פסיכולוגיה עברית

×Francois Henri Galland
Francois Henri Galland ©
זכור אותי

כתבות שטח

יצאה מלכה

בסדרה שיזמה הפסיכואנליטקאית דלית אבן, מטעמה של הועדה המדעית של החברה הפסיכואנליטית בישראל, מתקיימים מפגשים בין הקולנוע ובין הפסיכואנליזה באופנים מגוונים, בין הקהל המקצועי והקהל הרחב ובין גישות שונות בתוך הפסיכואנליזה. הסרט הוא כגורם מתווך המאפשר שיח והתבוננות מנקודות מבט שונות. במפגש השישי והאחרון בסדרה הנוכחית הוקרן הסרט "פרינסס". מיד לאחריו התקיים דיון פתוח שהונחה על ידי במאית ותסריטאית הסרט, טלי שלום עזר, ופרופסור עמנואל ברמן. הקהל והמנחים התדיינו באומץ רב בלב ליבם של היחסים המשפחתיים הקשים המתוארים בסרט ובטלטלה הרגשית שהוא מעורר.

מתפרסם מ 30/7/2015 | 5,190 צפיות

תגיות: | | | | |

 

יצאה מלכה

סקירת המפגש השישי בסדרת 'נפגשים בקולנוע' - התבוננות פסיכואנליטית בחווית צפייה

מאת חלי טל שלם

 

'פרינסס': סקירת המפגש השישי בסדרת 'נפגשים בקולנוע' - התבוננות פסיכואנליטית בחווית הצפייה. סדרת הרצאות וסרטים מטעם החברה הפסיכואנליטית בישראל בשיתוף סינמטק תל אביב. המפגש החמישי התקיים ב-19/06/15.

 

מפגש הסיום של הסדרה "פסיכואנליזה וקולנוע" שהתקיים ביום שישי, ה-19.6, נפתח בהקרנת הסרט "פרינסס", ובניגוד לשאר מפגשי הסדרה הוא אינו נחתם בהרצאה אלא במפגש-שיחה עם הקהל. את המפגש הנחו תסריטאית ובמאית הסרט טלי שלום עזר והפסיכואנליטקאי עמנואל ברמן. לכל אורך המפגש הם משוחחים כמכרים ותיקים, כאלו המלווים אחד את השניה ליווי מחשבתי ותוכני בתהליך יצירת שני סרטיה של עזר, סרוגייט ופרינסס. בסיום הדיון הם מפרגנים זו לזה, היא על הליווי, יכולת הניתוח ושיתוף הפעולה והוא באומרו "לא צריך ללמוד פסיכולוגיה, אלא להקשיב למורכבות של בני האדם, כפי שאת מביאה לידי ביטוי בסרטייך. הרגישות הזאת שלך מאפשרת תשתית לדילמה האנושית". אני יושבת כמאזינה בקהל וחושבת על מיכאל שבסרט מספר לאלן שצייר צריך לדעת להתבונן.

את תחושת המועקה שליוותה אותי בעת צאתי מאולם הסינמטק בתל אביב, לפני כחמש עשרה בסיום הסרט "לוליטה" (קובריק, 1962), אני זוכרת היטב עד היום. גם את חלום הבלהות שממנו התעוררתי באמצע הלילה שהגיע לאחריו. כעת, חמש עשרה שנים אחרי, באותו סינמטק, בחום צהריים של תחילת הקיץ עם המזגן שמקפיא את הרגליים ואת הגוף, כשלוליטה אחרת (שונה לגמריובכל זאת משהו בפניה מזכיר את לוליטה של סטנלי קובריק), אדר שמה, חורכת את המסך ואת הלב במסעה האמיץ בהתמודדות עם פגיעה מינית. פגיעה זו מתחילה באופן אמורפי וכמעט אבהי כשמיכאל, החבר הפרברטי של אמה, פוגע בה מינית. יש שיאמרו, בדיון שיתקיים מאוחר יותר, שאדר נפגעה מינית גם על ידי אמה.

עלילת הסרט

https://www.youtube.com/watch?v=w46g0oHeXPc

הסרט נפתח באור מעורפל-מסנוור כמו בחלום, ובהמשך ישיר המצלמה עוברת לתקריב על עיניה העצומות של אדר (שירה האס). ברקע נשמע קולה של אמה (קרן מור) המנסה להעירה לבית הספר. באותה סצנה ממש, מאחורי גופה של אדר השכובה במיטה זוגית, ניתן להבחין ביד גבר תחובה בתוך תחתוניו, זו ידו של מיכאל (אורי פפר), בן הזוג של אמה. אדר ישנה עם שניהם באותה המיטה, היא עוברת אליה באופן קבוע בלילות, גם כשהם באמצע אקט מיני. איכשהו נדמה שתמיד הם באמצע אקט מיני. אבל אולי זה אקט המתרחש בראשה של אדר? קשה לומר, כי כמו התרחשויות נוספות שמוצגות לאורך הסרט כולו, גם בזו הצופה אינו יודע אם הוא מתבונן בפרי יצירתו של חלום או מציאות. כשאדר, לקראת סיום הסרט, מתריסה מול אמה כי קשה להירדם מהקולות בלילות, עונה לה עלמה, האם, שתשתמש באטמי אוזניים. אולי, כפי שהיא נוהגת באופן מטאפורי בחייה. אוירה מינית פתיינית אופפת את הבית גם באור יום, אמה של אדר ומיכאל מתגפפים, רוקדים, מתנשקים ולפעמים אף מזמינים במרומז את אדר להצטרף אל מחול המיניות שלהם.

אדר, נערה מחוננת בת 12, מבריזה באופן קבוע מבית הספר. כשאמה, רופאת הילדים, יוצאת לטפל באחרים, אדר ומיכאל נשארים בבית במרחב משחקי מסוכן-מענג משלהם. מיכאל מצייר שוב ושוב את אדר, מכנה אותה בשם "נסיך". כינוי זה זרק אותי אסוציאטיבית לסיפור על הנסיך הקטן שנמצא במדבר עם מבוגר שהלך לאיבוד ולא ברור מי הוא הילד ומי המבוגר שם. מיכאל משחק עמה ברופא וחולה. היא "משתתפת בניסוי" של דוקטור מוח שהוא מדמה את עצמו אליו. הדריכות בסרט בלתי נסבלת, ובעוד שאדר שוקלת לקפוץ מבניין ולאבד עצמה לדעת, היא ספק מבחינה ספק מדמיינת בחבר חדש בן גילה בשם אלן (אדר זוהר הנץ), תאום לה במראהו אשר גדל ברחוב. היא מחליטה להביאו אליה הביתה. הם מתיידדים ואדר שמחה בו. שמחה שנעלמת כאשר מיכאל נכנס למרחב שלהם. גם עם אלן מיכאל מפלרטט, מצייר ונוגע. אדר מקנאה ומנסה לומר זאת לאמה, אבל זו עוצמת עיניים, תרתי משמע, וזועמת על כך שאדר מפתה את בן הזוג שלה.

בצר לה, תרה אדר אחר אביה הביולוגי ומנסה לספר לו. אך זה האחרון עסוק בלוזריות שלו ובתחרות מול מיכאל, כך שאינו מצליח לראות את מצוקתה של ביתו ולכן לא מצליח לסייע לה. בסופו של דבר אלן, ילד הרחוב, הוא זה שמנפץ את בועת הסודיות האופפת את הבית הנורמלי לכאורה. הוא צועק באוזניהם את האמת המרה "אתם משפחה מגעילה", ומבכר את הרחוב ממנו הגיע; שם אמנם קשה לשרוד, אך החוקים ברורים יותר. אדר נפרדת בדמעות מאלן שעוזב ואולי גם נפרדת מילדותה הלא מאושרת. היא כבר מסתדרת, מפוכחת, עוברת ללמוד בבית ספר רגיל, עם סכין בכיסה, סומכת רק על עצמה. אמה הרי בגדה בה לאורך כל הדרך, בהסגרת סודותיה, בעצימת עיניה, באטימת אוזניה ולקינוח בהאשמותיה את אדר במשחקים מלוכלכים.

דיון עם הקהל

המזגן ממשיך להקפיא את האולם המלא בצופים בכל הגילאים, ויחד עמו מתגברת התחושה שאין אויר באולם. השתיקה מעיקה, רק שיעולים חונקי גרון נשמעים לסירוגין. מיד בתום הסרט, מבלי שהתאפשר לצאת להפוגה קצרה ("לא הספקתי להבין עם עצמי מה אני מרגישה" תתלונן אחר כך ביציאה פסיכואנליטיקאית אחת בפני חבריה), מתיישבים על הבמה שלום עזר ופרופסור ברמן. ברמן פונה לקהל ומבקש יחד עם שלום עזר לשמוע "תחושות, מחשבות קצרות ובעיקר מהבטן". הוא מיד מסייג בעדינות "אנחנו מבינים שזה סרט עוצמתי ואינטנסיבי, מי שלא מתאים לו פטור". בהתחלה שוררת שתיקה, אחר כך מעיזות שלוש נשים אמיצות להגיב ובכך מאפשרות את תחילתו של זרם תגובות ושיחות בין האנשים הרבים שבאולם, בלי הבדל מין, גיל ותואר.

שלושת התגובות הראשונות מספרות על הקושי להביא את התחושות הקשות, שכן אלו עסקו בעיקר בשאלות על טכניקת הבימוי ועל התרחשויות של מאחורי הקלעים. שלום עזר ממהרת לענות ועוצרת רק כשאחת מן המשתתפות אומרת "נורא מהר ברחנו. אני רוצה לשתף איך הייתי בבעתה רוב הסרט. מתח שלא מתפוגג עדיין. אני לא יכולה לחשוב על שום ניסוח אחר ואני כן אשת מקצוע, ואין לי מילים". אחריה צצות עוד ועוד תגובות שמספרות על אי השקט וחוסר הנחת "אני לא פסיכולוג, אבל זה לא נותן מנוח". אליהן מצטרפת צופה נוספת, המציינת בחיוך כי למרות התארים שבאמתחתה "ממש פיסית נאבקתי ברצון לקום ולצאת. הרגשתי מתח מההתחלה ועד הסוף".

בלבול השפות

אישה צעירה מודה לשלום עזר על הסרט, ומספרת שזוהי הפעם הרביעית שהיא צופה בו. נדמה לה שהיא מזהה בסרט ממש כוריאוגרפיה. שלום עזר מאשרת שהשחקנים, מתבגרים בתקופת הסרט, למדו את התנועות בסצנות המיניות וגם באלו האחרות כמו שלומדים ריקוד. אפשר להבחין בכך "בתאומות שלהם", הבאה לידי ביטוי בסרט, ובמשחקי "מראה" בחיקוי. אותה אישה מבקשת להתייחס אל המגע בסרט, ושואלת "איך מבדילים בין מגע רע למגע טוב ונעים?" כי עבורה, היא מודה, זה היה מבלבל אפילו בסצנת האונס.

בעקבותיה אני מרימה להנחתה את המונח "בלבול השפות" וברמן מיד מבקש לבאר "כיון שהקהל מעורב – אנשי מקצוע טיפולי ואחרים". בלבול השפות – שפת הרוך והתשוקה, הוא "מושג של פרנצי (2003) שהיה תלמיד וקצת יריב של פרויד. התזה שלו להרגשתי רלוונטית מאוד לסרט". ברמן ממשיך ומפרט על פרנצי (שם), שקבל את משנתו של פרויד הנוגעת להתפתחות מיניותם של ילדים, אבל בחר לסייג אותה ולהתייחס לגוונים אחרים שלה – שפת הרוך והמיניות הספונטאנית2. ברמן ממשיך ומבאר את מושג "שפת התשוקה" של פרנצי. שפה זו מסמלת את פלישתה של מיניות המבוגרים לעולם הילדות. היא זו שהופכת את המגע הטוב למגע רע. לדעתו של ברמן, הקטע הממחיש ביותר את ניגודן של שתי השפות בסרט מתרחש בפלישתו של מיכאל למפגש המיני בין אדר לאלן. התפשטותו של אלן מייצגת את מיניות של מתבגרים צעירים שמתחילה ללבלב. אלן במפגשו עם אדר, מנתח ברמן, רגיש וזהיר, בניגוד לשאר הדמויות הוא אינו כופה עליה את עצמו. הקשר ביניהם נוצר באופן טבעי, רק שאז מיכאל, המייצג את הפרברטי הקשה והמפחיד, "מציץ" ושובר את זה. הוא נכנס, מבריח את אלן ומנסה להשתלט על הסיטואציה. הוא מתביית על אדר מתוך תאוות המבוגר שלו, מתוך הנצלנות שלו.

בהמשך מספרת שלום עזר שעוד בשלב כתיבת התסריט ברמן שלח אותה לקרוא את פרנצי "וזה היה מעניין מבחינתי כי כתבתי את זה אינטואיטיבית, ואז ניסיתי לפענח ולהבין מה כתבתי. שמתי לב שבדיוק בזה אני מנסה להתעסק, במקומות האפורים גם של האימא, איפה המגע נעים/אימהי ואיפה הרגע שזה משתנה, וקצת קשה לשים את האצבע...חסרת גבולות האימא הזאת, קשה למתוח קו כזה. כבר במשחק "החולה והרופא" ניסיתי למצוא את הרגע שבו השפה משתנה - משפת רוך ילדית לתשוקה מבוגרת פולשנית משתנה. בהתחלה המשחק הזה נעים וכיפי, אבל לאחריו ובעקבותיו אדר לא ישנה כל הלילה. מה שמוביל אותה ללכת לגג, היא לא יכולה להכיל את העוצמות. אדר מסוקרנת ומרותקת, היא רוצה לגלות את המיניות של עצמה וזה נהיה קצת יותר מדי". "אדר מתעסקת במיניות שלה", משלים ברמן, "מקבלת מחזור, הופכת להיות אישה. הדמות לחיקוי היא אמה עלמה, אישה סקסית מדהימה, קשה לה עם זה, משהו דוחה אותה". הוא מתייחס לדיבור בלשון זכר של מיכאל כלפי אדר – "אדר בעצמה מרגישה בן, ומיכאל מזהה בה את זה". יש רופא בקהל והוא מספר שדמותה של אדר לא זרה לו. ביום יום הוא נתקל בהרבה הורים נבוכים וחסרי אונים מול ילדיהם הסובלים מהפרעות שאופייניות לחיים הבוגרים יותר מאשר לילדות או להתבגרות.

מי אתה אלן? חבר דמיוני או תאום מציאותי?

"דרך ההתמודדות של אדר היא אלן" מבארת שלום עזר. אדר מבולבלת ובודדה ומצוקתה הגדולה מובילה אותה למציאת חבר, ספק דמיוני ספק אמיתי. הוא אמנם דומה לה מאד, אך שונה בתגובותיו כלפי העולם. כנראה שהשילוב בין המאפיינים הדומים לאלו השונים עוזר לה לא להרגיש פחות לבד. "דמותו של אלן הופיעה תוך כדי כתיבה, ספק במציאות ספק בדמיון, אלן הוא סוג של המצאה..." תוהה שלום עזר בעצמה, בעוד שהיא מתארת את תהליך כתיבת הסרט כולו כמעין ייצוג של חלום שחלמה. היא מתעקשת כי אין לה בעלות על דמותו של אלן שצצה לה תוך כדי כתיבה "מין חלום, ואולי פיצול של הדמות שלה? קיבלתי את התובנה לגביו, אבל לא רציתי להאכיל בכפית". על פי פרנצי (שם), אחת התגובות לפגיעה מינית בילדות, גורס ברמן, היא פיצול פנימי של הקרבן. ברמן, שמנסה לסייע לשלום עזר לפרש את דמותו של אלן, מתאר את אופיו של פיצול זה: יש חלק שיודע וחלק שאינו יודע, חלק בעצמי שנשאר מקובע בילדות, וחלק אחר בעצמי שרץ קדימה ונורא יודע; חלק שמנסה לעזור ולעומתו חלק הרסני המנסה לפגוע. הוא מציע שאלן הוא הגרסה הגברית המפוצלת של אדר.

מיכאל – פרברסיה במיטבה

מיכאל (מורה במקצועו שהחליט לפרוש מעבודתו) מעוניין להתנסות בכל סוג של מיניות, בעיקר עם ילדים בשלבי ההתבגרות. מיד לאחר שהתפרץ לאדר ולאלן, בסצנה מזעזעת ביותר, הוא לוקח את אדר לאזור שנראה כמו תל ברוך בלילה, ומאיר בפנס על גבר שבועל נער. מיכאל, המהופנט למראה, משדל את אדר להסתכל. בניסיונו לשכנעה כי "לא רואים כלום", הוא משתאה ואומר "הוא ממש בגילך הילד הזה". בעיני אדר העייפות מנצנצות דמעות. שלום עזר חולקת על ברמן בהגדירו את מיכאל "זדוני", לדעתה הוא לא רוצה לפגוע באדר ולא להרע לה. "הוא לא רואה שיש הבדל גילאים, מבחינתו חוקי החברה לא חלים עליו, והוא מזהה באדר נפש בוגרת ואינטליגנטית". שוב אני נזכרת בנבוקוב מתאר את הלוליטה הפרטית שלו. "את עצמו", ממשיכה ומתארת שלום עזר וניכר שחקרה את דמותו היטב, "הוא תופס כילד (אורי פפר מלוהק לתפקיד נהדר) והרי גם היא ילדה". "מבחינתו" מוסיפה שלום עזר "הם חגים להם בעולם הפרטי שלהם", ואני חושבת כיצד הם חוגגים חיים נטולי מבוגר אחראי, חגיגה שתגמר בצלקת. ברמן מוכן לסגת מהמילה זדוני, ומחדד את אחד מאפיוני הפרברסיה - טשטוש כל גבולות מיניים/גילאים/מעמדיים; "גם מורה שמתחיל עם תלמידה או קצין שמתחיל עם חיילת, מכחיש לעצמו שיש שם את עמדת הכוח שלו", מקביל ברמן וקובע שזוהי "משיכה מינית עם גוונים פדופיליים". הוא מייחס למיכאל ודומיו פנטזיה של גאולה מעצם החניכה. "הוא יגאל אותה מבתוליה, הוא ילמד אותה איך מתנשקים ומה זה סקס ובפנטזיה שלו היא עוד תודה לו על החניכה...אבל המשחק הוא סופר נצלני", פוסק ברמן. "גם מבוגר, גם מכניס אותה לתחרות שמרחיקה את אימה ממנה ואין מדובר בשני מבוגרים, מיכאל הוא בנאדם הרסני בצורה מפחידה. בשימוש בפניה אליה כזכר, בשפה הפרטית שלהם, הוא מנסה לפתות אותה בעזרת פנטזיה הומוסקסואלית".

עלמה - נרקיסיזם סדוקטיבי

ויכוח מתפתח בין הקהל לעזר שלום – "האימא היא הפרברטית?" טוענת בנחרצות אחת המשתתפות "והיא הדמות היחידה שלא מתפתחת". שלום עזר לא מסכימה שהאימא לא מתפתחת, לדעתה היא עושה זאת "בזיגזג". היא מנסה לבאר אותה ומתארת את האנטיפתיות והעוינות שלה כלפי אדר, בעת האשמתה במשחקים מלוכלכים עם מיכאל, כמייצגת גרסה של האשמת הקרבן. שלום עזר מסבירה, "הרי אי אפשר להאשים ילדה במשחק שכזה, אבל זוהי בחירתה של עלמה", אשר כאמור אוטמת את עיניה ואוזניה למתרחש.

יש רגע בסרט, יחסית בתחילתו, שאדר מרגישה לא טוב ומבקשת מאימה "תישארי איתי היום". עלמה מסכימה ונשארת לצידה של אדר. הרגע הזה נחווה עבורי כלא אמין, כלא מתחבר עם דמותה האטומה של האם. "זהו רגע שמעורר תקווה" אומר ברמן "אולי הפעם אדר תצליח לספר? אולי עלמה תצליח להקשיב? אבל האכזבה גדולה". אפילו כשהאם מלטפת את פניה של אדר, כשראשה מונח על ברכיה, נדמה ששפת המגע היא מינית. עלמה עוברת איבר איבר בפניה של אדר, מצביעה ומכריזה "זה שלי וגם זה שלי" כמו מנכסת את אדר לעצמה. מאוחר יותר היא תטיח בה משהו בסגנון שכל מה שהיא (אדר) זה בזכותה (עלמה האם). ברמן מאבחן את עלמה האימא כאישיות נרקיסיסטית, "כל הזמן רוצה שיגידו שהיא יפה, נורא נהנית להתגפף עם מיכאל אל מול הקהל, אדר או אלן. הריכוז שלה בעצמה בולט נורא בשיחה עם המחנך המודאג ממצבה הלימודי והתפקודי של אדר. עלמה יוצאת מהמפגש עם המחנך של אדר נורא מרוצה "בזכותי (!) לא יזרקו אותך". אדר יוצאת חמוצה ומאשימה את אימה "התחלת איתו". "כאן באה לידי ביטוי הסדוקטיביות, של עלמה", מנתח ברמן, "שהולכת יד ביד עם הנרקיסיזם מופגן שכזה, קצת מגרה". מעין פלרטטנות עם העולם, מתוך רצון שתשתקף ותראה שוב ושוב. בשיחה אחרת עם המחנך, נדמה לי שאדר מנסה לרגע, בחוסר הצלחה משווע, לחקות את אימה. היא מספרת לו בבוטות שקיבלה מחזור, אך הוא מיד נרתע ומפנה אותה לדבר על כך עם האחות.

"סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר טוב יותר? רע יותר?"3

"אף פעם לא חשתי תקווה כזאת לנוכח סכין", מגיבה פסיכואנליטיקאית מהקהל וסוחפת אחריה הדי צחוק גרוטסקיים. לאחר מכן מתפתח ויכוח האם הסוף אופטימי או לא. שלום עזר משתפת כי לדעתה הוא כן אופטימי, אך מספרת כי היו צופים שהתאכזבו ממנו שכן להבחנתם הוא אינו כזה, "לא כל סרט שאינו מסתיים בהתאבדות הוא סוף אופטימי". המציאות נותרת בעינה, אמנם עלמה לבושה מהוגן יותר ונשמעת דומה יותר לאימא מעצבנת ומודאגת מאשר מפלרטטת, אך מיכאל יושב שם לצידה, שותק רוב השיחה, אבל נוכח.

לדעתה של שלום עזר, אדר לא מתמוטטת, אלא שבה לשגרת החיים ממנה ברחה. "זו ההתמודדות האמיתית", גורסת שלום עזר. אדר חוזרת למסגרת בית ספרית ומצליחה למצוא דרך להגן על עצמה. היא מדגישה את חופש הפניות של אדר שמאפשר לה לבחור מה נכון לה. אני חושבת שאדר אכן עברה מסע חניכה של נסיך ואולי של נסיכה; אלן היה לה עוזר תקופתי, היא נצחה דרקון חיצוני ופנימי וכעת היא רואיה לתואר מלכה. אם לרגע יחליט הרוע לחשוף שיניו המכוערות בפניה, היא תוכל להיעזר בסכין שבחרה להסתובב איתה. האם היא תתמודד בבית ספר רגיל? האם היא באמת תתמיד? אחד המשתתפים מתווכח עם שלום עזר, הוא סבור כי הצופה נשאר עם סימני שאלה לגבי כניסתה של אדר לבית הספר. "היעלמותו של חברה היחידי בסוף הסרט משאירה אותה כל כך לבד", קובלת צופה אחרת. פסיכואנליטיקאי בקהל משתף שדמותה של אדר מעוררת בו רצון להושיט לה יד וללוות אותה במסעה לבניית האני האמיתי העצמאי שלה.

"למה לא הבאת את המשטרה שתעצור את מיכאל?" קובלים כמעט בצעקות היושבים בקהל. "את האימא המשטרה צריכה לקחת" מחרה אחריהם משתתפת נוספת. "גם לי היו תקוות לסופים אחרים" משתף בכנות ברמן – "שהאימא תתעורר ותקשיב לאדר ביום בו היא נשארת איתה, ותעיף את החבר הפדופיל שלה או שאדר תברח יחד עם אלן". "אבל היא רק בת 12", מצרה למולו שלום עזר. אני חושבת לעצמי, שהסוף שדמיינתי הוא שמיכאל יסורס, בדיוק בשלב שבו עלמה חוזרת אליו ומביימת אקט מיני, אך למעשה תופסת באשכיו ומכאיבה לו. זה הרגע בו אני ייחלתי לסכין ובה בעת נחרדתי מהמחשבה שעלמה אכן תבתר את איברו של מיכאל.

אני יוצאת מהאולם ומתנהלת בצעדים כבדים, אורה המסנוור של שמש הקיץ התל אביבית מפשיר את הנפש והגוף. עבורי הדיון שהתקיים מיד לאחר הסרט היווה חגורת תמיכה מגנה ומחממת לב. אני חושבת לעצמי כמה קשה יהיה לכתוב את הסקירה הזו, וכמה אומץ יש לשלום עזר ללכת עם חלומותיה-ביעותיה עד הסוף. למרות הכאב, אני מצפה לסרט המטלטל הבא שלה. אני גם מצפה לסדרה שתפתח בקיץ הבא, כפי שהבטיחה הפסיכואנליטיקאית דלית אבן.

 

[1]הבמאית מסבירה כי אמנם בחיים השחקנית שירה האס נשית, אך היא חיקתה יותר ויותר את תנועותיו והילוכו של אלן הבן בסרט. ניכר שהיה חשוב לשלום עזר להבליט נקודה זו, אולי כדי להדגיש עד כמה ילדה לא נשית ולא מפתה היתה אדר. עם זאת, משהו בפניה התמימות של האס מזכיר ביופיין את דמותה של לוליטה בסרט המוזכר.

[2]אני נזכרת בתרגיל כתיבה בסדנה "לכתוב פרא" של גבי ניצן. לצורכי תרגיל, הוא מזמין את המשתתפים לחזור אל אותה ספונטאניות בראשיתית, ילדית, על מנת לכתוב ממקום אותנטי, תמים ונזכר, מתוך הילדים שהיינו, אלו שעדיין חבויים בנו.

[3]לאה נאור

מקורות

פרנצי, ש. (2003). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תרגום מגרמנית: בר חיים. ר. תל אביב: עם עובד.

קובריק, ס. (1962) לוליטה תסריט: נבוקוב, ו.

שלום עזר, ט. (2015) פרינסס.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

טל שלם, ח. (2015). יצאה מלכה. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 18/4/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3319

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.