פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

סקירות ספרים

על החיים ועל המוות - סקירת הספר "הבשורה על פי יהודה" מאת עמוס עוז

בסקירת הספר "הבשורה על פי יהודה" נעה הכותבת בין המחיה לבין הממית. היא מציעה קריאה של דמות הבוגד כזה אשר ניחן באומץ לשנות וקריאה של מעשה הבגידה כאירוע של אובדן. בכך היא ממקמת את הבגידה כתנועה שקושרת יחד הן את כוח המשיכה של המוות והן את האפשרות לחיים חדשים.

מתפרסם מ 27/3/2015 | 3,195 צפיות

תגיות: |

 

על החיים ועל המוות

סקירת הספר "הבשורה על פי יהודה" מאת עמוס עוז

 

מאת רותי שפר

 

 

 

עננה כבדה רובצת על הספר "הבשורה על-פי יהודה", כזו שרובצת על ירושלים בחורף, שבמהלכו מתרחש הסיפור. לעיתים מתבהרים השמים, נעשים כחולים ובוהקים והופכים את הקור לצורב עוד יותר, ולעיתים נדירות מפציעה השמש מבין העננים ומפיצה לרגע את חומה. רגעים של חסד וחמלה.

עוז כותב ספר על בגידה, אלא שהוא מעניק למעשה הבגידה פרשנות מקורית: הבוגד הוא מעצם טבעו מחדש, מפלס דרך, מקדים את זמנו. תווית שלילית מודבקת עליו דווקא על-ידי אותם אנשים שאינם בשלים עדיין לקבל את חזונו.

באמצעות עבודת מחקר של גיבור הספר, שמואל אש, סטודנט צעיר הכותב על ישו מזווית ראייה יהודית, קורא עוז תגר על התפיסה המקובלת לפיה יהודה איש קריות הוא שבגד בישו, מורהו הנערץ, והסגירו לרומאים, וטוען שעשה זאת מתוך אמונה עמוקה ואמיתית שישו הוא אכן בן האלוהים. לטענתו, יהודה איש קריות היה למעשה הנוצרי המאמין הראשון. משמע, לא זו בלבד שאיננו בוגד, אלא הוא הוא מבשר הנצרות.

עוז פורש בפני הקורא בגידה נוספת: זו של שאלתיאל אברבנאל, מי שהיה שותף בכיר במוסדות הציוניים לפני הקמת המדינה, בבן-גוריון – המייסד והמעצב של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. אברבנאל, אליבא דעוז, משוכנע שהקמת מדינת ישראל היא שגויה ביסודה מן הטעם שמהלך כזה יביא להתגוששות דמים עם הערבים.

לכאורה מדובר, אם כן, בספר על בגידות, כפי שמרומז גם בשמו. אך אם נחזור לפירוש הנפוץ למושג הבגידה, במובן של מעילה, של הפרת אמון, נוכל לראות בבגידה מקרה פרטי של אובדן. ואכן יותר מכל, "הבשורה על-פי יהודה", הוא ספר על אובדן, או ליתר דיוק, על אובדנים, כשעל שני האדנים - הבגידה והאובדן - מתנהל ומתפתח הסיפור.

"בתחילת דצמבר הפסיק שמואל אש את לימודיו באוניברסיטה והתכוון לעזוב את ירושלים, בגלל אהבה שנכשלה, בגלל מחקר שנתקע, ובעיקר מפני שמעמדו החומרי של אביו התמוטט ושמואל נאלץ לחפש לו איזו עבודה" (עמ. 9).

במשפט אינפורמטיבי קצר ויבש זה מספר הסופר לא רק על האובדנים עמם נאלץ להתמודד גיבור הספר, שמואל אש, אלא גם רומז לקורא את אשר יסיק במהלך הקריאה, שאלה שמאבדים נכנעים ומרימים ידיים. זהו, אם כן, אינו ספר על התמודדות, אלא על ויתור, על התנתקות. ומכאן נובעת גם האווירה הכבדה והפסימית שמלווה את הקורא, אשר מרגיש לאורך כל הקריאה, שאין לו די אויר לנשימה, כמו הגיבור, בחור אסתמטי, שמתקשה בנשימה ונזקק שוב ושוב להשתמש במשאף, אותו הוא נושא עמו כדרך קבע.

כבר בתחילת הסיפור מתוודע הקורא לעובדה שגיבור הספר, שמואל אש, מאבד את בת-זוגו, ירדנה, כשזו מחליטה להינשא לחברה לשעבר. עם התקדמות העלילה ייחשפו אובדנים נוספים: גרשום ואלד המאבד את אשתו ושוכל את בנו יחידו, אשר למרות היותו נכה, בעל כליה אחת, בהיותו בן ארבעים ושבע הלך ורימה את ועדת הגיוס ויצא למלחמה בלא ידיעתו; עתליה, כלתו של ואלד, שננטשה על-ידי אמה בעודה ילדה, וששנים אחר-כך מאבדת את בעלה במלחמת העצמאות ונותרת אלמנה; ברקע, כאמור, יהודה איש קריות, שמאבד את מורהו הנערץ; ושאלתיאל אברבנאל, שבוקר אחד בהיר אשתו עוזבת אותו לטובת גבר אחר, ושבשל דעותיו הפוליטיות, בשל "היותו בוגד", מאבד את חבריו לדרך.

כך מצטברים האובדים בזה אחר זה ואנו הקוראים פוגשים את אלו שאיבדו, או אם נרצה, אלה שנבגדו, שלא מצאו בתוכם את הכוח להמשיך הלאה ומתנהלים בעולם כחיים מתים. "מיכה איננו וגם אני אינני", אומר גרשום ואלד לשמואל באחת משיחותיהם. "יושב מולך אדם לא חי. מת פטפטן יושב מולך ומפטפט" (עמ. 185).

מששמואל מאבד את אהובתו ירדנה, הוא גוזר על עצמו פרישות. הוא עוזב את מקומו המובטח באוניברסיטה, עוזב את חדרו בשכונת תל-ארזה ומקבל על עצמו את תפקיד איש השיחה של מר ואלד במשך שעות אחר-הצהרים תמורת מגורים ומעט דמי כיס.

גרשום ואלד הוא נכה בעל גוף מעוות, שגידל בגפו את בנו מיכה לאחר שהתאלמן ומאז היה בן שש. כעבור כארבעים שנה איבד גם אותו בקרב על ירושלים ומאז הוא ספון בבית כלתו האלמנה. בבית לא לו, כשהוא מדדה באמצעות קביים מחדר העבודה לחדר השינה, כך הלוך וחזור מדי יום, כשאפילו את ארוחותיו הוא אוכל בחדר העבודה. גם ואלד גוזר על עצמו חיי פרישות, או אולי אלו נכפו עליו, זאת איננו יודעים. אך מה שהקורא כן יודע זוהי העובדה, שעל-מנת לא לגעת בפצע המדמם שהותירו המתים, הוא מעסיק את עצמו בפטפוט בלתי נלאה. וכך, כשהוא אינו משוחח עם שמואל, שנשכר למטרה זו בעבור תשלום, הוא מדבר בטלפון, כשלא ברור אם מעבר לקו נמצא מי שמאזין לו. העיקר לדבר. לדבר כל הזמן ולא להפסיק.

באותה הדירה, בבית נמוך ממפלס הרחוב עם שער הברזל החלוד והחצר מוקפת החומה, מתגוררת גם עתליה, אישה כבת ארבעים וחמש, אשר גם כן חוותה אובדן כפול ואפילו משולש. אישה שאמה נטשה אותה ואת אביה בהיותה ילדה בת עשר, שבעלה, מיכה, בנו של מר ואלד, נרצח באופן אכזרי מאין כמותו בקרב בשער הגיא בואך ירושלים כעשר שנים לפני החורף שבו מתרחש הסיפור, ושגם נפרדה מאביה, שאלתיאל אברבנאל, אשר צנח ומת שעה שאכל לבדו את ארוחת הערב שלו. גם עתליה, כשאר גיבורי הספר, גזרה על עצמה חיי פרישות המתנהלים בין עבודה לבין הבית. הבית שבו גדלה. אישה סגורה ומסוגרת, שהדלת תמיד נסגרת מאחוריה. אישה מצודדת, שמודעת לנשיותה ולמיניותה, שנשארת כחידה. אין אנו יודעים עליה ועל המתחולל בתוכה. רק לעיתים רחוקות, נדירות ביותר, משהגנותיה מתרופפות, נפרץ סדק ומגלה טפח מפנימיותה. אישה שאיבדה את אמה ואת אהוב ליבה, אישה שהתייתמה גם מאביה שגידל אותה לבדו מאז היתה ילדה, שנלחמת לא להיקשר שוב לאיש. פוחדת, מן הסתם, להיפגע. אישה בודדה ואומללה. "בי", אומרת עתליה לשמואל, "אי אפשר כבר לפגוע. אולי רק בפגז חודר שריון".

גם הבוגדים, שמהווים את הנדבך הרעיוני הגלוי של הספר, יהודה איש קריות ושאלתיאל אברבנאל, אינם מצליחים להתגבר על האובדן שחוו ומוותרים. יהודה איש קריות מוותר על חייו, פשוטו כמשמעו, ושאלתיאל אברבנאל מתפטר מתפקידו בוועד הפועל הציוני ומהנהלת הסוכנות היהודית עקב חילוקי דעות, ומסתגר בביתו עד ליום מותו.

אם נחזור למושג הבגידה, כפי שמציג אותו עוז, הרי שהבוגד הוא בעל החזון, מי שמוצא את עצמו, בסופו של דבר, מחוץ למחנה, וכל זאת משום האמונה והרצון להביא לשינוי. משמע, הבוגד הוא זה שנושא עמו את הבשורה, בעוד אלו שמצביעים עליו באצבע, הם המפחדים משינויים. ואכן הסיפור, שמגולל עלילה רצופה בבגידות, בבוגדים ובנבגדים, מציג בפני הקורא גלריה של אנשים שנבגדו והרימו ידיים. שאיבדו וקפאו, ולא מצאו בתוכם את הכוחות להמשיך הלאה.

בסופו של דבר עתליה, אשת הצללים, האישה שלמעשה מניעה את העלילה, נפטרת משמואל, כפי שנפטרה מהגברים שמילאו את המשרה לפניו, ומשלחת אותו לדרכו. באקט הזה שהיא נוקטת כופה עתליה פרידה נוספת גם על גרשום ואלד, היודע מראש שכך יתנהלו הדברים וכי בסופו של דבר יהיה עליו להיפרד משמואל. לכן הוא חוזר ומתריע בפניו ש"לא ייפול" באהבה לעתליה, שכן בכך הוא גוזר עליהם פרידה. בקטע מרגש ומצמרר כאחד מתאר עוז את רגע הפרידה בין ואלד לבין שמואל וכך הוא כותב: " 'בן אחד כבר אבד לי. בוא הנה בחור. תתקרב אלי בבקשה. תתקרב עוד יותר. עוד קצת' והרכין את ראשו הכבד ונשק נשיקה אחת באמצע מצחו של שמואל בשפתיים חזקות וקרות" (עמ. 300).

שמואל אש, בחור כבן עשרים וחמש, גיבור הסיפור, ילד בגוף של גבר, בעל זקן מקורזל "שמזכיר צמר פלדה", אותו הוא מפדר בטלק תינוקות, "ביישן, רגשן, סוציאליסט, אסתמטי ונוטה להתלהב בקלות ולהתאכזב חיש קל", הוא בסופו של דבר, שלא בבחירתו, מייצג התקווה.

"אתה תפתח דף חדש", אומרת עתליה לשמואל כדבר אחרון והוא מחליט להשיל מעליו את הכובד של ירושלים, עיר "שמתכווצת תמיד לתוך עצמה כממתינה למהלומה בכל רגע", "את הייאוש החנוק שרובץ ומעיק תמיד" ונוסע לקראת עתידו. וכך משהחורף חלף, עם תחילתו של האביב, עובר שמואל אש להתגורר בעיר חדשה שנבנית בנגב. "טוב היה לו להניח את ירושלים לנפשה ולחוש כי כל רגע חולף מרחיק אותו ממנה".

הפרידה של שמואל מירושלים והמעבר למצפה-רמון טומן בחובו את התקווה שהוא, בשונה מהאחרים, בוחר בחיים ולא במוות.

 

מקורות

עוז, ע. הבשורה על פי יהודה. הוצאת כתר. 2014.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

שפר, ר. (2015). על החיים ועל המוות - סקירת הספר "הבשורה על פי יהודה" מאת עמוס עוז. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3259

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות למאמר זה.