פסיכולוגיה עברית

×Francois Henri Galland
Francois Henri Galland ©
זכור אותי

כתבות שטח

גופי יודעת שירים כבירים

כיצד נראה טיפול שבו המטפלת היא פסיכותרפיסטית גופנית? אילו שאלות שואל הפסיכותרפיסט הגופני, שכמעט ואינן נשאלות בטיפול פסיכודינמי קלאסי? כיצד ניתן להמשיג במילים חוויות גופניות? שאלות אלו ואחרות נדונו ביום העיון של בית הספר ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה גופנית בגישה התייחסותית. יום העיון נע בין המשגות תיאורטיות לבין חוויית של עבודה גופנית, כדי שהתשובות לשאלות הללו ייווצרו לא רק במחשבה ובראש, אלא גם, ואולי בעיקר – דרך הבשר והגוף.

מתפרסם מ 21/10/2014 | 8,436 צפיות

תגיות: | | |

 

גופי יודעת שירים כבירים

 

מאת שרון זק

 

סקירת יום העיון "פסיכוסומה הלכה למעשה – פרשנות גופנית לקלאסיקה פסיכואנליטית" של בית הספר ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה גופנית בגישה דינמית-התייחסותית (הממוקם במרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש ברמת השרון). יום העיון התקיים בתאריך 13.6.14 במרכז ארץ ישראל היפה, גני יהושע.

 

הציטוט בכותרת לקוח ממאמרה של הלן סיקסו, "צחוקה של המדוזה" (ראו הפניה ברשימת המקורות). בתרגום העברי מופיע המשפט "גופי יודע שירים כבירים", אולם בסקירה זו בחרתי להתייחס לגוף שלי בלשון נקבה, משום שכך אני חושבת ומרגישה. בהתאם, בחרתי להתייחס לדברים לעתים בלשון נקבה ולעתים בלשון זכר, כך שהלשון המגדרית תהיה מגוונת לאורך הסקירה.

 

"אני משוכנעת שמכל גילויי הארעיות, הגוף האנושי הוא הפגיע ביותר, מקורם היחיד של כל שמחה, כל עצב, כל אמת" – אלינה שפוצ׳ניקוב (1973-1926), אמנית (הציטוט לקוח מתערוכה שהוצגה במוזיאון תל אביב בחודשים פברואר-מאי 2014).

 

על הבמה עמדה מתרגשת, רועדת, נועה – נועה אוסטר, מנחת יום העיון; החוט המקשר בין כל חלקי היום, זו שתתפור הכול יחד ותזכיר לנו כמה פעמים לקחת איתנו לחיינו שמחוץ למרחבי הגופנפש שייווצרו כאן, את החוויות, את התחושות ואת המרחבים שנפגוש במהלך היום. לא יכולתי להתעלם מהחוויה החזקה שהגופנפש של נועה העבירה, כשהגוף והנפש דיברו יחד כל כך, המילים של הקול והמילים של הגופניות התערבבו ורקדו ריקוד משותף ועוצמתי, כמו העניקה לנו הבטחה למה שהיום הזה יכול להיות.

נועה הזמינה אותנו להשכין את הגוף בנפש (ולא רק את הנפש בגוף – כהצעתו של ויניקוט), ולהעז להיפתח, להרפות, להתמסר לחוויה; להעז לנוע בין הפיצולים שבתוכנו ושבינינו, אבל לאפשר לעצמנו להרגיש גם את האחדות. היא הפצירה בנו להעז ולאפשר לחושים להיפתח, לסמוך על עצמנו שהדברים ייספגו בנו, לוותר לזמן מה על הקוגניציה ולתת לריקוד הגופני ולחוויות הגופניות לקחת אותנו למרחבים חדשים. המילה "להעז" עוד תחזור רבות במהלך היום, בת לוויה נאמנה ונחוצה עבורי לעבודה עם הגוף.

יום העיון המיוחד הזה נפתח בדיאלוג. הדוברים היו שנער פנקס, מנהלת בית הספר ללימודים מתקדמים בפסיכותרפיה גופנית, וד"ר אסף רולף בן-שחר, ממייסדי בית הספר. הם ישבו קרובים זו לזה והחזיקו ידיים. הם דיברו על יחסי הגומלין בין החשיבה הפסיכואנליטית, הדינמית וההתייחסותית, לבין חוויות של גופנפש וטיפול בפסיכותרפיה גופנית. שנער הדגישה את הפרדוקס שבניסיון להמשיג במילים חוויות גופניות שאינן מילוליות במהותן, אלא תחושתיות. יש חלקים בגוף שהם לא ננגעים ואין אפשרות לגעת בהם דרך תיאוריות; המגע האפשרי היחיד בהם הוא דרך הגוף. התנועה בין שני המרחבים – התיאורטי וההמשגתי מחד והגופני והספונטני מאידך – עם המתחים והפרדוקסים שהיא יוצרת, היא ששרטטה את מבנה יום העיון: מעברים בין מבנה, מסגרת ודיון לבין מפגשים חווייתיים גופניים-נפשיים ספונטניים. ניכר שגם הדיאלוג בין שנער לאסף היה שילוב בין חלקים שהוכנו מראש לבין חלקים ספונטניים המותירים מקום לביטוי גופני ומילולי בזמן אמת.

להחזיר רסיסי נפש, לנוע מתוך הקיפאון

שנער לקחה אותנו למסע שאמאני של החזרת רסיסי נפש. היא תיארה כיצד בטיפול היא יושבת עם מטופלת בגופה, ומאפשרת לנפשה לשוטט. נפשה משוטטת בין מרחבים וזמנים מגוונים; לעתים רסיסים של נפש נמצאים בתוך המטופלת שמולה, לעתים בעברה, מחוצה לה, בתוכה – מרחבי חלל וזמן שמשתנים, אך תמיד, לאחר שהיא אוספת מחדש את רסיסי נפשה, היא חוזרת אחרת. והיא לא יודעת מראש כיצד תחזור ואיזו מין נפש היא תהיה. לפי המסורת השאמאנית, באירוע טראומתי הנפש מתנפצת לרסיסים, והרסיסים עפים לכל עבר. לדוגמה, חלק מרסיסי הנפש של נאנסת יהיו בתוך האנס. תהליך הריפוי הוא תהליך ליקוט של הרסיסים שהתפזרו – תהליך שנעשה בטראנס, תוך כדי שחזור הטראומות. כוחות הטבע והכוחות הפנימיים – כולם מגויסים לטובת האיסוף מחדש של הנפש. הריפוי מגיע לאחר החזרת הרסיסים לעצמי.

במאמרו על הפסיכוסומה, טען ויניקוט (2009) שהנפש היא פיתוח דמיוני של חלקים סומטיים, רגשות ותפקודים המתקיימים בתוך החיוּת הגופנית. לדידו, הנפש לא ממוקמת במקום ספציפי. שנער אמרה שלדעתה יש דמיון בין הנפש הוויניקוטיאנית לבין זו השאמאנית, במובן של נפש המשוטטת במרחבים – אנחנו כל הזמן בתוך הפסיכוסומה.

לעומת השיטוט של שנער, אסף תיאר מפגש עם מטופל הנמצא במצב קטטוני, במקום אוטיסטי ובלתי נגיש. הוא תיאר כיצד נפשו מתחפרת בלית ברירה בחדר אוטיסטי פנימי משלה, חדר שהוא גופני, לא קונספטואלי, ומוכר לו מאוד. זהו מרחב בגופו, שבו יש ילד/נער הכלוא בכלוב מזכוכית. לאף אדם אין גישה לנער הזה ולחלקי הרגש השוכנים בו, גם לא לאסף. אסף יושב ליד הילד הכלוא ונותן לו יד. הוא סיפר לנו על המקום הזה, שרמת הניתוק שלו כה גבוהה, עד כי כאשר הוא שוכן שם הוא אינו רואה או שומע את המטופל שמולו.

הוא הזכיר עבודה שכתבה רננה רייס, בוגרת התכנית של פסיכותרפיה גופנית, על השילוב בין האוטיזם כפי שטסטין (2008) מתארת אותו – כהתכנסות פנימה שמפרידה את האוטיסט או האוטיסטית מהחוץ כדי למנוע הצפה – לבין ויל דיוויס (Davis, 2001), אנליסט פונקציונלי ופסיכותרפיסט גופני, המתאר שריון הגנתי הקודם לשריון של השרירים,1 שהוא שריון ראשוני ביותר הנוצר בפלזמה וברקמות החיבור, כתוצאה מטראומה ראשונית מאוד.

בחדר של אסף, השריון הוא פלזמטי. ממברנות החיבור מכווצות, אין אפשרות מוטורית לנוע כלפי חוץ. הרקמות משתנות, ובמקום להוות גשר בין הפנים לחוץ, הן מהוות חיץ מפני החיצוני. אסף תיאר כיצד הוא והמטופל ישבו קפואים. הטרגדיה האוטיסטית היא הבחירה בין להיות לבד אך מוגן, לבין להיות בקשר אך להסתכן בהצפה. אסף בחר מתוך החדר לפתוח כלפי המטופל צינור קטן. קטן, כי יותר מכך זה מסוכן. מתוך הצינור הוא סיפר למטופל משהו על עצמו, אך הסביר לנו כי מה שנאמר והאופן שבו נאמר חשובים פחות מעצם האמירה; כלומר העובדה שהמטפל יכול היה לשרוד את התנועה כלפי המטופל וחזרה, הלוך ושוב במרחב הקטן המשותף, היא הדבר המשמעותי באותו הרגע. הדבר הראשון שהשתחרר אצל המטופל לא היה מילה או רגש או אפילו תחושת גוף; זו הייתה תנועה. המטופל התחיל לנוע, ודרך התנועה שניהם חזרו להיות נוכחים במרחב המשותף, נוכחים בתוך הקשר.

להיות גוף מיטיב

שנער ואסף שקעו בדיאלוג בניסיון להבין ולהמשיג את אשר סיפרו בשפת הפסיכותרפיה הגופנית. אסף נפגש עם המטופל במקום שבו הוא נמצא – המקום האוטיסטי. הוא גילה תנועה במקום הזה בתוכו, ומשם הושיט יד לעבר המטופל. נוצרה תנועה בין שניהם. שנער, דרך איסוף רסיסי נפשה, הצליחה לגלם משהו מן המטופלת בגופה. שניהם הסכימו כי המטפלת לא רק מגלמת את המטופל בגוף, לא רק "מכיילת" או מכילה אותו, אלא ממש מקיימת בגופה את האחר, נותנת לו קיום, נוכחות, גופניות, גוף.

מתוך ההסכמה שלנו כמטפלות וכמטפלים להיות גוף מיטיב עבור המטופלת, יש אשרור של גוף המטופלת; הגוף שלה מקבל נפח, קיום. הוא מתמלא. אסף ושנער הציעו את המונח "reverie גופני": reverie הוא מושג של ביון המתאר מצב של חלימה בהקיץ. לפי שנער, במצב זה יש דיסוציאציה בין הגוף לנפש. ב-reverie הגופני הגוף איננו קונקרטי, אלא הוא "גוף חלום" (אולי גוף שחולם?), גוף מטפורי. אני חשבתי על הנוכחות הגופנית של המטפל כ"חולמת בהקיץ" את גוף המטופל. שנער הדגישה שלדעתה פעמים רבות שווה להשתהות ולהישאר בתוך הגופנפש ולא תמיד "לרוץ" למקום המוכר יותר, הקוגניטיבי-אנליטי.

ב-reverie הגופני יש הסכמה ללכת לאיבוד, להרפות מהחשיבה, לבדוק כמה רחוק אפשר ללכת, ומה דרוש כדי לחזור הביתה, כדי לחזור לגוף. שנער העירה כי להיות גוף הופך את ההליכה למסוכנת, אך לא למסכנת. כדי שלללכת לאיבוד יהיה ערך – הגוף צריך להיות איתנו, גם אם היציאה לדרך היא מגוף מעורער, מפורק, מבותר, פרגמנטרי, פגוע, פצוע וכדומה. צריך להסכים להיות מעורערת ופגומה, לכאוב, להרגיש, לחוש, להפריש. להיות גוף בנוכחות מלאה, ללא דיסוציאציה. להרגיש את החיות, את כוח החיות, כולל האגרסיות והתוקפנות שבנו. כלומר, ללכת לאיבוד בלי לנטוש את עצמנו, או בשפתו של דון חואן: "התמסרות ללא נטישה".

לפני המעבר לחלק השני של הדיון, נתבקשנו למצוא את ה-reverie הגופני של עצמנו; לנסות להיות איבר או חיה (במסורת השאמאנית החיה נשלחת לעזור באיסוף רסיסי הנפש), לנשום לגוף, למצוא בעצמנו קול או תנועה, מקומות מחוברים או מנותקים. המוזיקה המרגיעה, ללא מילים, שנשמעה ברקע, הצליחה לסחוף אותי ולגרום לי לשכוח לכמה רגעים שאני יושבת בתוך קהל. עבודה עם הגוף היא עבודה מאוד אינטימית, ולא קל לי "להתמסר בלי לנטוש" בתוך קהל גדול כל כך. אבל כאמור, המוזיקה עשתה את שלה, ואני פגשתי את הגב ואת השכמות, ונזכרתי בכוח שלהם לשאת אותי ולשמש עבורי משענת.

לגעת או לא לגעת: זו לא השאלה

חלקו השני של הדיון עסק בניתוח מקרה. פטריק קייסמנט, פסיכואנליטיקאי בריטי, מגולל בספרו "ללמוד מן המטופל" (קייסמנט, 1988) את סיפורה של גברת ב'. גברת ב' הגיעה לטיפול בסביבות גיל 30, כדי לעבד טראומת ילדות מוקדמת של כוויה כתוצאה מתאונה. בגיל 11 חודשים היא נכוותה בידה, כאשר בטעות שפכה מים רותחים על עצמה בזמן שאמה שהתה בחדר אחר. בגיל 17 חודשים נותחה בהרדמה מקומית ביד שנכוותה, ובמהלך הניתוח האם התעלפה והותירה את הילדה לבד עם המנתח. הילדה חשבה שהמנתח עומד להרוג אותה באמצעות הסכין שלו.

בשנה השלישית לאנליזה, במשך כמה פגישות אינטנסיביות, עסקו גברת ב' וקייסמנט בניתוח חלומות שהתקשרו לאירוע הטראומתי, ובעיקר לכך שהאם שמטה את ידה מידי בתה. באחת הפגישות קייסמנט ניסה להציע את פרשנותו, שייתכן שמערכת היחסים בין האם לילדה לא הייתה כולה אידיליה גם לפני הניתוח. בזמן שדיבר, גברת ב' הרימה את ידה לאות שיעצור את דבריו, אך הוא לא עצר. למחרת כשהגיעה לא יכלה לשכב על הספה, והסבירה שכעת החוויה של לשכב על הספה מזכירה לה את הניתוח ואת המנתח שלא הפסיק גם כשהאם התעלפה. מספר פגישות התנהלו בישיבה, זה מול זו, עד שגברת ב' אמרה לקייסמנט שהדרך היחידה שבה תוכל לשוב ולשכב על הספה היא אם הוא יאפשר לה לאחוז בידו בעת הצורך, בזמני לחץ. קייסמנט היה עסוק בשאלה האם כן או לא לגעת במטופלת והאם להיענות לבקשתה. לבסוף החליט שלא.

שנער ואסף שאלו – האם השאלה אם לגעת או לא לגעת היא העניין? האם זו השאלה החשובה? לדעתם, קייסמנט התמודד עם השאלה דרך הראש – הוא חשב את הבקשה, ניסה להבין, ניסה להתייחס. הוא הלך לאיבוד בתוך הבקשה הקונקרטית, הלך לאיבוד כגוף. הוא לא היה נוכח בתוך גופו שלו. כיצד הוא היה יכול להתייחס אחרת לבקשה, לולא פחד כל כך מלהיות נוכח בתוך הגוף שלו? הם שאלו אותנו: "אם מטופלת הייתה מבקשת מכם לתת לה יד, מה היה עולה בכם אם לא הייתם חושבים את השאלה, אלא נעים או חשים אותה?".

שמתי לב, שהיד שלי הונחה לרוחב גופי, כשכף היד התחבאה לה מתחת לזרוע השנייה. בעקבות כך עלתה בי המחשבה שהיד הזו חיפשה מקום בטוח, מפגש ומגע עם אזור חם, מגן, מגונן. אולי אפשר היה להציע לה לחפש עם היד מקום כזה בגוף שלה. מישהי מהקהל אמרה שבעקבות השאלה היא מרגישה עייפות, ושהגוף שלה נסגר. אסף התייחס לסגירה הזו כאל אינפורמציה בעלת ערך, ושנער הזכירה ש"החרדות שלא ניתן לחשוב אותן" (ויניקוט) הן חרדות גופניות. לו קייסמנט היה מגיע אליהם להדרכה, הם היו מכוונים אותו חזרה לגופו, ודרך גופו מנחים אותו לחוות את גופה של המטופלת. לטענתם, עבודה גופנית רבה הייתה יכולה להיעשות עם מטופלת זו. בפגישה אחרת היא שוב הושיטה את היד מול קייסמנט בתנועת "עצור". מכאן שטמון ביד זו גם הכוח לעצור. הם טענו כי באמצעות עבודה גופנית היה אפשר לעזור למטופלת "לעצור" את הכוויה.

בתפיסה הדינמית הקלאסית, הדינמיקה מובנת כתהליך של העברה והעברה נגדית ושל הגנות נפשיות וגופניות. לפי שנער תפיסה זו היא כמו חומה שאינה מאפשרת לה לקחת משהו מהמטופל, להכניס אותו פנימה לגופה. לדעתה, התפיסה הקלאסית משאירה את המטופל לבד. בפסיכותרפיה הגופנית יש הבנה שמשהו בגוף של המטפלת (הליכה, נשימה, קצב, תחושתיות וכדומה) משתנה – משהו מגוף המטופל נכנס לגוף המטפלת ומשנה אותו. למשמע משפט כגון "אני חשה חרדה", מטפל דינמי עשוי לשאול: "ממה את חרדה?"; לעומת זאת מטפל גופני עשוי לומר: "תראי לי איך זה להיות בגוף שלך בזמן החרדה". המטרה היא לשהות יחד בתוך החרדה, לחוות ולחוש אותה, לפני הבנה שלה ומציאת פתרונות. זוהי התרחבות לתוך דיאדה גופנית, ויש לה ערך אחר מהתרחבות לתוך דיאדה קוגניטיבית בלבד.

תוך כדי הדיבור של אסף ושנער שמתי לב שבמשך כל הזמן הזה הם נוגעים זה בזו, כמו יוצרים גוף משותף שעוזר להם לשרוד (הם דיברו על הקושי שלהם לדבר מול קהל). אסף הוסיף שלדעתו טיפול הוא לא רק מסע קוגניטיבי לתוך הנפש, אלא רצון אמיתי למצוא ריפוי. ככזה, לא ניתן לשים את הגוף בצד. לדעתם, קייסמנט היה מנותק מגופו ועשה בחירה דיסוציאטיבית. הוא לא היה שם עם המטופלת, עם היד שלה (לא משנה אם כן או לא נגע בה). כפסיכותרפיסטים גופניים, שנער ואסף טענו שגברת ב' היא אדם ללא גוף, ללא גבולות גוף, לא מעוגנת בגופה. אין לה תחושת גוף וחוויה של עצמה בתוך גוף. בתוך טיפול דינמי היא לומדת שפה דינמית; בתוך טיפול גופני, היא יכולה לחזור להיות בעלת גוף משל עצמה. אסף הוסיף, שכמו שוויניקוט טען שאם המטופלת או המטפלת לא יודעות לשחק, אז לפני הטיפול נלמד אותן לשחק, כך גם לגבי הגוף – המטפלת תלמד את עצמה להיות גוף, ורק אז יוכלו גם המטופלים והמטופלות שלה להיות גוף בעצמם.

הסכמה לטפל היא הסכמה לנוע, להיות בתנועה בין לידה למוות בתוכנו; תנועה בין התמסרות לאחרת עד כדי התמזגות עימה לבין נפרדות והתמסרות לנוכחות שלי בלבד (תנועה דומה לזו המתרחשת במפגש המיני). תנועה כזו משנה משהו בי. כל מפגש כזה עם אחרת משנה אותי כמטפלת וכאדם. להיות גופנפש פירושו קודם כל תנועה, פעימה, רטט. לא רגש או תחושה.

הדהוד: גופים מתקשרים

לאחר ההפסקה (או "מעבר" בלשון הכנס), נערכו סדנאות. כל אחת ואחד מהנוכחים השתתפו בשתי סדנאות מתוך שלוש. אני השתתפתי בסדנה של אלעד חדד על הדהוד ובסדנה של שי אפשטיין, "מעברים ונגיעות". אלעד ושי גם הם ממייסדי בית הספר.

הסדנה התחילה בהצגת וינייטה שתיארה רגע חזק הנמשך כעשרים דקות, שבו מטופלת שמורה, מוחזקת ומאופקת בדרך כלל, אחזה בידו בחוזקה והתייפחה בבכי. בזמן שבכתה והם החזיקו ידיים, אלעד זיהה בגופו כי הוא חוזר לנשום ומפסיק להרגיש חנוק וחולה – כפי שהרגיש עד לרגעים אלו. הוא שאל: כיצד להבין את אשר קרה באותם רגעים בינו לבין המטופלת? האם התחוללו העברה והעברה נגדית? הזדהות השלכתית? או שמא הדהוד גופני? טענתו של אלעד הייתה שבפסיכואנליזה הגוף מוצג כאובייקט: חומר מודחק לתוכו, מושלך עליו או גורם לו להיות במצב רגרסיבי. כמו כן, יש התייחסות לפנים הביולוגיות שלו, כגון התייחסות לדחפים ולצרכים מיניים. הדבר שחסר הוא התייחסות לגוף החי. "הגוף של הנפש" בשפתו של מרלו-פונטי (2004). חסרה התייחסות לגוף שמכונן את הנפש, שנמצא בדיאלוג עם הנפש, שמשנה אותה ומשתנה על ידיה. האם נדרשת טרמינולוגיה נוספת, משלימה לזו הפסיכואנליטית, כדי להתייחס גם לגופים ולא רק לנפשות? האם ניתן לחשוב על פסיכותרפיה אינטר-סובייקטיבית מעוגנת גוף בתוך השפה הדינמית הנתונה?

"הדהוד" (resonance) הוא מושג מקובל בפסיכותרפיה גופנית (וגם בטיפול בתנועה). מקורו בעולם הפיזיקה, והנחת היסוד העומדת בבסיסו היא שיש רציפות בין גופים והתנהלות שהיא מעבר לאורגניזם. ישנו שדה אלקטרו-מגנטי משותף שבתוכו אנו מתנהלים. מהעולם הפיזיקלי עברנו להבין מושג זה גם דרך תחומי הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה ומדעי המוח. לכן נשאלת השאלה – מדוע בפסיכואנליזה אין כל התייחסות להדהוד? אלעד הציע שהמושג לא היה יכול להיכנס לרשימת המושגים הפסיכואנליטיים כיוון שפרויד נקלע לשני סוגי דואליזם: (1) מטפלת מול מטופלת, שביניהן היה צריך להישמר מרחק "אובייקטיבי" ו"רפואי", והעברה נגדית נתפסה כ"בעיה" שהיה צריך "לנקות אותה"; לכן, על אחת כמה וכמה לא היה ניתן להתמודד עם מושג כמו "הדהוד" המאשר קשר גופני ודינמיקה גופנית ישירה בין המטופלת למטפלת. (2) גוף לעומת נפש, כאשר הדהוד הוא בבסיסו תופעה גופנית, ולכן הושלך מתוך הלקסיקון. עם זאת, פרויד אמר כי המטפל צריך להיות מקלט ללא מודע של המטופל. כיצד? תשובתה של הפסיכותרפיה הגופנית – דרך הגוף ומערכת החישה.

לפני תיאור החוויה הגופנית בתרגילי הסדנה, ברצוני להציע ממילותיו של מרלו-פונטי כדי לנסות להבין את משמעותו של ההדהוד: "יחד עם גופי צריכים להתעורר הגופים הקשורים בו, ה'אחרים': לא בני מיני, כמאמר הזואולוג, אלא אלה הפוקדים אותי, שאני פוקד אותם, שעמם אני פוקד הוויה יחידה, ממשית, נוכחת" (שם, עמ' 31). ובהמשך: "גופי הוא דבר מן הדברים. הוא אחד מהם, אחוז ברקמת העולם, ולכידותו היא לכידות של דבר [...] הדברים הם נספח או המשך שלו, הם משובצים בבשרו [...] במקום שבו שוררת, כמו בתמיסת המקור בתוך הגביש, הבלתי ניתנות לחלוקה של החש והמוחש" (שם, עמ' 36).

לדבר בלי מילים

התחלקנו לזוגות. אלעד הנחה את אחת מבנות הזוג לחשוב על אירוע שאירע לאחרונה בחייה, ולנוע מתוך החוויה של זיכרון זה. בת הזוג השנייה הייתה צריכה להיות קשובה למתרחש, ולהגיב דרך תנועה וגופה בלבד. בת זוגי, אקרא לה רחל, חשבה על אירוע כלשהו שקרה לה לאחרונה. אני בינתיים אפשרתי לגופי להרפות ולהיות במצב של קליטה וספיגה. ברקע נשמעו ההנחיות של אלעד, שיותר ויותר נחוו כמתוך חלום. רחל לא אמרה מילה, אלא התחילה לנוע. התנועות שלה חתכו בי כסכין. לא ידעתי מהו האירוע שהניע את רחל, ובאותם רגעים לא ידעתי דבר בכלל... כולי גוף. הגוף שלי הגיבה אליה. תוך כדי תנועה ניסיתי לרכך את העוצמות, לחבק, לערסל. ברגעים מסוימים הפסקתי לנשום. ואז חזרתי לחבק את עצמי ואותה (בתנועה, לא בהכרח באופן קונקרטי) והחזרתי את הנשימה (נדמה לי שלשתינו).

התרגיל נמשך לא יותר מחמש דקות, ולאחר מכן התיישבנו כדי לעבד את מה שחוותה כל אחת, ואת מה שקרה בינינו. חמש הדקות הללו נחוו כמו יום שלם. יום שלם וים שלם של רגשות ודחיסות ותוכן ועושר ומצוקה ובהלה וכאב נורא גדול ורכות ואהבה, ויכולתי להמשיך לכתוב עוד ועוד. כל פעם מחדש אני נדהמת עד כמה עבודה עם הגוף יכולה להיות חזקה ועוצמתית בתוך זמן קצר ביותר.

התיישבנו על הרצפה, קרובות זו לזו. לראשונה תקשרנו במילים, ושיתפנו זו את זו בתחושות הגופניות ובמה שחווינו בדיאלוג הגופני-תנועתי-רגשי. נדהמנו מכך שהצלחנו לקלוט זו את זו. היא סיפרה לי כמה הייתה זקוקה לערסול הזה, לחיבוק, לרכות, והוסיפה שגם היא הפסיקה לנשום במהלך החוויה מחדש של האירוע.

התחלפנו בתפקידים. הפעם ההנחיות היו מעט שונות, אך עדיין קולו של אלעד נשמע לי כמו מעולם אחר, מלטף ועוטף במעטפת צלילית חמימה ומכרבלת. הפעם אני הייתי צריכה לחשוב על אירוע מחיי, ורחל התכוננה בגופה. לא היה קשה לי לחשוב על אירוע המלווה אותי בימים אלה, והתחלתי לנוע. נעתי והרגשתי שאני נופלת, שאני חייבת לרדת לרצפה. כמעט קרסתי לרצפה, ופתאום רחל הושיטה לי שתי ידיים וזרועות איתנות להיאחז בהן. נאחזתי בהן בכוח, ונתתי להן לתמוך בי במהלך הירידה לרצפה. ישבנו זו מול זו, זרועותינו וידינו כרוכות אלה באלה. התבוננתי בה בפליאה ובהכרת תודה: איך ידעה? מהיכן הגיעו הזרועות האלה שכל כך נזקקתי להן, מלאות בחום ובעוצמה?

בדיוק ברגע המנחם הזה אלעד ביקש מאיתנו לדמיין מקום כלשהו בטבע, שהוא מקום מנחם עבורנו או מקום מיטיב, ולהמשיך לנוע מהמקום הזה. דמיינתי מקום שאני אוהבת בקנדה, חוף מהמם בשולי אוקיינוס אין-סופי, כחול וטורקיז וירוק מהממים שכמעט לא מאפשרים להבחין בינם לבין הגוונים של השמיים. רוח מטורפת, נעימה לי כל כך. ביני לבין רחל נוצר ריקוד של קרבה ומרחק – לרגעים היא נגעה בי ממש בעדינות, בקצות האצבעות, ולרגעים אחזה בי, תומכת ונוכחת. ואני התמכרתי, נהניתי, התענגתי, הלכתי לאיבוד עם עצמי ועם רחל ולא רציתי שייגמר...

אך לפתע, קולו של אלעד חדר למקום המתענג הזה וביקש לצאת משם ולהיפרד. "עד עכשיו אהבתי אותך", אמרתי לו בחצי צחוק (מה שגרר צחוקים מסביב – מקווה שמתוך הזדהות עם התחושה...), אבל גם בחצי כעס שהפתיע אותי. אני גרועה בפרידות, שונאת אותן, ממאנת להכיר בהן או בצורך בהן. למה אי-אפשר להישאר ככה לנצח? אבל אלעד כאילו קרא את מחשבותיי, והנחה אותנו בקול רך להיפרד לאט, באופן שמתאים לנו, ולא להעלים את מה שהיה אלא לנסות לקחת איתנו בגוף את מה שהיה, להפוך זאת לחלק מאיתנו, לחלק מגופנו ובשרנו. בלי לדעת, באותם רגעים הבנתי משהו חדש על פרידות – משהו שרק עכשיו מתחילות להיווצר לו מילים. הבנתי שפרידה איננה חייבת להיחוות כקריעה, כקרע גופני, אלא שיש באפשרותי לשאת בגופי משהו מהחוויה היקרה.

גם התרגיל הזה נמשך כחמש דקות. בשיחת העיבוד גילינו שוב כמה הגוף מדברת. "סיפרת לי סיפור", אמרה לי רחל, אך למעשה מעולם לא סיפרתי את הסיפור שלי במילים. לא היה בכך צורך – הרגשתי שרחל כבר יודעת, גם בלי "לדעת". היא ידעה בדיוק מתי לשמור עליי ומתי לאפשר לי מרחב. היא ידעה לומר לי שהייתי במקום שהיה מחוץ למרחב ולזמן, ואמרה לי שהרגישה/דמיינה חוף ומים, אבל לא סתם מים, אלא אין-סוף מים. היא דיברה על ים. הבנתי שדיברנו עמוקות, אף על פי שלא פצינו פה. יצאתי מהסדנה עם גוף רחבה יותר, גוף שנשאה בתוכה משהו מרחל ומשהו מהמפגש המשותף שנוצר, שיצרנו יחד.

לרקוד את הריקוד המשותף

הסדנה השנייה עסקה בשהייה בתוך מרחבים וממדים מעבריים, אמורפיים. אם "לבד", "זוגיות", "קבוצה" הם ממדים ברורים, בסדנה היה ניסיון לחוות את ה"בין לבין", ולאפשר לעצמנו ללכת לאיבוד באזורים אלה. שי הדגים מקום מעברי דרך תהליך הנשימה: השנייה הזו שבה מסתיימת הנשיפה אך עוד לא מתחילה השאיפה הבאה; משהו שקורה בין שניים, שהוא שלי ושל האחר, אבל הוא לא שלנו אלא הוא בעל חיים משל עצמו. אלו סוגים של מרחבים שלא ניתן להגיע אליהם ללא התמסרות. שי הזמין אותנו להסתקרן, לשחק, להתמסר ולנסות לחוות מה קורה לנו בהם. הוא הדגיש שבהזמנה ללכת לאיבוד אין הכוונה לנטוש את עצמנו, אלא ללכת עם עצמנו, עם מובחנות, עם מרכז – אחרת החוויה תהיה כאוטית ולא נוכל להפיק ממנה משמעות. ההקדמה להתנסות התנועתית הייתה קצרה – היה חשוב לשי שנישאר בגוף, ולא נהיה במקום ורבלי מדי. לפני היציאה לדרך הוא רק הוסיף שנחפש את האזור ההדדי, האזור שבו כל אחת מושפעת ומשפיעה, האזור ההתייחסותי.

התחלנו לשחק בכדור, כל אחת עם עצמה, בישיבה. החזקנו כדור דמיוני מול מרכז הגוף, שיחקנו איתו וחשנו אותו. מישיבה עברנו לעמידה ומעמידה להליכה במרחב, כאשר כל שינוי כזה נעשה לאט, עם דגש חווייתי על המעבר, על השינוי. ההליכה נעשתה בעיניים עצומות או חצי עצומות, בניסיון לחוש את המרחב ואת הגופים האחרים, תוך כדי משחק עם הכדור הדמיוני-מוחשי שלנו. בשלב מסוים שי ביקש מאיתנו לעצור, לעמוד, לפקוח עיניים ולהסתכל סביבנו. קצת מביך היה לפגוש כל כך הרבה עיניים וגופים ואנשים המחזיקים ומחזיקות כדורים דמיוניים.

לאחר מכן התחלקנו לזוגות. כל אחת התחברה למי שהיה או הייתה הכי קרוב/ה אליה, זה שהעיניים שלה פגשו אותו ראשון. מצאתי את עצמי עומדת מול בחור חובש כיפה. נלחצתי. שנייה אחרי שקפאתי, התחילו להציף אותי מחשבות: מה אעשה עכשיו? לגעת? לא לגעת? מותר לגעת? אסור? ניסיתי לנשום החוצה את המחשבות הטורדניות אך לא הצלחתי. עצמתי עיניים, נשמתי עמוק וניסיתי להרפות, להקשיב להנחיות ולתת להן לשאת אותי. לאט לאט שקעתי בתוך הריקוד המשותף, העדין כל כך, שהתרחש בינינו. הרבה חום היה בריקוד הזה, ריקוד בין הידיים שלנו שבאופן הדרגתי הניחו לכדורים ופגשו זו את זו. שדה שלם של אנרגיה עדינה, סקרנית, נבוכה ומגששת אך גם פוגשת ונפגשת. לפעמים הפגישה הייתה ממרחק אך עדיין מורגשת ומטביעה את חותמה בשובל של חום; לעתים קצות האצבעות נפגשו בעדינות, ומדי פעם כף יד פגשה כף יד בסקרנות.

בשלב מסוים הונחינו להיפרד, לעמוד גב אל גב, ואז לשלוח יד לאחור כתזכורת למפגש. וכך, יד ביד, נתבקשנו להתיישב יחד ולדבר על מה שהיה. התיישבנו על הרצפה. שמתי לב שהגב שלי בוער עדיין מהחום המטורף שהרגשתי שעובר אליי מגבו של בן זוגי כשעמדנו גב אל גב. נדמה היה לי שמשהו מהריקוד המשותף ממשיך איתנו גם לשיחה. פגשתי בחור מקסים, עדין, שהעביר אליי גם דרך גופו וגם במילותיו כל כך הרבה חום. בשלב הזה עוד לא ידעתי, שהחום הזה ימשיך ללוות אותי גם להרצאה הבאה, ובעיקר לא ידעתי, כמה הוא יהיה לי נחוץ.

"לדבר עם הבכי בשפתו"

אם חשבנו שאחרי היום העמוס הזה נוכל להתרווח בשקט בהתכנסות המחודשת במליאה – טעינו. שנער ואסף היו שוב על הבמה. שנער הקריאה תיאור מקרה של מטופל שלה מן העבר. ניכר היה שקשה לה, ואסף תמך בה בגופו ובנוכחותו. תיאור המקרה היה קשה במיוחד, והשתררה דממה מוחלטת בחדר. כל אנחה או נשימה מתקשה של שנער נשמעו היטב. המטופל הגיע לשנער לטיפול גופני במגע, כעשרים ימים לאחר שאיבד את בנו שהיה לפני גיוס. המטופל התחנן שתיגע בו. לדברי שנער, לא היה שום דבר מיני בבקשה שלו. הטון שלו היה נואש, כאילו הוא מתחנן על חייו.

שנער גוללה מסכת מסויטת של טיפול באדם חי-מת, שגופו היה קר, רזה ומדולדל, וחסר חיים כגופה. מפיו נשמעו זעקות כמו של חיה פצועה: "אין צו פיוס למוות, אין צו פיוס למוות". שנער טיפלה בו בהתמסרות גופנית-נפשית טוטלית, נאבקה בעצמה, בתוכה, לא למות יחד איתו. היא טיפלה בו מתוך החלקים המתים בתוכה, אך הצליחה לגייס גם את החלקים הוויטאליים, בתקווה שישמרו על שניהם ויפיחו בו חיים מחדש. היא הניחה עליו ידיים כדי להניח עליו אנושיות וחיים. היא סיפרה שהרגישה כמו מטען שפועל עבור מישהו שנגמרו לו הסוללות. היא נלחמה על החיות שלו, על החיות שלה. דרך גופה היא הדהדה את גופו שלו – משטח העבודה שלה. היא הסבירה: "יכולתי להיות איתו רק כי יכולתי להזדהות איתו. החלקים המתים שלי הזדהו איתו ויכולתי להפוך להיות הוא דרך החלקים האלו. הגוף שלי קיבל צורה, תבנית, תנועה שאינם שלי. הוא נכנס לתוכי, יכולתי לבטא אותו דרך הגוף שלי וכך להבין אותו".

באלינט (2006) טוען כי בקרקעית נפשם של אנשים פגועים, שפגיעתם עמוקה מכל קונפליקט נוירוטי שניתן לפענח בתרפיה מילולית, ישנו שבר אפל ועמוק. השבר הבסיסי הזה כולל את המבנה הפיזי-נפשי של האדם. אנשים שיש שבר כזה בנפשם או בנפשן, אי-אפשר לעבוד איתם באמצעות פירושים מילוליים. משהו בשבר הבסיסי של שנער יכול היה לעבוד עם הטראומה של אותו איש, באופן שפירושים מילוליים לא יכלו לו. לאחר הפגישה האינטנסיבית הזו הם לא התראו יותר לעולם. העובדה שטיפול זה לא היה תהליך, אלא התמצה בפועל בפגישה אחת, גרמה לי לתהות: האם היה אינטנסיבי, כואב או נוגע מדי? האם להפך – נתן למטופל את כל שהרגיש שהיה זקוק לו? האם בכלל יש קשר בין מה שקרה לבין ההמשך – או חוסר בהמשך? כיצד ניתן לחשוב על הקשר הזה בין דברים מסוימים שקורים בטיפול לדברים אחרים שקורים בו?

לאחר מכן אסף ושנער ניהלו דיאלוג נוסף על משמעות הטיפול. אסף הביע ספקנות לגבי הפסיכותרפיה, ושאל את שנער למה צריך יותר ממה שהיא תיארה ולְמה היא זקוקה כדי להמשיך לטפל כך. היא ענתה שכיום היא זהירה יותר; שהיא לא יכולה לטפל כך בכולם וגם לא כולם צריכים או צריכות את זה. לטענתה אי-אפשר להתמודד נפשית עם טיפולים רבים כאלה: "אני הופכת להיות הם, זה הולך איתי אחר כך, משתלט עליי, וזה חייב להיות ככה, כדי שאוכל לטפל ככה". אסף שאל אם זה אחראי בעיניה לטפל ככה, כשהחומרים הפסיכוטיים, השבר הבסיסי והמקומות האפלים והכואבים מטולטלים בעומקי נפשה של המטפלת? שנער ענתה, שבעיניה מטפלת טובה הולכת עם המטופלים שלה עד הסוף. לדעתה, בפסיכותרפיה דינמית המטפלת משאילה בעיקר את ההכרה ואת התודעה שלה (המיינד), ואילו בפסיכותרפיה גופנית המטפלת משאילה קודם כל את גופה. יש חיבור גופי, התמסרות מלאה, בתוך הקליניקה, בתוך מסגרת תחומה, מוגדרת וקצובה בזמן. המקום הזה אינו זמין תמיד, וכשהוא נוכח הוא מעורר טלטלה.

בהמשך הדיון בלטה ההבחנה ששנער עושה בין המרחבים הדינמיים והלא דינמיים הנוצרים בטיפול. לדידה, הסיפור או הריקוד שנוצר בין הגופים בקליניקה הוא לא חוויה מעוגנת מציאות, שכן העבודה עם הגוף היא לא עבודה דינמית; לא מדובר במרחבי העברה או אסוציאציות, אין פנטזיה או מציאות, אמת או שקר. יש גופים ספוגי זיכרונות, שעשויים להיות פתוחים, סגורים, חושיים, חשים, רגרסיביים, נעים בין ביחד ללחוד. יש reverie גופני. בטיפול גופני צריך לסמוך על הגוף שלך, על עצמך, על החושים, על גוף המטופל או המטופלת ועל השלישי האנליטי – העבודה שמתחוללת. ולמרות העובדה שהדינמיקה שנוצרת היא לא פסיכו-דינמית במובן המקובל, הפרשנות למה שקורה היא פרשנות דינמית, מעוגנת גוף.

לדידו של אסף, עבודה עם הגוף מאפשרת "לדבר עם הבכי בשפתו". המילים מוקדמות מדי ומפספסות משהו. הן יוצרות דיסוציאציה גדולה. אסף אמר לשנער שבטיפול שהציגה היא יצרה גשר מכאוס לסוג של ייצוג, למשהו שיכול להיות נוכח ומתוקשר בתוך מערכת יחסים. שנער ענתה שהמוכנות ללכת שאולה היא לא תמיד נכונה ולא ברורה מאליה – לפני שהולכים לשאול, צריך לוודא שיש אמצעים כדי לחזור משם. הדיון הסתיים בשאלתו של אסף "האם צריך להיות מקום מת בתוכי כדי שאוכל לטפל?" תשובתה החד-משמעית של שנער הייתה "כן", ומבחינתה טיפול המגיע ממקומות מתים, פגועים, פגומים, אוטיסטיים – ממקומות שאינם יכולים להירפא –הוא טיפול אחר, וזה מה שהיא מחפשת.

בין מילים לגוף

במהלך יום העיון דובר הרבה על המתח שבין מילים לגוף: מילים כמייצגות של התהליך הדינמי, וגוף כמייצג את התהליכים הגופניים האחרים. כשלעצמי, הנני מבינה את המתח באופן מעט אחר: ניתן להתייחס גם למילים וגם לגוף באופן מאוד מילולי, אנליטי, קוגניטיבי (פסיכודינמי), אך באותה מידה ניתן להתייחס גם למילים וגם לגוף באופן מאוד "גופני", "בשרי". התייחסות מילולית-אנליטית לגוף נוכחת בהרבה מאוד תיאוריות גופניות, העוסקות בשאלות, כגון: "מה הגוף מספר/אומר לנו?". יש ניסיון קוגניטיבי להבין, לפרש, לחשוב על הגוף. הראש מנסה להבין את הגוף, "לקרוא" את הסיפור שלו. במקביל, מילים יכולות להיות מאוד "גופניות", רוויות מטען, תחושות, יצרים, דחפים, צבעים, טעמים. האיכות של מילים אלו שונה מזו שבשימוש מילולי "פשוט" בהן.

בטיפול בהבעה וביצירה מושם דגש רב על מילים מן הסוג הזה, שיש בהן מן האיכות הגופנית; מילים היוצאות מן הגוף, ושכל הגוף – לא רק הראש והלשון – מעורב בהפקתן וביצירתן, מילים הנולדות מן היצירה. בחוויה שלי – אלו מילים שנחצבות מבשרי, מתאי הגוף, שנושאות וטומנות בחובן חלקים גדולים כל כך ממני. מילים, שבשפתה של שנער, הן רסיסי נפש, רסיסי גופנפש. בעניין הזה ברצוני לציין לטובה את המילים רגישות המגדר של כל הצוות, שבמהלך כל היום – ובעיקר בסדנאות – הקפיד לנוע בין לשון נקבה ללשון זכר, ובתחושה שלי לכבד בכך את הגופים הנוכחים, שברובם היו גופים של נשים. זהו אחד מימי העיון הבודדים שבהם לקחתי חלק, שהייתה בו רגישות רבה כל כך מבחינה זו, והדבר ניכר באופן מיידי בגוף שלי. לשם שינוי, הגוף שלי יכלה לפגוש את עצמה באופן ישיר ובלתי אמצעי גם במילים, ולא נזקקה לקוגניציה למטרות תרגום.

היום הסתיים באמירות תודה נרגשות מצד הקהל, ובכך רוצה לסיים גם אני. תודה לצוות היקר ולמרכז ולכל מי שהיו מעורבות ומעורבים בהפקת היום. תודה על מסע עוצמתי, משמעותי, מטלטל ומעשיר כל כך. מסע שנדיר לחוות כמותו במהלך יום עיון אחד. תודה על האומץ והתעוזה, ועל יצירת ההזדמנות לגעת ולהינגע במקומות הנחשבים לטאבו. תודה על האפשרות ללכת לאיבוד, ועל ההזדמנות ללמוד עם עצמי דרכים שונות לעשות כן. תודה על ההזמנה לקשר – קשר עם המרכז, קשר עם תחומי התוכן, קשר עם עצמנו וגופנו – קשר שהוא גשר, דיאלוג ושיתוף פעולה פורה, שמחבר בין דיסציפלינות טיפוליות שונות, ומרחיב לא רק את האפשרויות לטפל ולהיות מטופלת אלא גם את הגוף, את הנפש ואת הנשמה. מקווה שמשהו מכל זה הצליח לעבור אליכם, הקוראים והקוראות.

 

 

מקורות

באלינט, מיכאל (2006). השבר הבסיסי. ת"א: עם עובד.

ביון, ו.ר. (2004). ללמוד מן הניסיון. ת"א: תולעת ספרים.

ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. ת"א: עם עובד.

ויניקוט, ד.ו. (2009). "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה". בתוך עצמי אמתי, עצמי כוזב. ת"א: עם עובד.

טסטין, פרנסס (2008). מחסומים אוטיסטיים במטופלים נוירוטיים. ת"א: תולעת ספרים.

מרלו-פונטי, מוריס (2004). העין והרוח. ת"א: רסלינג.

סיקסו, הלן. "צחוקה של המדוזה". בתוך: ללמוד פמיניזם: מקראה (2006). עורכות: ד. באום, ד. אמיר, ר. ברייר-גארב, י. ברלוביץ', ד. גריינימן, ש. הלוי, ד. חרובי, ס. פוגל-ביז'אוי. עמ' 134-153.

קייסמנט, פטריק (1988). ללמוד מן המטופל. הוצאת דביר.

Davis, W. (2001). "The biological foundations of the schizoid process: A functional approach to character development, Part 1". Journal of the Radix Institute, 12, 23-52.

 

 1 כיווץ ושריון שרירים הוא מצב הגנתי גופני שתואר על ידי וילהלם רייך, מי שנחשב לאחד מאבות הפסיכותרפיה הגופנית (Reich, 1949). 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

זק, ש. (2014). גופי יודעת שירים כבירים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 18/4/2019, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3201

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

שרון זקשרון זק28/10/2014

איילה ומיכל. תודה רבה על המילים החמות והמרגשות. כל כך שמחה שהמילים שלי הצליחו לגעת באמת, ושאפשר היה להרגיש דרכן את הבשר והתנועה עצמן. גם שלכן.
בחום,
שרון

מיכל אלמגורמיכל אלמגור27/10/2014

מרתק. ועושה חשק לקחת חלק בחוויה. חיבור מרגש שעשית דרך הכתיבה בין מילים לגוף..

אילה אילוזאילה אילוז25/10/2014

איזה יופי. מענג לקרוא על החוויה העוצמתית שלך כמשתתפת, ושל המנחים בעת ההנחיה ובזמן הטיפול.
חשתי את העור והנשימה, הרטט הפנימי והשרירים, ואת התנועה בין כמיהה לחיבור ומגע לבין רצון במרחב אישי, מעניק חופש.
וגם את נפשי חשתי, על הרסיסים החסרים בה, ועל שלמותה.
תודה.