.

הם ממשיכים לנוע, ומתחיל ביניהם דיאלוג מרתק דרך משחק תפקידים- ג'ודי מתחילה לפקוד על דב שירים את מה שנפל, נשמע שהיא כועסת עליו, היא רודפת אחריו, היא מכריחה אותו לעשות מה שהיא רוצה תוךשהיא מכנה אותו שיכור ואומרת שכולם רואים אותו. אני שמה לב שאני מתרגשת מהתחוללות המוזרה ביניהם, כאילו מתחת לתנועה במרחב, יש המון תנועה נפשית, ושברי סיפור מכאן-לא מכאן שמבליחים ב'כאן ועכשיו' בצורה כאוטית. דב מחזיר לדמות שגילמה ג'ודי את מילותיה, ואומר לה "שירים את זה!" ואז יש איזושהי נקודת מפנה וג'ודי מתחילה לדבר בזעם "אי אפשר להתקרב אליך, כל האלכוהול והבוץ, ולא נעים להגיד, הקיא הזה!". דב מנחה אותה בהדרגה לצאת מהדמות, לסדר את החפצים במקום ולנער את הדמות מעליהם. לאחר מכן הוא מזמין אותה לספר לו איך היה לדמות, והיא משתפת שבהתחלה הרגישה כמו אמא שרוצה לשמור, לתקן, להגן אבל ככל שהוסיפה להיות בדמות האם, החלה להיוולד דמות אחרת, של שוטר- שרוצה להחזיר את הסדר לעולם, "רק שיהיה בסדר". היא משתפת בחוסר אונים שחשה בדמות האם ומספרת שדמות השוטר הפכה את הדברים ליותר ברורים עבורה. דב מתייחס לסיפור שנוצר באמצעות הדמויות, והם מסיימים את הסשן עם תרגול נשימות והתבוננות בגוף.

הדגמה שלישית: פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית

פסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית היא גישה המתמקדת בהבנת "דרכם של אנשים בעולם". היא צמחה מתוך הפילוסופיה ושורשיה מצויים בכתביהם של הוגי דעות בעלי שם כמו קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר, קאמי, בובר ואחרים. גישה זו מתמקדת במפגש המאתגר של האדם עם סוגיות קיומיות, כגון בדידות, חופש הבחירה, אובדן המשמעות וסופיות החיים. היא רואה בחרדה הקיומית, הצומחת מתוך המפגש עם סוגיות אלה, כחוויה בלתי נמנעת, ומבקשת לסייע לאדם לשוב ולחיות חיים אותנטיים ובעלי משמעות. דגש מיוחד מושם בטיפול האקזיסטנציאליסטי על יצירת מפגש אנושי, בגובה העיניים, בו יכולים המטופל והמטפל להביט ביחד אתגרי הקיום עימם מתמודד המטופל. (להרחבה ראו: יאלום,2011).

ג'ודי נכנסת הפעם בהליכה מהירה יותר למרחב הטיפולי, שכולל שני כסאות זה מול זה וביניהם שולחן. בתיה מקדמת את פניה של ג'ודי בלבביות רבה ומציעה לה מיד לשתות. היא שואלת לשלומה, ומתפתחת ביניהן שיחה די קולחת. בתיה משתמשת רבות בביטויים שמדגישים את הנוכחות של שתיהן במרחב הטיפולי. זו פעם ראשונה שהנרטיב של ג'ודי עולה בבירור, והיא מספרת על התחושה שהחיים נגמרו עבורה, שמשהו מאוד השתנה והיא לא יכולה או רוצה יותר לשאת זאת. עולה כי ג'ודי מאוד נהנתה בעבר מחייה, ומתחומי עיסוק מגוונים, אבל מרגישה שאיבדה את המשמעות בעשייה שלה. כעת היא מתמודדת עם מחשבות של חוסר טעם, חשה שמשהו אבד לה. בתיה בודקת איתה מתי מחשבות אלו החלו לשגשג, וג'ודי חוזרת למות הוריה. בתיה נעזרת בחשיפה עצמית אודות גילה, ומנסה להעביר לג'ודי, כך נראה, שהיא מבינה את החוויה שלה, תוך שהיא מנרמלת את תחושותיה של ג'ודי וממסגרת-מחדש את תחושותיה כחשבון - נפש שאנשים, כולל היא עצמה, מתחילים לעשות כשמתבגרים, מאבדים את ההורים ולעיתים חשים החמצה.

בתיה בודקת איתה מה זה מוות עבורה, והן מגיעות להבנה שכשג'ודי חושבת על מוות היא למעשה רוצה להפסיק את הכאב על ידי לא-להיות. בתיה מסבירה אודות התפיסה האקזיסטנציאליסטית והחשיבות של מוות כדרבון למציאת משמעות. היא מכנה את מה שעוברת ג'ודי כ"שלב זמני והתפתחותי- משבר של חוסר משמעות". ג'ודי מתחילה להביע התנגדות, ואומרת שבאמת אין משמעות. בתיה מדגישה את החוזקות של ג'ודי לאורך החיים, ומזכירה כי בעבר חשה כי יש ערך לחייה. עולה כי ג'ודי תמיד חשה אחרת, לא שייכת, נעה בליבה על הציר גרמניה-הודו. בתיה מזכירה את המונח שפרויד וניטשה דיברו עליו- Das Unheimliche- (האל-ביתי) (פרויד, 2012 [1919]).התגובה של ג'ודי למונח בשפתה היא מידית "מדבר עליי, בתיה". הן משוחחות על תחושת זרות- שלעיתים לא ניתנת לבחירה, וזאת לצד- הבחירה כיצד לחיות את החיים באופן משמעותי עבורה. בתיה ממשיגה את הרגע הזה כ-נקודת מפנהשניתן באמצעותה להחליט להתחיל לראות גם את ההזדמנויות ולא רק את החסרים. בתיה מזכירה את 'הזעקה הלא נשמעת למשמעות' (פרנקל, 1982), ומביעה את מוכנותה ללוותה במסעה למציאת משמעות. ג'ודי אומרת בטון שונה מכלל השיחה- מעט מבולבל, מעט ילדי- "אני באתי אליך להיפרד מהחיים..", ובתיה עונה לה "ואני מאפשרת לך לבחור".

***

לאחר שלוש ההדגמות, המטפלים והמטופלת-שחקנית התייחסו לעבודתםin vivo ג'ודי תארה את התחושה שעלתה בה במפגש מול כל מטפל. המטפלים סיכמו בקצרה את עיקרי ההתערבות והאני מאמין הטיפולי שלהם. המרחב והזמן המועט לא אפשרו לחוש את הדיאלוג בין הגישות השונות, והן בעיקר נחו בייחודיות שלהן זו לצד זו, בצורה שהייתה עבורי מסקרנת ומתסכלת כאחדלהתעניין ולהיות קשובה למה שמתחולל בין מטפל ומטופל לפי גישה טיפולית אחת, להסכים לתת לכך לגעת בי, וזאת רק כדי לשמוט הכל ולהתמסר להדגמה הבאה אחריה, להסכים לא להבין, לנסות לא לחבר בטרם עת, לתת לחוויה של רצף שנקטע פשוט להיות - כל אלו היו עבורי אתגר פנימי כשנכחתי בכנס עצמו וכן בתהליך הכתיבה, כשניסיתי להעביר את החוויה במילים. בעייני אתגר זה הוא בבסיסו של הטיפול הנפשי. 

מחשבות על אחידות ואחדות

בתום היום שבתי והרהרתי במגוון הרב שנכח בכנס האיגוד, ובשאלת איחודן תחת קורת גג אחת של שיטות טיפול שונות. ברצף ההרהורים עלתה לי אסוציאציה לספר 'מארג ללא אורג' (Kaptchuk, 2000), שעוסק ברפואה סינית. ממרחק של כמה שעות, התחלתי לחשובאת האיגוד כמארג של קולות, שאף קול אינו זה האורג את המארג, שלמעשה נוצר 'כך-מעצמו' לאחר עבודה מאומצת של הקמה משותפת. עלו בי מחשבות על אחדות מול אחידות, ועד כמה לעיתים אנו כמהים לאחדות, גם כמטפלים, וחושבים בטעות שניתן להגיע אליה דרך אחידות. בעייני, האחיד הוא לרוב מקטע של קולות מגוונים שאיבדו את ייחודם (וחיותם) בדרכם אל אחדות שלא התממשה. אולי האחדות היא המרחב שיכול להיווצר רק כשיש קבלה של כל מגוון הקולות? כמו במדיטציה- אתה פשוט יושב עם כל מה שיש, לא הודף דבר-מחשבות, תחושות, רגשות, זיכרונות, התנגדויות- עד שיום אחד עולה וצומחת לרגע מתוך ריבוא-הדברים חווית אחדות. האם האיגוד יוכל להיות אחד ומאוחד ללא האחידות? נשמע שזו כוונתם הכנה של החברים בו- ורק הזמן יוכל לתת את המענה לכך.

 

 

הערות

1. בעוד הנשמה, שמבוססת על מושג החטא,  מניחה סדר מוסרי וקוסמי, הנפש היא תוצר של מגוון כוחות (כמו איד/אגו/סופר-אגו) שאין היררכיה ביניהם. נשמות אמורות להיות מעל הגוף, ואילו נפשות מתבטאות דרך הגוף, והגוף מוגדר כמקום שדרכו מפענחים את הנפש. הנרטיב התרפויטי מניח כי נפש היא אקטיבית וצריכה להבין מיהי ומהם חשקיה, וזאת בניגוד לנשמה שצריכה לקבל רצון וציווי אלוהי ממקום אחר. קונספט ה'נפש' והמודל התרפויטי, מניח נרטיב משפחתי עם עבר- ילדות, הווה שמאופיין בקשיים שדורשים טיפול, ועתיד, שצריך להיות שונה כדי להצביע על התגברות על משהו. אם כן, אדם שחי עם שפת הדת שמניחה קיום נשמה יבין את עצמו באופן אחר מאשר אדם שחי עם שפת הפסיכולוגיה שמניחה קיום נפש.

2. אילוז מדגימה זאת דרך השימוש של תאגידים האמריקאיים בשנות ה-20 של המאה הקודמת בפסיכולוגים: בניסוח כללי עבודה שיהפכו את העובד לפרודקטיבי יותר באמצעות סיוע לעובד  לנהל רגשותיו/להקשיב לקשייו, ובפיתוח מבחני אישיות (שהעבירו את יחסי מנהל-עובד מיחסים של שליטה ליחסים רגשיים). באופן זה,  קומפוטנטיות מקצועית החלה לקבל התייחסות דרך מושגי רגשות. היום ניתן לראות גם בשימוש בפסיכולוגיה החיובית בארגונים דרך להפוך את האדם לאדפטיבי ויעיל יותר עבור הארגון שלו.

3. למשל- כשהייתה ירידה בתפוקה של עובדים בחברת ג'נרל אלקטריק בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הביאו פסיכולוגים לשוחח עם העובדים. עצם השיח גרם לפורקן הכעס של העובדים, והם שבו להיות יותר יעילים. כאשר הכעס מקבל הקשבה הוא מתפוגג, מבלי שהבעיה ( המאוד מוצדקת לעיתים) שעוררה אותו נפתרה.

4. מציינת ככוח חזק נוסף את אתוס הסולידריות בארץ

5. ניתן להתרשם כאן מההדגמה עצמה: https://www.youtube.com/watch?v=orYOQNjBpQY&feature=youtu.be

* תודתי לקוראי הסקירה, ובמיוחד לד"ר גדעון מנדה ודובי בלום יזדי על תרומתם בכתיבה על הגישות הטיפוליות- הגישה האקזיסטנציאליסטית ודרמה-תרפיה בגישת גוף-נפש-רוח לפי המודל לילהבהתאמה.

 

מקורות

אילוז, א. (2012). גאולת הנפש המודרנית: פסיכולוגיה, רגשות ועזרה עצמית, מאנגלית: איה ברויאר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012.

בלום-יזדי, ד. a)2014(. לילה (Leelah) – משחק כשלעצמו : מודל בלתי מכוון לטיפול בדרמה.

בתוך ד. ברגר )עורך) היצירה – לב הטיפול, (עמ' 67-95(. קרית ביאליק: הוצאת "אח".

בלום-יזדי, ד. (b2014). משחקים של כוח: המשחק ההויזינגיאני מול המשחק הקליינייאני. כתב-עת לטיפול באמנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי. כרך 4, גיליון 2, עמ' 457-474, אונ' חיפה.

בלום-יזדי, ד. (2013). שפה, קואן, עולם. כתב-עת: רבעון לפסיכולוגיה ממזרח וממערב. גיליון 3,

9.3, אונ' בר אילן.

ג'נדלין, י. (1996). התמקדות. מרקם.

הופמן, י' (מתרגם) (1977). קולות האדמה: קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג-טסה. גבעתיים: מסדה.-עמ' 22.

לוין, פ. (2009). להעיר את הנמר- מרפאים את הטראומה. אסטרולוג.

רולף בן-שחר, א. (2013). אנטומיה של טיפול- פסיכותרפיה גופנית. פרדס.

נהרין, צ. (.2000). הזמנה למחול. הוצאת אח.

פרויד, ז. (2012) [1919]. האלביתי, תרגום: ד"ר רות גינזבורג, תל אביברסלינג.

 

פרנקל, ו. (1982) הזעקה הלא נשמעת למשמעות. הוצאת דביר.. 

Kaptchuk, T. (2000). The Web That Has No Weaver

 

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

כהן, ע. (2015). טיפול נפשי כמארג ללא אורג: כשהאחד אינו עורג לאחידות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 24/2/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3346

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עדי כהן-רוקחעדי כהן-רוקח8/11/2015

היי לירון. תודה על התגובה...זו שאלה שהעלתה בדעתי כמה תשובות אפשריות (למשל: זמן ומרחב מוגבלים, לתת 'טעימות' פחות מוכרות וכו') אבל מי שיכול לענות לך על זה באמת זה נציגי האיגוד http://www.israel-psychotherapy.org.il/
יום טוב, עדי

לירון אליאסובלירון אליאסוב8/11/2015

מרתק ! ומעורר שאלה מדוע לא היה ייצוג לגישות המרכזיות בפסיכותרפיה?.